ב-1985 החליט <mark>מאיר שלו</mark> לשלוח מאמר תגובה להארץ, בנושא כלשהו. עורך העיתון הציע לו לכתוב טור. הטור נקרא תנ"ך עכשיו והפך לספר.
שלו גדל במשפחה חילונית שהתנ"ך לא זר לה. מכאן ועד לספר הזה הדרך היתה יחסית קצרה ויחד עם הכתיבה הייחודית של שלו, בה יש לא מעט ציניות, הומור, ישירות וחכמה, הספר הזה מענג מאוד.
פרקים, יש לומר סיפורים, ידועים מהתנ"ך נפרסים על השולחן ונפרשים לגורמיהם. השוואות עם פוליטיקאים, לא נזכי

טיול למצדה של כיתות ח, ב, כמו שנקראו אצלנו בבית הספר. המורה בתיה מזרזת אותנו החוצה משקי השינה החמימים. בחוץ עוד לגמרי חשוך. אנחנו אמורים לטפס עכשיו כדי לראות את הזריחה מלמעלה. אני מקפלת את שק השינה שלי בעינים טרוטות. לא היתה לי בעיה לקום כי כרגיל בטיולים לא הצלחתי לישון. טיול בשבילי הוא פורענות, והילדים בשקי השינה הם תושבי מחנה פליטים, עקורים שנאלצו לברוח מביתם בשל מלחמה לא צפויה.
כך יצא שהייתי ר

לקרוא ספרים של <mark>מאיר שלו</mark> זה קצת כמו לראות סרט דוקו על השואה. זה מרגש, זה משלנו, זה מסורבל, זה מכאיב, אבל בעצם צריך להודות – במבוכה, בתזוזה של אי-נוחות בכיסא ועם כל הצער שבדבר – שלפעמים זה פשוט משעמם. בתחושה מאוד ייחודית, מאוד ספציפית, אנחנו יודעים שמתחת לכל סבך התיאורים והמילים והשמות וההיסטוריה - יש גם עלילה עיקרית. העניין הוא שאנחנו מיד נתקפים אשמה כזו שמהולה ביראת כבוד ובמבט חמור סבר, כי היי, זה

זהו הראשון ברומנים של <mark>מאיר שלו</mark>, שיצא ב-1988 ונדמה שהיה כאן מאז ומתמיד. מאז יצא, נוכחותו חזקה ומאז ועד עתה (שלהי 2020) נספרים 7 רומנים. אני מחכה לעוד וההמתנה מורטת עצבים.
מאז יצא רומן רוסי, יצאו השאר אחריו בקצב של אחד בהפרש של 3-5 שנים. כן ירבו.
רומן רוסי עוסק כמובן ב"עמק", הלא הוא עמק יזרעאל, שהחלוצים באו להפריח ולייבש, להפריח את השממה ולייבש את הביצה. החלוצים היו בני העליה השניה מרוסיה, כאלה שה

אדם כותב על גינתו. נו, אדם כותב על ריצתו. פה זה <mark>מאיר שלו</mark> ושם זה הרוקי מורקמי, שניים מגדולי הכותבים בני זמננו, ואת שניהם ראוי לקרוא בשקיקה.
הכתיבה של שלו נעה בין מופלאה למופתית. הוא מצחיק, יודע לשזור עברית כמו שרבים יכולים רק לחלום על כתיבת שפה נהדרת שכזו. הוא מצחיק, הוא מחכים, הוא זורם ומכיר בערך עצמו – יודע לצחוק על שלו הגנן באופן שלאיש לא יתחשק לומר דבר נוסף.
לשלו, שחזר אל ה"עמק", הלא הוא עמק

בקרבו של <mark>מאיר שלו</mark> התרוצצו שני אנשים. האחד, איש תרבות ששולט בכל ענפיה, אוהב תנ"ך ובקי במכמני השפה העברית. השני, איש אדמה שמכיר על בוריו את הטבע ואת צמחיית ארץ ישראל.

ושתי הישויות הללו עושות בספריו כבתוך שלהן, ונדמה שהוא לא מצליח לרסן את ההתגוששות הזאת, שזקני ארץ ישראל ניסו לאחד ולא הצליחו. פחות ופחות אנשי אדמה וכפיים ופחות ופחות אנשי רוח, ומה שנשאר לנו הוא התוצר הישראלי העכשווי החדש, שאינו איש א

*****




המון זמן לא קראתי ספר של <mark>מאיר שלו</mark>, מאז "יונה ונער". לא ברורה לי לגמרי הסיבה שנמנעתי מכך כל השנים האלה. הרי "רומן רוסי" גמר אותי, "עשו" הוא ספר עצום במימדים תנ"כיים, "פונטנלה" מבריק, "בביתו במדבר" ליווה אותי שנים בעוצמה שלו וחלקים ממנו ילוו אותי תמיד, "כימים אחדים" קיבל ממני גם הוא בלי להתאמץ חמישה כוכבים, ו"יונה ונער" גרם לי לבכות. אין מה לומר, הצלחות אחת אחת.

שלו יודע לכתוב. בע

לפני שבועיים ביום שיש יצאתי לטיול בנים עם בניי, הבכור בן ה 11 ואחיו בן ה 9. טיול כזה של בנים, אוהל שקי שינה, בישול על המדורה, והמדבר. מכיוון שאנו גרים במדבר, זה פחות מסובך משנשמע.בבוקר, לאחר תה חם, וצנימי מדורה, ארזנו את כל הציוד לתיק, והתחלנו לטפס. הילדים רצו לעלות לחוד עקב. החוד הזה יום יום מתריס נגדם כמו אומר, נו, נראה אם אתם יכולים לי. הם ביקשו ואני הבטחתי, וכשגבר מבטיח הוא צריך לקיים. כל הזמן

זה הספר האחרון שקראתי מאת <mark>מאיר שלו</mark> ז”ל. לא כתבתי עליו מהסיבה הפשוטה - קשה לעשות צדק עם הסיפור הזה בתקציר או ביקורת. אבל אז שלו נפטר והותיר אחריו הלם ותהייה. אז החלטתי בכל זאת לכתוב. סקירת מעגל, אפשר לומר. מה גם שנמנע ממני לכתוב ביקורות לזמן מה, וזו סיבה מספיק טובה לחזור לסורי.

<mark>מאיר שלו</mark> ממסגר את סיפור אהבתם של שני יונאים של ארגון “ההגנה”, חותך אותו לשניים ומכין כריך ערב לחיך. פרוסה אחת היא הסיפו