“גם ילדים קטנים מתאהבים. הם חווים רגשות בעוצמה, הם מתרגשים, ולפעמים נשבר להם הלב. שמחתי למצוא סוף סוף על המדף ספר שעוסק בנושא. לצערי, בסופו של דבר הספר איכזב.
הסיפור: אורי לא אוהב ללכת לגן. אבל כשמגיעה ילדה חדשה לגן, תמר שמה, הכל משתנה. הוא הולך לגן בשמחה. כשאמו מגלה שהסיבה לכך שהוא פתאום הולך לגן בשמחה היא הילדה החדשה, היא שואלת עליה. מה שמה, ואיזו מין ילדה היא. אורי עונה שהיא חכמה ומצחיקה ויפה. על התיאור "יפה" אמא מבקשת לשמוע פרטים נוספים. אורי עונה שהיא יפה כמו נסיכה וכמו פרחים. חבל שהאמא לא התעכבה על ה"חכמה" או על ה"מצחיקה", חבל שלא ביקשה לשמוע דוגמאות לחוכמתה של תמר ולחוש ההומור שלה. מצער שדווקא על ה"יפה" היא התעכבה ובכך העבירה למאזינים הצעירים שהתכונה החשובה שראוי להתעכב עליה היא היופי החיצוני, ולא האופי או החוכמה.
כשאמא אומרת: "הילד שלי מאוהב!" אורי מתרגז. "למה את אומרת דברים כל כך מעליבים? שכחת שאני בן? בנים בכלל לא אוהבים."
הטענה הזו משונה ולא אמינה. קשה לי להאמין שיש ילד או ילדה שחושבים שאהבה היא עניין לבנות בלבד. גם ילדים קטנים יודעים שבנים, ונערים וגברים מתאהבים. הרי כל התרבות הפופולרית מלאה שירי אהבה מפיהם של זמרים גברים. שירי פופ ממזרח ומערב בהם שרים הזמרים על אהובתם הנפלאה, על געגועיהם, וגם על ליבם השבור, ומתחננים אל אהובותיהם "חזרי אלי". הילדים שומעים אותם בבית, במכונית, בצהרונים, בטלויזיה, בחוגים ובקייטנות. הם יודעים אותם בעל-פה.
כשאורי מדמיין מה יעשה עם תמר, הוא מדמיין שהוא שר לה סרנדה, שהוא מציל אותה מדרקון, ושהוא מוריד את הירח בשבילה. לדעתי גם נקודה זו בסיפור אינה אמינה. ילד בן חמש לא ידמיין דברים כאלה. הוא ידמיין שהם משחקים יחד, מטיילים יחד, קופצים בטרמפולינה יחד, מתארחים זה אצל זה.
בהמשך הסיפור יש קטע שבו מסופר שאורי הולך לבקר את תמר. החלק הראשון של הסיפור לא מתרחש בזמן מסויים, אלא בזמן כללי, בהווה מתמשך. הקטע של הביקור מתאר אחר צהריים ספציפי, ונראה כאילו נכנס לספר רק כדי לעבות את הסיפור. לאחר מכן חוזר הסיפור להתרחש בזמן כללי, בהווה מתמשך, וזה מדגיש עוד יותר את צרימתו של קטע הביקור בתוך המהלך הכללי של עלילת הספר.
בסוף הסיפור הילדים צוחקים: "תמר אוהבת את אורי, אורי אוהב את תמר".
גם התיאור הזה אינו אמין. בגן יש חברויות בין בנים ובנות, וזה לא מושך תשומת לב מיוחדת. ילדים לא צוחקים על זה.
בגלל חוסר אמינות בעלילה, הסתקרנתי לדעת מי עורך הספר. חיפשתי ולא מצאתי. לא היה עורך לספר.
נראה ששלו כתב את ספרו מתוך זיכרונות ילדותו, כי הספר אינו תואם את הלך הרוחות בין ילדים כיום. יתכן שעורך או עורכת צעירים, שמכירים מקרוב ילדים היו יכולים לשפר את הספר.”
