במערב אין כל חדש התפרסם ב-1929 כשרמרק היה בן 31 ומספר על חייל בשם פאול בוימר, צעיר בן 19, הנזרק למלחמה, והרי רק אתמול היה בגימנסיה. הספר נחשב לספר מופת, התפרסם מאוד והיווה ספר אנטי מלחמתי חריף. בקריאה ראשונה נטשתיו במהרה וגם בקריאה שניה לא הרשים במיוחד בתחילה.

בזמן פרסום הספר המלחמה נחשבה בסיומה כמלחמה הנוראית שאירופה חוותה בפרט וכלל האנושות בכלל. לא היתה מלחמה שנראתה מיותרת ממנה ונוראית במתיה

לרגל שידור הסרט הגרמני החדש "במערב אין כל חדש" בנטפליקס, החלטתי שאני חייב לקרוא את הספר לפניי הצפייה בסרט.

מדובר אולי בספר המלחמה הטוב שקראתי בחיי. הקריאה הייתה חוויה מיוחדת במינה שכן בניגוד לרוב ספרי המלחמה שיצאו עד אותה תקופה, הסיפור מסופר מבעד לעיניו של פאול בוימר, חייל גרמני פשוט בן 20, שחזר משירות קרבי של שנתיים באחד משדות המערכה במלחמת העולם הראשונה.

יוער כי התיאור בספר משיק לחייו האי

#
בגיל צעיר מדי קראתי אותו בפעם הראשונה. התרשמתי אז מהחלקים הדרמטיים של הסיפור, בעיקר כי אהבתי מאד – ועדיין אוהבת - את רימרק. בקריאה הנוכחית נוסף לו מבחינתי עומק שלא היה לו בקריאה ההיא. התובנה שהמלחמה היא סט פעולות שמתחיל בהתלהבות נעורים (לרוב הצעירים הם המגוייסים הראשונים לכל מלחמה), התפכחות בעקבות החוויות המצמררות שהם עוברים, מוות סתמי וחסר תהילה של חברים, פציעות קשות ונכות, והבנה שלעולם לא יו

בשנת 1934 הופיעה באחד העיתונים ידיעה קטנה על מותו של חייל בבית החולים של מרסיי שבצרפת. היה זה חייל שמת כתוצאה מהתקפת גזים באחד הקרבות של מלחמת העולם הראשונה, ובמותו כעת, 16 שנים לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, היה לחייל המת האחרון של מלחמת העולם הראשונה. ידיעה אזוטרית זו הולידה את השיר מכמיר הלב 'אל תתנו להם רובים' של אלתרמן שנכתב בתקופה בה שאט הנפש ממלחמת העולם הראשונה היה בשיאו והפציפיזם והתנועות

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה. שדות הקרב של אירופה מחלימים וחוזרים להיות שדות בר נרחבים, מצולקים בבונקרי-בטון נטושים וסחופי רוחות, ומשורגים במאות ואלפי קילומטרים של שוחות שהולכות ונעלמות מחורף לחורף. אבל בני האדם שהקיזו את מיטב שנותיהם באותם חפירות לא יחזרו להיות מה שהיו.

שלושה חברים, אוטו, גוטפריד ורובי, גברים בשנות השלושים לחייהם. חברים כמו שרק חברים שעברו יחד את שנות האימה יכולים להיות. הזמן,

" חברים?.. יש אותם רק באגד!" כך היו אומרים לי כשהבעתי אכזבה מהתנהגות לא "חברית" של אנשים שראיתי בהם דמויות משמעותיות בחיי. כידוע, גם על אמיתות האמרה הזו אבד כלח כי כבר אין חברים לא ב'אגד' ולא ב'דן'... ומהי בכלל חברות? מה משמעותו של המושג הזה "חבר", ומי ממכרינו באמת יכול להיקרא כך? כי לא ברור לפעמים איפה עובר הגבול בין עמית או ידידי לחבר, מה גם שמושגים אלה התערבבו באיזשהו סלט לשוני. התשובה הייתה מ

איזה ספר.
יצא לי לקרוא אותו על רקע החודשים האחרונים, אלו המדממים.
ולמרות שאין בו מלחמה, הוא התאים לחודשים האלו כמו כפפה ליד, כי המלחמה נוכחת בכל דף ודף שלו.
בימים האחרונים, אחרי שסיימתי אותו, אני לא מפסיק להתפעל - כי לדעתי הוא טוב יותר מהספר
שעליו תהילתו העולמית של רמרק - "במערב אין כל חדש".
לא שמעתי מעודי על "שער הנצחון", להבדיל מאחיו המפורסם שאותו קראתי כמה פעמים במהלך חיי, כדי
לגלות בכל פ

שש בבוקר, בכבדות מקלפת את עצמי מהמיטה. להדליק את הקומקום, משחת שיניים, מקלחת. חוזרת למטבח הקומקום כבר רתח. מתיישבת במרפסת עם נס, שניים קפה שניים סוכר, שליש חלב, סיגריה #1. נוף צחיח של יהודה ושומרון, יולי עכשיו, הבקרים קרירים אך הגבהות כבר קירחות מצמחים, עומדות להן מתכוננות לחום שיבוא. אני זורקת על עצמי משהו שלא יהיה צמוד, חם, עושה ספירת מלאי בתיק ויוצאת לתחנת האוטובוס. קו 86, אריאל-פתח תקווה, שתי

הרעות נשאנוך בלי מילים. סיפור על שלושה חברים, אוטו קסטר, גוטפריד לנץ, ורובי לוקמפ שהוא גם המספר. הסיפור מתרחש בעיר בצפון גרמניה ב-1928. הם מכירים עוד מימי ביה"ס ויחד עם שאר בני כיתתם התגייסו ב- 1916 לחזית המערבית. רק שלושתם שרדו. הנאמנות ביניהם היא של כאלה שהשרדותם תלויה לחלוטין במי שלצידך. זר לא יבין. הם מנהלים מוסך, רווקים בני שלושים, שחיים כל הזמן על הסף. סביבם, אנשים נואשים כמוהם שמנסים להאחז