“המחזה הפנטסטי - סוריאליסטי שנתן אלתרמן כתב לתאטרון הקאמרי ב 1959 הוא אחד המרגשים שקראתי, למרות שחומריו ידועים עד נדושים. צורת הכתיבה, הדיוק בבניית הדמויות, המסרים החזקים, הם ההופכים אותו לכה דרמטי ואת מסריו לכה משמעותיים.

הסיפור: כשרונו של חננאל בוער בעצמותיו - הוא מוכרח להגשימו. הוא מוכרח לעזוב את נעמי, רעייתו האוהבת ומתכנן להתחמק ממנה בהסתר. אך היא מתעוררת ומציעה לו עיסקה: היא תימכר כשפחה לעבודה ל12 שנים לחלפן הכספים שבנו מאוהב בה נואשות, כספי מכירתה ישמשו את חננאל לקידום כשרונו. מקץ 12 שנים הם יפגשו, באותו מקום ויממשו את אהבתם.

"אָנִי אֳשֶר הֳיִיתִי אֳזִיקֵי-בָרְזֶל עַלֵיך
אָנִי אֶהְיֶה לְך כְנַפָיִים שֶל זָהַב".

חננאל יוצא ופוגש בדרכו: פושט-יד שהוא גם גורל ומוות, פונדקאית יפה שהיא פיתוי, ואחרים, גם הם חסרי שם. הוא עושה לו שם קונה לו הערצה ושוכח את האשה שאהבה אותו ואיפשרה לו לעזוב אותה. היא עוברת חיים של סבל, התעללות ועבודת פרך, ובתום 12 שנים היא מחכה לו באותה בקתה, כבר לא יפה ולא חזקה, רק כדי להבין שהוא שכח שהיא אוהבת. הגלגל עוד יתהפך ונתנאל יבין שאין ארוחות חינם: על שאיפות משלמים בחיים ואהבה, ולפעמים המחיר יקר מדי.

המחזה גאוני כי הוא בורא חיים לדמויות אליגוריות, וכי אלתרמן מעביר אותנו בין שלל רגשות של כעס וצער, רחמים ודחייה, למרות שהסיפור אינו מציאותי, וכתוב כשירה, אני נשאבת לתוכו בנשימה עצורה, ותמיד מקווה שהסוף יהיה שונה...
הספרון קטנטן - 87 עמודים בפונט (מנוקד) שבודאי אינו גדול מ 5. איוריו המקסימים של אריה נבון - שנעשו לפי רישומי התפאורות לתיאטרון מעטרים אותו. הוא בלוי מזוקן: כריכתו נתלשה, דפיו הצהיבו, אבל הוא חי ותוסס כאילו נכתב אתמול, והוא אחד הבודדים שתמיד גורם לי לדמוע. אלה האוהבים פיוט ומשלים, וסיפורים שתוכם אינו כברם, ומוכנים לקרוא סיפור דרמטי שסופו מריר, ציני ועצוב, יאהבו אותו, בלי ספק!

בָא הַזְמַן, הִנֵה כָך, בָא הָזְמַן פוּנְדָקִית
מַה עוֹשִים כָאֲשֶר הוּא מָגִיע?
מִתְקַשְטִים, פוּנְדָקִית, לְפְגִישָה חָגִיגִית
עִם הָסוֹף הַמְחָכֶה לְלא נִיע"...

**”