“במערב אין כל חדש התפרסם ב-1929 כשרמרק היה בן 31 ומספר על חייל בשם פאול בוימר, צעיר בן 19, הנזרק למלחמה, והרי רק אתמול היה בגימנסיה. הספר נחשב לספר מופת, התפרסם מאוד והיווה ספר אנטי מלחמתי חריף. בקריאה ראשונה נטשתיו במהרה וגם בקריאה שניה לא הרשים במיוחד בתחילה.

בזמן פרסום הספר המלחמה נחשבה בסיומה כמלחמה הנוראית שאירופה חוותה בפרט וכלל האנושות בכלל. לא היתה מלחמה שנראתה מיותרת ממנה ונוראית במתיה ממנה. האם כל זה בא לידי ביטוי בספר? מה שעוד חסר בספר זה מיקום. זה שמדובר בגרמני המדבר, אלה השמות שמגלים לנו. רק לקראת האמצע יש אזכור לקרב הסום המפורסם ביולי עד נובמבר 1916, בצפון צרפת. קרב שגבה יותר ממיליון נפגעים מהצדדים הלוחמים.


רמרק מיטיב לתאר את מוראות המלחמה, את זוועותיה ובעיקר את המוות האלמוני שבה, מוות ללא שם, ללא הדר, ללא הכנה מתאימה, מוות סתמי והמוני. זו האמת, המלחמה הראשונה בה מתו מיליונים במלחמת חפירות מזעזעת, צרפתים מול גרמנים הקוטלים המונים כשהם כמעט רואים אחד לשני את הלבן בעיניים, אלה מול אלה דומים במראה ובגיל והדם נשפך. הטנקים דאז שנכנסו לשירות, המוות מול הלהביורים.

ואז פתאום חופשה.


פאול מגיע לביתו לחופשה בדרך לאימון נוסף. המראות המוכרים בדרך הביתה משמחים אותו, אבל הכניסה לביתו מעיקה עליו. ככל שהחופשה מתארכת, המועקה מתגברת והספר הופך לעדין ומשורטט בעצב. פאול לא ממש רוצה לספר מה היה בחזית, פתאום הוא נזכר בפעלים בצרפתית ששינן בבית הספר כשרק לפני זמן מה בילה עם נערות צרפתיות ונלחם בקרב מחריד נגד בחורים צרפתיים, לא ממש שונים ממנו ומגילו, אויבים אמרו לו שהם.


גם כשהוא מגיע למחנה האימונים, הנמצא בסמוך למחנה שבויים רוסי, הוא נתקל ברוסים דומים לו, באנשים בהם אין הוא מצליח לראות אויבים. שוב האוכל, התפל והמועט, לא מצליח להשביע ולשמח אותו. אווירת נכאים נסוכה עליו והוא חושש מהתחושה שהאויבים אויבים רק כי אמרו לו שהם כאלה.


שבעה הם היו מאותה כיתה, למדו פילוסופיה וגם גאוגרפיה, לנגן בפסנתר ידעו גם, מלומדים ומחונכים היו. אט אט נפלו חלקם. בדרך גם פאול נפצע ומגיע אל בית החולים, שם מתמעטים מכריו החדשים מהחדר וחדשים תופסים את מקומם, כשהמוות חוגג בכל מקום ומשורטט במורבידיות.

הכתיבה של רמרק בנובלה זו תמציתית. זה מת, כאן האוכל תפל, כאן חוגגים על מחסן מזון שהתגלה, האם הועילו לנו כל לימודינו וכך הלאה.

המלנכוליה האוחזת בפאול אינה מלנכוליה של פחד ממוות או מפציעה. זו מלנכוליה של טעם בחיים אלה בכלל. ואכן, הספר נמכר בסערה, עורר סערה והפך למאשים עוצמתי. מובן שהקוראים בו יחשבו מיד להופכו לספר חובה לכל חייל. באותה נשימה יהיו כאלה שכמובן יראו בספר הכרח למנוע מכל חייל לקוראו, באשר אין כמו ספר זה להרפות ידיו של חייל. כך או כך, ספר חובת קריאה.”

“#
בגיל צעיר מדי קראתי אותו בפעם הראשונה. התרשמתי אז מהחלקים הדרמטיים של הסיפור, בעיקר כי אהבתי מאד – ועדיין אוהבת - את רימרק. בקריאה הנוכחית נוסף לו מבחינתי עומק שלא היה לו בקריאה ההיא. התובנה שהמלחמה היא סט פעולות שמתחיל בהתלהבות נעורים (לרוב הצעירים הם המגוייסים הראשונים לכל מלחמה), התפכחות בעקבות החוויות המצמררות שהם עוברים, מוות סתמי וחסר תהילה של חברים, פציעות קשות ונכות, והבנה שלעולם לא יוכלו לחלוק את שעבר עליהם, אלא עם מי שהיה שם איתם. מלחמות נמשכות הרבה יותר זמן משנמשכת ההתלהבות מהן, שרואה את היציאה למלחמה כהרפתקאה, ואת הניצחון בה (כי ברור שננצח, לא?) כמו הצטיינות ענודה על הדש.

צעיר גרמני מתנדב להתגייס למלחמה – מדובר במלחמת העולם הראשונה - קצת לפני סיום התיכון. הוא מוצא את עצמו במערכה מיד לאחר תקופת טירונות קצרה. בבת אחת הוא הופך מצעיר לזקן. הוא הופך שבע ניסיון אחרי חודש. המלחמה בה הוא משתתף אינה מובנת לו, כמו לשאר החפ"שים. הם רואים אותה מגובה הקרקע, אליה הם נצמדים כדי להתגונן מהפגזה. הם מורעבים, מטולטלים, מאבדים חברים, בלי יכולת לשלוט בגורלם. המלחמה היא ישות בפני עצמה. היא קוצרת דורות שלמים של צעירים ומי שיוזם אותה כמו מי שנגרר אליה, מפיק ממנה רק רווח שלילי. שואל אחד החיילים, בחור פרימיטיבי ובור, "למה יש מלחמות?" מנסים להסביר לו, שמדובר בעלבון למדינה שהיא לא יכולה לעבור עליו לסדר היום. "אבל" הוא טוען "אי אפשר להעליב מדינה כמו שאי אפשר להעליב עמוד או בית. מדינה אינה ישות אנושית, להיעלב" ומוכיח שהוא חכם מכולם.

אריך מריה רימרק כתב בספר הזה את חוויותיו מהתקופה בה גויס למלחמת העולם הראשונה, נפצע לאחר חודש ואושפז עד סוף המלחמה. הספר פורסם תחילה בהמשכים בעיתון וזכה להצלחה גדולה בגרמניה ובעולם. רימרק זכה בזכותו במועמדות לפרס נובל לשלום. הלאומנים בגרמניה והנאצים כמובן, הוקיעו את הספר ואת גישתו הפציפיסטית של רמרק. ספריו זכו בכבוד הגדול ביותר שזכו לו ספרים מעולם - להישרף בשריפת הספרים הגדולה בברלין.

הכתיבה טובה ועניינית, ללא קישוטים ספרותיים. הסיפור נוטף אמינות. הגיבורים הם פאול וחבריו החיילים, שאיבדו את עצמם ואת חייהם הקודמים והם נצמדים האחד לשני כי רק מי שהיה שם יכול להבין למה הפכו.
הספר קצר. 198 עמודים ועוד כמה עמודי "אחרית דבר" מאת אחד, גדי גולדברג, שכתב את הברור מאליו, והסביר לי את אחת הסיבות שהקריאה בו היום היתה טובה מבעבר. מסתבר שהתרגום הקודם החליף את זמן הווה בו כתב רימרק בזמן עבר, והחמיץ חלק גדול מכוונת הסופר.

לא אגזים ואבקש שכל חיל יקרא את הספר. אני נגד "קריאת חובה" כמו שאני נגד שיעורי ספרות בבית הספר. לא הכרחי בעיני שכ-ו-ל-ם יהיו פציפיסטים (אם כי רצוי, כמובן...) אבל הספר הזה, שיצא לאור לראשונה לפני 94(!) שנים, אומר בקול צלול את מה שצריך להיאמר גם היום וגם פה.”

“זהו סיפורו של פאול בוימר בן התשע-עשרה שמגוייס במלחמת העולם הראשונה לצבא גרמניה לכיתה התשיעית ובו בוימר מספר על המראות שראה, המחשבות שחשב והחברים שבאו והלכו במלחמה. גם סיפוריהם של רעיו הקרובים אחיו למלחמה מסופרים כאן דרך נקודת מבטו של פאול: סיפורו של טיאדן חובב האכילה המושבע, איה וסטהוס כורה בהתמחותו, דטרינג האיכר שדואג לחווה ולאישה שנאלץ להשאיר מאחור, סטניסלאוס קטשינסקי שתמיד יודע להסתדר ולמצוא אוכל לעצמו ולחבורה המכונה בכינוי 'קט' והוא המבוגר והאחראי בחבורה. וכמו כן מילר, אלברט, לר וקמריך. קמריך המסכן קמריך לא הצליח להצטרף לחבורה אלא גסס מוות אכזרי ומותו המוקדם היה המאורע שהעניק ניחוח מהחזית הקרבה ועד כמה שהדבר נשמע אכזרי במותו לפחות הייתה תועלת כלשהי: הוא הוריש את מגפיו לחברו מילר אבל באיזה מחיר? מילר ייצטרך לרוץ, לרעוב, להתלכלך בבוץ, להסתתר בשוחות ולהתפלל שאיזה פגז לא יקרע אותו לגזרים. בהמשך פאול נאלץ לשקר לאימו של קמריך ולהגיד שקמריך מת מוות מהיר פאול מוכרח לשקר לה בעיניים ולהגיד שקמריך פשוט קיבל כדור בלב ומת במקום. והאימא והרדאר שלה, התחושות שלה ועם האינטואציה האימהית שלה היא קונה את סיפורו של פאול בקושי. כיצד ניתן לדמיין דבר כזה איך אפשר לתאר משהו כזה בפני אימא? זה לא ניתן פשוט וזה לא מסתדר עם השכל הישר.

בהמשך פאול מספר על חיי הצבא וחייו עם חבריו, האימונים בצבא, המחסור במזון, העכברושים הנוראיים שבכוחם להתגבר אפילו על חתולים וכלבים ולקרוע אותם לגזרים מתוך רעב, על הסכסוך המשעשע שלהם עם הסמל הימלשטוס הקפדן והיהיר הממהר להעניש את החבורה על כל אי-משמעת קטנה והטינה שבוימר וחבריו רוכשים כלפי הימלשטוס. החלק הזה העניק קצת פן משעשע לספר ומזכיר שמתחת למדים, האימונים והמשמעת החיילים הם בני אדם כמונו. הזמן עובר מהר החללים בשורות מתמלאים והחבורה נשלחת לחזית, לשוחות, והזוועות מתחילות. בקטע מסויים הצרפתים תוקפים והכיתה התשיעית של פאול מתחילה להתגונן. יריות נורות מכל עבר, הארטילריה ממטירה אש עזה, כידונים ננעצים, פרצופים מתרסקים, גופות מוטלות בכל מקום. חייל צרפתי מנתר אל על בזרועות פשוטות, פיו נפער בזעקה, הוא רץ ומתנודד והכידון הנעוץ בגבו... וכל זה רק קצה הקרחון של הגיהנום של המלחמה.

הספר מאוד הצליח עוד בימי חייו של המחבר ומכר מיליוני עותקים והוסרט פעמים רבות. אין פלא שהספר הוחרם בגרמניה מיד אחרי עליית הנציונל-סוציאליסטים לשלטון כי הרי מדובר בספר אנטי-מלחמתי והקורא חד העין יכול להבחין במסרים האנטי-מלחמתיים המצויים בספר הזה. לא קראתי הרבה ספרות צבאית והספר עבר את ציפיותי הספר הוא בדיוק מה שציפיתי ממנו להיות: כתוב טוב, אמין, מתאר היטב את החיים בצבא, מתאר בפרטים את החזית והמלחמה. אני נתתי לספר חמישה כוכבים.”

“מי כמונו יכול להבין ולהזדהות עם ייסורי המלחמה!!
הרי אנחנו עם למוד קרבות. לכל אחד יש מכר/חבר/בן משפחה שנהרג או נפגע במלחמה.
לשכת הגיוס היא חלק מה-ד.נ.א הישראלי, וזאת הסיבה שקל להזדהות עם פאול בוימר וחבריו
המגיעים חדורי מוטיבציה לשמור על המולדת. מוטיביציה שהופכת לכאב, פחד וייאוש.

גם ההתעמרות של נושאי תפקידים בכירים שבאזרחות מתפקדים כהדיוטים, היא מוכרת.
"משונה שאסונו של העולם מקורו פעמים רבות דווקא באנשים קטני קומה,
הם נמרצים ושוחרי מדון יותר מהתמירים. תמיד נשמרתי שלא להיקלע למחלוקת עם מפקדים קטני קומה,
על פי רוב אלה פושטי עור ארורים".

הסופר מתאר את כל מה שרע במלחמה. ואצל הגרמנים הכול נראה גרוע יותר.
אצלם כל פקפוק, כל היסוס, הוא בגידה במולדת.
"בשעה שהם הוסיפו לכתוב ולנאום, אנחנו ראינו בתי חולים וחיילים גוססים.
בשעה שהם ציינו את השירות למדינה כערך עליון, אנחנו כבר ידענו שפחד המוות חזק יותר".

ככל שהפכתי דפים בספר, כך היה לי קשה להמשיך בקריאתו.
הספר מדכא, העלילה לא עשתה לי רצון להמשיך והחלטתי לנטוש את המערבולת המבעיתה של מוות הרג והשמדה.
אחרי שסגרתי את הספר, ניסיתי לצפות בסרט שעובד לנטפליקס,
וגם שם לא מצאתי רצון ועניין לצפות בסרט הארוך.

אז אולי זאת אני, ואולי כל המצב הפוליטי בארץ תורם לאפרוריות במצב הרוח,
בעיקר לספרים מהסוג הזה. קיצור, לא התחברתי.
* הספר יצא במהדורה חדשה , 2022
* לפי הרשום בגוגל 87% אהבו את הספר.
אני נמנית עם 13% שסימנו אנלייק”