• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
במערב אין כל חדש [מהדורת עטיפת הסרט - 2022]

במערב אין כל חדש [מהדורת עטיפת הסרט - 2022]

מאת אריך מריה רמרק

הביקורת של yaelhar

תמונה של yaelhar
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
במערב אין כל חדש [מהדורת עטיפת הסרט - 2022]

במערב אין כל חדש [מהדורת עטיפת הסרט - 2022]

מאת אריך מריה רמרק

הביקורת של yaelhar

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של yaelhar
הוצאה לאור:כנרת זמורה דביר
שנת הוצאה:2022
סדרה:מחברות לספרות
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
מורי
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 3 שנים

“במערב אין כל חדש התפרסם ב-1929 כשרמרק היה בן 31 ומספר על חייל בשם פאול בוימר, צעיר בן 19, הנזרק למלח”

2/4
ביקורות על במערב אין כל חדש [מהדורת עטיפת הסרט - 2022]
הבאה
יותר מזל משכל
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 3 שנים•3 דקות קריאה

#
בגיל צעיר מדי קראתי אותו בפעם הראשונה. התרשמתי אז מהחלקים הדרמטיים של הסיפור, בעיקר כי אהבתי מאד – ועדיין אוהבת - את רימרק. בקריאה הנוכחית נוסף לו מבחינתי עומק שלא היה לו בקריאה ההיא. התובנה שהמלחמה היא סט פעולות שמתחיל בהתלהבות נעורים (לרוב הצעירים הם המגוייסים הראשונים לכל מלחמה), התפכחות בעקבות החוויות המצמררות שהם עוברים, מוות סתמי וחסר תהילה של חברים, פציעות קשות ונכות, והבנה שלעולם לא יוכלו לחלוק את שעבר עליהם, אלא עם מי שהיה שם איתם. מלחמות נמשכות הרבה יותר זמן משנמשכת ההתלהבות מהן, שרואה את היציאה למלחמה כהרפתקאה, ואת הניצחון בה (כי ברור שננצח, לא?) כמו הצטיינות ענודה על הדש.

צעיר גרמני מתנדב להתגייס למלחמה – מדובר במלחמת העולם הראשונה - קצת לפני סיום התיכון. הוא מוצא את עצמו במערכה מיד לאחר תקופת טירונות קצרה. בבת אחת הוא הופך מצעיר לזקן. הוא הופך שבע ניסיון אחרי חודש. המלחמה בה הוא משתתף אינה מובנת לו, כמו לשאר החפ"שים. הם רואים אותה מגובה הקרקע, אליה הם נצמדים כדי להתגונן מהפגזה. הם מורעבים, מטולטלים, מאבדים חברים, בלי יכולת לשלוט בגורלם. המלחמה היא ישות בפני עצמה. היא קוצרת דורות שלמים של צעירים ומי שיוזם אותה כמו מי שנגרר אליה, מפיק ממנה רק רווח שלילי. שואל אחד החיילים, בחור פרימיטיבי ובור, "למה יש מלחמות?" מנסים להסביר לו, שמדובר בעלבון למדינה שהיא לא יכולה לעבור עליו לסדר היום. "אבל" הוא טוען "אי אפשר להעליב מדינה כמו שאי אפשר להעליב עמוד או בית. מדינה אינה ישות אנושית, להיעלב" ומוכיח שהוא חכם מכולם.

אריך מריה רימרק כתב בספר הזה את חוויותיו מהתקופה בה גויס למלחמת העולם הראשונה, נפצע לאחר חודש ואושפז עד סוף המלחמה. הספר פורסם תחילה בהמשכים בעיתון וזכה להצלחה גדולה בגרמניה ובעולם. רימרק זכה בזכותו במועמדות לפרס נובל לשלום. הלאומנים בגרמניה והנאצים כמובן, הוקיעו את הספר ואת גישתו הפציפיסטית של רמרק. ספריו זכו בכבוד הגדול ביותר שזכו לו ספרים מעולם - להישרף בשריפת הספרים הגדולה בברלין.

הכתיבה טובה ועניינית, ללא קישוטים ספרותיים. הסיפור נוטף אמינות. הגיבורים הם פאול וחבריו החיילים, שאיבדו את עצמם ואת חייהם הקודמים והם נצמדים האחד לשני כי רק מי שהיה שם יכול להבין למה הפכו.
הספר קצר. 198 עמודים ועוד כמה עמודי "אחרית דבר" מאת אחד, גדי גולדברג, שכתב את הברור מאליו, והסביר לי את אחת הסיבות שהקריאה בו היום היתה טובה מבעבר. מסתבר שהתרגום הקודם החליף את זמן הווה בו כתב רימרק בזמן עבר, והחמיץ חלק גדול מכוונת הסופר.

לא אגזים ואבקש שכל חיל יקרא את הספר. אני נגד "קריאת חובה" כמו שאני נגד שיעורי ספרות בבית הספר. לא הכרחי בעיני שכ-ו-ל-ם יהיו פציפיסטים (אם כי רצוי, כמובן...) אבל הספר הזה, שיצא לאור לראשונה לפני 94(!) שנים, אומר בקול צלול את מה שצריך להיאמר גם היום וגם פה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של לימור
לימור
תמונה של Pulp_Fiction
Pulp_Fiction
תמונה של michal_84
michal_84
תמונה של יוסף
יוסף
תמונה של אלזה
אלזה
תמונה של אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט
תמונה של רץ
רץ
תמונה של לי יניני
לי יניני
37קוראים|גיל ממוצע53|43%נשים

על המבקרת

תמונה של yaelhar

yaelhar

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
1,528 ביקורות•87 נבחרות•41,621 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של yaelhar
yaelhar
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות1,528
ביקורות נבחרות87
לייקים שקיבלה41,621
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת805מתח ריגול והרפתקאות260מדע בדיוני ופנטזיה150

דיון על הביקורת

33 תגובות
yaelhar
yaelhar•לפני 3 שנים

תודה רבה, אלזה

אלזה
אלזה•לפני 3 שנים
את כל-כך צודקת במשפט הסיום של הסקירה היפה שלך
דן סתיו
דן סתיו•לפני 3 שנים

יעלהר ואהוד

ואפשר להזכיר גם את "שלומפ" של הנס הרברט גרים (ותודה ליעל על ההמלצה). אם אינני טועה, שני הספרים - "שלומפ ו"במערב אין כל חדש" - יצאו לאור באותה שנה, אבל "שלומפ" נותר, לדעתי שלא בצדק, בצל....
yaelhar
yaelhar•לפני 3 שנים

תודה רבה, רץ

אכן, אין כמו תקופה של מצוקה קשה ליצור יצירות אמנות וספרות.
yaelhar
yaelhar•לפני 3 שנים

אור, תודה על דבריך.

רץ
רץ•לפני 3 שנים

ביקורת מעניית - לספר שאהבתי ולתקופה מרהיבה באמנות בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

אור שהם
אור שהם•לפני 3 שנים
סקירה נהדרת לספר שבעיניי הוא מופת, מסכים מאוד עם הפסקה האחרונה. "שלושה חברים" שלו מחכה לי על המדף, אבל אני זקוק להפוגה...
yaelhar
yaelhar•לפני 3 שנים

תודה רבה, אהוד

מצטערת. לא ראיתי אף אחד מעיבודי הספר הזה לסרט. אין לי שום כוונה לצפות בהם. ואתה טועה, לדעתי. הספר הזה שרד כמה דורות ונשאר עדכני, לא בזכות שום סרט. בזכותו. ולגבי "ג'וני שב משדה הקרב" קראתי אותו מזמן. הוא מזעזע מאד ומאיר עוד פינה חשוכה שנגרמת ממלחמה.
מורי
מורי•לפני 3 שנים

ניסיתי לקרוא גם את ג'וני וממש לא אהבתי.

אהוד בן פורת
אהוד בן פורת•לפני 3 שנים

יעל, כתבת יופי של חוות דעת אבל לדעתי שכחת להזכיר

עובדה מאוד חשובה. זה לא שהספר שרד מן הסתם כמעט מאה שנה, הוא זכה לאחרונה לעיבוד קולנועי (התמונה מהעטיפה הקדמית של הספר מהסרט) וזה מה שהעניק ליצירה הזאת חיים חדשים. במקביל לספר הזה יצא לאור באותו הג'אנר - "ג'וני שב משדה הקרב" שגם לו יש היסטוריה לא קצרה.
Pulp_Fiction
Pulp_Fiction•לפני 3 שנים

ביקורת טובה עם תובנות מתבקשות מספר

המופת הזה. אילו ידעו אנשים לשלוט באותו יצר שגורם להם לכבד כוחנות, לחבב השפלה של האחר ולנסות להרגיש שווים משהו כי הביסו אומה אחרת, אולי היו משקיעים פחות בהתחמשות. אבל הטבע האנושי קובע - מי שחזק שולט. שינוי של הדבר הזה לא נראה באופק וזו רק שאלה מי החזק הפעם. הספר מצוין והוא טוב מכל סרט שהופק על בסיסו, במיוחד מהאחרון.
yaelhar
yaelhar•לפני 3 שנים

תודה, דן, על האינפורמציה.

יש לי כמה ספרים עתיקים שלו, שקניתי משומשים. וויקיפדיה מספרת לי שהוא כתב די הרבה ספרים, שחלקם לא הרשימו אף אחד ולא תורגמו.
דן סתיו
דן סתיו•לפני 3 שנים

YAELHAR

שותף לדעתך אודות רמרק. עד כמה שידוע לי 9 מספריו תורגמו לעברית. עוד שניים - האובליסק השחור העוסק בכאוס בגרמניה בתחילת שנות ה-20 והארץ המובטחת (לא ארץ ישראל אלא ארצות הברית...) אודות חיי הפליטים הגרמנים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לאחר שנמלטו מאירופה, לא תורגמו לעברית. חבל.
yaelhar
yaelhar•לפני 3 שנים

תודה רבה, קיבוצניק.

לא זוכרת שקראתי את "בחזרה". מסכימה שטוב שיש מגינים לכל מי שיש לו כאלה. אי אפשר לדבר על "הגנה" בלי להזכיר את מחירה האנושי שלעתים הוא גבוה מהיכולת לשלמו.
yaelhar
yaelhar•לפני 3 שנים

תודה רבה, דן.

קראתי את רוב ספריו של רמרק שתורגמו. לדעתי הוא סופר יוצא מהכלל, שמצליח להיות שונה בספרים שונים. יחסית לסופרים גרמנים שקראתי הוא משתמש היטב באירוניה ובציניות. אחד הסופרים הנדירים שיודע לכתוב על אהבה בלי רגשנות.
yaelhar
yaelhar•לפני 3 שנים

תודה רבה, סנטו.

מקווה שהחווייה שלך בקריאה תהיה מפעימה כמו החווייה שלי.
yaelhar
yaelhar•לפני 3 שנים

אנקה, אני לא זוכרת פרשנות של מי "לימדו" אותנו בשיעורים האלה.

לדעתי זה נושא שצריך להוציא מתוכנית הלימודים. צריך ללמד (את מה שלא מלמדים) איך לקרוא טקסט בדרך ביקורתית, איך לנסח תובנות, איך להבין דברים בעלי משמעויות שונות. אפשר להמליץ לתלמידים מעוניינים לקרוא ספרות באופן וולונטרי. כל השאר פסול בעיני ולעתים אף מזיק.
yaelhar
yaelhar•לפני 3 שנים

תודה רבה, ראובן

אני שנאתי את שיעורי הספרות שניסו להכניס את חווייה הקריאה לסד הפרשנות. בדיעבד אלה היו השיעורים שלא תרמו לי דבר (כן, פחות מגיאוגרפיה וכימיה)
קיבוצניק
קיבוצניק•לפני 3 שנים
ספר מופת כמו "בחזרה" שהוא מעין המשכו (שם מתוארת החזרה הבייתה של מי שלא נהרג). אין דומים הזמן והנסיבות אז ושם לאלו שלנו כאן היום. טוב שליהודים יש סוף סוף את אלו שנכונים להגן עליהם.
דן סתיו
דן סתיו•לפני 3 שנים

YAELHAR

סקירה נפלאה על ספר משובח. אכן הספר נותר רלבנטי גם היום. אני חושב יותר על בית המטבחיים על אדמותיה של אוקראינה....אבל הוא בהחלט ספר שראוי לחלקו לכל מי שמתגייס - ירצה יקרא ירצה לא יקרא - וכמובן לכל אלה המחליטים על יציאה למלחמות אין ברירה ויש ברירה. רמרק כתב את בחזרה, ספר המשך לספר זה, שלדעתי, אינו נופל מבמערב אין כל חדש. למרבה הצער הוא תורגם רק פעם אחת לעברית (1931). אגב, רמרק סירב לחזור ולהתגורר בגרמניה אחרי מלחמת העולם השניה משום שלטענתו זו מעולם לא ערכה דנציפיקציה אמיתית.
משה
משה •לפני 3 שנים
תודה לביקורת לספר שהרבה זמן כבר נמצא ברשימת הקריאה, מקווה להגיע אליו בהקדם.
ראובן
ראובן•לפני 3 שנים

אנקה-אני כבר לא זוכר.

לא סבלתי את ה'תמצאו דימויים' ו'תקראו בין השורות'. כל שנה אותן יצירות. אם אני זוכר בין ספרות זרה למדנו את 'הדבר' של קאמי. אבל מה זה 'למדנו'? לחפש מטפורות? מה ששנאתי באמת היו שיעורי דקדוק.סיוט. שיעורי חיבור- מיותרים לגמרי. אי אפשר ללמד לכתוב, או שיש לך את זה-או שלא. סדנאות כתיבה (הטובות) יכולות לתת כלים, לא מעבר.
אנקה
אנקה•לפני 3 שנים

ראובן, אין לי מושג אם המורים היו חסרי מעוף או שתוכניות הלימוד של משרד החינוך היו מקובעות

וממוקדות בחומר מוגבל למדי. אגב, גם אצלכם בשיעורי ספרות "טחנו" את פרשנות דובשני ליצירות ספרות שונות ?
אנקה
אנקה•לפני 3 שנים

תודה :)

ראובן
ראובן•לפני 3 שנים

סקירה טובה

אגב שיעורי ספרות,במבט לאחור היו מיותרים. כל שנה טחנו את אותם ביאליק,טשרניחובסקי ומעט מדי ספרות זרה. מורים חסרי מעוף. לסרט גם נעשו שתי גירסאות-1930 ולפני שנה
yaelhar
yaelhar•לפני 3 שנים

תודה רבה, מורי.

yaelhar
yaelhar•לפני 3 שנים

תודה רבה, אנקה.

כלל לא ידעתי על בחירת המתרגם בתרגום הקודם. זה נודע לי מ"אחרית דבר" בספר הזה. אני די בטוחה שתפיסת העומק קשורה יותר אלי מאשר לתרגום.
yaelhar
yaelhar•לפני 3 שנים

תודה רבה, זאבי.

מסכימה בהחלט.
yaelhar
yaelhar•לפני 3 שנים

תודה רבה, סקאוט.

כל הצדדים במלחמה סובלים. מלחמה היא מצב של lose-lose situation.
מורי
מורי•לפני 3 שנים

יפה כתבת לספר מופת.

אנקה
אנקה•לפני 3 שנים

האם ההבדלים בין המהדורות של אז ושל היום גרמו לך להבין יותר את העומק שלא שמת לב אליו אז

בגלל השינוי שחל בך או בגלל התרגום השונה ?
זאבי קציר
זאבי קציר•לפני 3 שנים

יצירת מופת מפעימה

סקאוט
סקאוט•לפני 3 שנים
ספר נהדר ועצוב. כמה עוד נקריב? כמה שאנחנו מקריבים זה לא מסתיים. החור רק נפער עוד יותר.
33 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של yaelhar

ארץ הקוקיות השמימית

ארץ הקוקיות השמימית

אנתוני דואר

#
מספרו הקודם של דואר, "כל האור שאיננו רואים", התפעלתי מאד. גם וועדת פרס פוליצר התפעלה, בצדק. היה לי ברור שאקרא את הספר הזה, שבת-יה שיבחה בביקורתה וכתבה "אני גם לא ממש יכולה להבין מה כל כך מצא חן בעיני בספר, אבל הופתעתי לטובה." (תודה רבה! גם אני). הנושא בספר הזה שונה מאד מנושא ספרו הקודם, אם כי גם הספר הזה עוסק בהיסטוריה. בכל מיני היסטוריה, בדמויות שונות מתקופות שונות ומזמנים שונים. דואר מנסה לנסח סוג של היגיון הקשור בהיסטוריה של המין האנושי ומה שאפשר ללמוד ממנה. ניסיון נועז, שרבים נכשלו בו. גם דואר.

קשה להגדיר ולתמצת את הספר הזה. דמויות שונות מתקופות שונות לוקחות בו חלק, כולל נערה אחת החיה בעתיד הקרוב שלנו. רוב הדמויות בספר הם ילדים או נערים, אם כי חלק מהן מתבגרים במהלך הסיפור. נערה אחת חיה בקונסטנטינופול בשנת 1453 בדיוק בזמן בו העיר נופלת לידי השולטן העותומני ותושביה הנוצרים הופכים לעבדים או מתים. או גם וגם. לא רחוק משם – לפחות מבחינת המורגלים בתיירות סילונית, בהרים שהיום הם חלק מבולגריה, גר נער שנולד שסוע חיך ומשפחתו נודתה מהכפר בו חיה בגלל המפלצת שנולדה לה. הנער גוייס בכפיה, עם השוורים של המשפחה, לצבא האימפריה העות'ומנית שצר וכבש את קונסטנטינופול. שני הנערים האלה ייפגשו ויניעו את העלילה. ביבשת אחרת חי זינו – ילד שאביו הגיע לאוהיו בתחילת המאה ה 20 לעבוד (קשה) ולגדל לבדו את בנו. באותה יבשת גדל סימור, בתחילת המאה ה 21, בן לאם חד-הורית שעובדת עבודה קשה ומפרכת לפרנס את בנה. שני האחרונים ייפגשו יום אחד ויניעו את העלילה. החוט המקשר את הסיפור(?) הוא קודקס עתיק, הכולל סיפור קומי ופנטסטי, שנכתב ביון העתיקה כדי לשעשע ילדה חולה על ידי אחד, דיוגנס. הקונטרס ההרוס משנים והזנחה, מלווה איכשהו את רוב הדמויות ואת הסיפור, וגורם למי שנפגש בו להתחבר באופן לא מודע לשאר הדמוות ולהיסטוריה בכלל.

היכולת הסיפורית של דואר ממש פנומנלית. למרות הגיחה אל דמויות שונות שלא תמיד ברור איך הן קשורות לסיפור. למרות שהקורא(ת) צריכה לפענח את המוני ההקשרים הספרותיים, שדואר טומן בספרו. למרות שחלקו של הספר מתאר תקופות עתיקות והתנהגויות קשות להבנה, הספר פשוט ריתק אותי. מהערת המחבר בסוף הספר הבנתי, שדואר כיוון ל"ספר על ספרים" ושהסיפור על הקודקס העתיק שנמצא הוא שהוביל את הספר. אבל אני – חובבת סיפורים שכמוני, המתעניינת יותר באנשים מאשר בפאפירוסים עתיקים, נטלתי לעצמי חירות להבין אחרת את הספר, נשאבתי ואהבתי אותו מאד.

25.1.26

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
החיים שגנבתי

החיים שגנבתי

ניקולה סקוט

#
באמת ציפיתי לראות, איך תצליח סקוט לחלץ את הגיבורה שלה מהתסבוכת אליה היא קלעה אותה. שיטת החילוץ גרמה למידה מסויימת של חוסר אמינות, אם כי גם התסבוכת לא נראתה אמינה במיוחד.

הספר עוסק בעולם של שנות החמישים באנגליה המלקקת את פצעיה אחרי המלחמה שהשאירה הרס ומחסור. סטודנטית צעירה לרפואה מנסה להתמודד עם עולם שמרן, שרפואה בו נועדה לגברים, רצוי ממשפחות טובות, ונשים הן אחיות (או מזכירות, מורות או משרתות) ולרופאות מתייחסם בזלזול ואם יש ברירה – נמנעים מטיפולן. הסטודנטית הצעירה מנסה להשתלב בעולם הקשוח של רפואה בשנות החמישים, ואם להוסיף לקושי הכמעט בלתי נתפס של עבודה מפרכת, לימודים קשים בתנאים קשים, מה שסטודט לרפואה מכיר גם היום. סקוט תולה על כתפייה הצרות של הגיבורה שלה גם עול כבד של סוד שמקשה על חייה.

ביולי 1948 הועבר בבריטניה חוק הרפואה הציבורית. מדובר בחוק מתקדם מאד, שהחלתו אפשרה לכל אזרח, ללא קשר למצבו הכלכלי לקבל טיפול רפואי איכותי במוסדות הרפואה של הממלכה. זה יפה ומוערך, אם כי אנחנו הקדמנו את בריטניה הגדולה. קופת החולים הראשונה בישראל נוסדה ב 1911 ואחריה, עד 1940, עוד 3 קופות חולים, המרכיבות את השירות הרפואי בישראל. חוק ביטוח בריאות ממלכתי נחקק ב 1995, ואישר פורמלית את זכותו של כל אזרח לקבל טיפול רפואי, בלי קשר להכנסתו או למקום מגוריו. מסתבר שב 2015 ישראל דורגה במקום השביעי בין כ 50 מדינות, בשירות הרפואי שמקבלים אזרחיה. סלחו לי על ההרצאה – יש כל כך מעט דברים שאפשר להתגאות בהם מתחילת 2023, שאני מתרפקת על מה שאפשר.

הספר כתוב היטב ומעניין. למרות שהוא, כנראה, שייך לסוגת "ספרי נשים" הוא מצליח להימנע לרוב מגלישה לרומנטיקה, שמאפיינת את הסוגה. החלק הרומנטי פה די בטל בשישים, ומתרכז בתיאור ההתנהגות והמנטליות באותו זמן. שמרנות שאינה נבוכה מעצמה, ניסיון להחזיר את הנשים – שמילאו בתקופת המלחמה את מקום הגברים – למקומן הראוי, כבנות זוג, אמהות שאינן מתחרות בגברים. התייחסות הצדקנית לנשים "שחטאו", נכנסו להריון (לבדן! אף אחד לא עזר להן פרט לשטן הפיתויים!) ועליהן לשלם, כמובן, את מחיר החטא. קצת שיטוט במחשבות הזכיר לי חברת כנסת חסודה, ששואפת שכל הנשים, היום, במיוחד חילוניות שיש להציל מעצמן, ישמרו נגיעה עד חתונתן. גברים מבוגרים ונשואי פנים מסרבים להתרגל למציאות החדשה... סיפור מעניין ודי רלבנטי.

30.12.25

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
אנחנו מתחילים בסוף

אנחנו מתחילים בסוף

כריס ויטאקר

#
אתם מכירים את עצי הבונזאי? אותם זוועתונים ממוזערים, שאנשים קונים לפעמים כמתנה לחג, שכל כולם תהילה ליוהרה ואכזריות האדם? אמנם במקרה הזה הוא מתאכזר לצומח, שאני מקווה שבהיעדר מערכת עצבים הוא לא כל כך סובל, אבל עדיין הוא מתערב בגידולו של עץ, מונע ממנו את מה שהוא צריך כדי לגדול כמו שהטבע התכוון, מכתיב לו תבנית שמחייבת אותו להפוך ננס והכל כי הוא יכול להפוך עץ מפואר למודל ממוזער שמקשט את השולחן בסלון.

הספר הזה עוסק אמנם באנשים אבל דן במקרה בו תבנית לתוכה נוצקה הילדה שהיא גיבורת הסיפור, מחייבת אותה להתנהגות מסויימת, למבנה אישיות מסויים ולהבנה מסויימת. אין פה ניסיון זדוני, אלא נסיבות. הילדה הזו – בת 13 בזמן הסיפור – מטפלת באחיה הקטן, כי אמא שלה ויתרה על התפקיד. היא רואה את עצמה בתפקיד מסויים, מדגימה במעשיה למה עץ, שימנעו ממנו מים ואור שמש יגדל עקום. הסביבה בה מדובר היא עיירה די נידחת בקליפורניה, שמסיבות גיאוגרפיות וטופוגרפיות, שלא להזכיר אופנה, יש לה פוטנציאל להפוך לזהב. ההשקעה הנדרשת אינה דווקא לעבד את האדמה, להיפך.

אסון ותיק מניע התנהגויות בהווה, ואפשר לכתוב ספר על מה שהדמויות לא מבינות. וויטאקר כתב את הספר, על התנהגויות אנושיות בעת מצוקה, בצורה שהיטיבה מאד עם כשרון הכתיבה הנהדר שלו. הספר מוגדר ספר מתח, בגלל תעלומה בבסיסו ותוצאה של התנהגות אלימה. אבל יכול היה להיות מוגדר רומן על אנשים שהלכו לאיבוד בגלל אשמה, בושה, והשקפת עולם אמריקאית, הגורסת שגם קטין צריך לשלם על עבירה, אפילו אם היא בעצם תאונה. הספר מפצל את המציאות לפצלים וגורם לקורא(ת) להבין אנשים שרחוקים מעולמה יותר מהאיש הירוק בירח. את זה עושה וויטאקר באמצעות כתיבה, שמאפשרת לקורא להבין לבד דבר או שניים, שמאפשרת גם להזדהות עם הדמויות ולחמול עליהן.

הישגתי את הספר בזכות הביקורת של אפרתי ואני מודה לה מאד על חוויית הקריאה שזכיתי לה, בזכותה. ועכשיו יש לי דילמה: ספר נוסף של הסופר תורגם. האם 1) לקנות אותו ולקרוא אותו מיד או 2) לקנות אותו ולהמתין זמן מה או 3) לא לקנות ולחכות שיזדמן לי. כי מה הסיכוי שספרו השני של הסופר יתמודד בהצלחה עם הנעליים הגדולות של הראשון?

13.1.26

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
שלי ורק שלי

שלי ורק שלי

גבריאל טאלנט

#
קחו את "משכילה" והפחיתו ממנה את הכמיהה ללמוד. קחו את "שירת סרטני הנהג" והוסיפו אב נוכח. קחו את "הלבד הגדול" והפחיתו את האמא. הספר הזה כתוב טוב יותר משלושת הספרים שהזכרתי וגם הרבה יותר מחריד. יש כמובן עוד המון ספרים שקראתם ומהדהדים את הסיפור של אבא ובת החיים באופן שונה מהמקובל. לפעמים זה סיפור אופטימי, לפעמים לא. הסיפור הזה רחוק מלהיות אופטימי או לנסח כללים חדשים וטובים לאבהות.

נושא הספר הזה אינו הזנחת ילדים, לא בדיוק. גם לא הקושי של אב יחידני לגדל ילדה, לא בדיוק. גם לא הניסיון של גבר תמהוני לברוא לעצמו משק אוטרקי, המקיים את עצמו. לא בדיוק. גם לא הניסיון של גבר להמציא לעצמו עולם בו התנהגותו והדאגה לצרכיו קודם כל, תהיה מקובלת. לא בדיוק. כל הסיפור מסופר מעיניה של בת 14 שרחוקה מלהיות ילדה ואפילו רחוקה מלהיות בת. היא גודלה בלי הסברים, עם מעט מאד מלים, עם כללים חמורים שהעיקרי שבהם הוא לעולם לא לשתף אחרים בחייך. המלים השגורות בפיה הן מילות עלבון לעצמה. ככה היא מדרבנת את עצמה לעשות דברים שאף אחד לא מעלה בדעתו שילדה יכולה לעשות. להסתובב ביער, לקלוע למטרה, לטפל באקחים או ברובים. להתמודד עם ילדים בבית ספר – היא חייבת להגיע לבית ספר, החוק הזה אפילו חזק מאביה – ולעולם לא להתחבר עם אחרים, לא להחליף מילה עם איש. לנסוע לבית ספר בהסעה ולחזור, לדאוג לעצמה, לחיות בבית שאין בו תנאים מינימליים. ואבא שלה, כמובן.

הערעור היחיד לאמינותו הרבה של הסיפור, שכולו לזכות כתיבתו המצויינת של טאלנט, היה העובדה שג'וליה/טרטל/קצוצית/פרח, מוקפת באנשים זרים או זרים למחצה המתעניינים בה ומציעים עזרה שהיא לעולם לא מבקשת. הפעם היחידה שהיא מבקשת עזרה מיוזמתה, לא עבור עצמה, היא נענית בשלילה. נראה לי שחוסר ההתעניינות במה שעובר על ילדה זרה, יותר מתאים למה שקורה בסיפור מאשר התעניינות והצעות עזרה של זרים, וגם יותר מתאים למה שאנחנו מכירים לגבי יחסי שכנות מרוחקים והקפדה על אי התערבות. פרט לנקודה הזו, הספר אמין מאד, למרות הסיפור החריג בכל קנה מידה שהוא מספר.

טאלנט הצליח, בכתיבה מצויינת ותיאורים מופלאים, לברוא את עולם הסיפור שלו, לתאר את הדמויות באופן מצויין, למרות מיעוט המלים והמשפטים שהן מוציאות מפיהן. המציאות שחווה הילדה הזו - הנה, גם אני קראתי לה "ילדה" למרות שפרט לגיל הכרונולוגי היא לא ילדה בכלל – אין בה כדי להסביר את האב, ואין שום צורך בכך. מניעים אינם חלק מהסיפור הזה, רק מה שקורה בפועל. חשוב לדעת – הסיפור כולל קטעים די מחרידים וקשים לקריאה ולדמיון. אנשים רגישים, או אנשים עם השקפת עולם רומנטית, עדיף להם להימנע מקריאת הספר הזה.

12.12.25

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
איש אחד

איש אחד

קייאיצ'ירו היראנו

#
יצא שקראתי לא מעט ספרות יפנית. קצת ספרות קלאסית כמו יאסונרי קוובטה ואחרים, קצת ספרות יותר מודרנית כמו אקירה יושימורו ונוספים, קצת ספרות כאילו מתח, כמו קייגו היגשינו ואחרים, קצת ספרות בנאלית עלובה ועכשווית כמו "עד שהקפה יתקרר" או "סיפורו של חתול נודד" ועוד כמה שלא זכרתי את שמם ואין לי דרך לחפש אותם היום. הסופרים היפנים מפגינים כתיבה פשוטה ורגשנות מפתיעה, שהרגשתי שאין לי כלים לפענח אותה, בעיקר כי אני קוראת ספרות יפנית בעברית, מה שנראה לי משמעותי יותר מאשר לקרוא ספרות אמריקאית/אנגלית/צרפתית בעברית. לא יתכן שעם מיוחד ושונה מכל העמים האחרים, מוציא ספרות כל כך... פשטנית. בטוח שיש משהו נוסף שלא הצלחתי לפענח.

הסיפור עוסק באדם (לא אצטט את השמות, זה גדול עלי) שנפטר. אלמנתו מגלה לבהלתה שהוא אינו האיש שהכירה בשמו, למרות סיפורי עברו התואמים לשמו, שסיפר לה בשנים שהיו נשואים באושר. עורך דין מתגייס לברר את התעלומה – לא פרו בונו אבל בשכר נמוך. וכך אנחנו קוראים על השקפתו (של עורך הדין) על החיים ועל המוות, על זוגיות ועל הורוּת, על גזענות ועל זכויות אדם. חלק מהסיפור מוקדש לקוריאנים שחיים ביפן ומעוררים שם רגשות שליליים, כמו כל מיעוט שחי עם רוב.הכתיבה פשטנית מאד. היראנו מספר סיפורים בנליים כדי לקדם(?) את הסיפור העיקרי שלו, שהוא החלפת זהויות ומחיקת עבר שנראה כאילו אנשים רבים ביפן מפנטזים על הפיתרון הזה.

עיקר ערכו של הספר בתיאור אורחות החיים ביפן העכשווית. האזנה למוזיקה מערבית, שתיית אלכוהול מערבי במועדונים ומסעדות. הם שותים קפה(!). ילדים אוכלים מזון מערבי כמו פסטה או פיצה. לא בטוח שזה באמת המצב, אבל ניכרת היקסמותו של הסופר מאלמנטים אמריקאים ומערביים. החיים שהוא מתאר יכלו להתקיים במדינות רבות במערב, לאו דווקא ביפן. אני מניחה שבהרבה ממדינות אירופה מאכילים ילדים בפסטה והמבורגר, אנשים שותים קפה או יין, השיחות גולשות לענייני מצב וזכויות אדם. לגבי עצם התעלומה – מודה שלא הצלחתי להבין את ההסבר לגבי החלפת זהויות כפולה ולמה זה טוב.

ספר שיש לו רגעים יפים ומעניינים. אם היראנו היה מצליח לקצץ באסרטיביות את רוב ההגיגים הפילוסופיים, שמטרתם להוכיח שבעליהם הוא ליברלי ונאור, למרות שהוא קוריאני. אם היה עושה אתזה, ספרו יכול היה לקבל יותר משני כוכבים מתוך החמישה האפשריים. כמו שזה הוא יצטרך להסתפק בציון פחות מבינוני.

24.12.25

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
עשרת הנעלמים

עשרת הנעלמים

אנתוני מקארטן

#
זה ספר שאספתי מספריית הבניין שלנו, לפני שנבזזה בידי אלמוני/ם. מה שגרם לי לקחת אותו היה האיזכור על הכריכה האחורית של ספרו הקודם של הסופר "שעה אפלה" שאהבתי מאד. במקרה הזה התפוח הנוכחי לא נפל רחוק מדי מהעץ. זה ספר מתח מצויין, שגורם לך לחשוב (שוב) על נושאים שלרוב לא חושבים עליהם, כי באנו להנות, לא להתמודד עם שאלות קשות.

ארגון מצליח שעוסק בתחום הסייבר, מאתגר את ה CIA ומציע להם מבחן. הם יבחרו 10 אזרחים רנדומליים. מי מהאזרחים האלה שיצליח לא להימצא במשך חודש, יזכה ב 3 מליון דולאר. החברה ש(חושבת) שתצליח לאתר בתוך חודש את כל העשרה, תזכה בחוזה חלומות עם ה-CIA, שיהפוך אותה למעשה לשותפתו ויכניס לה סכום דמיוני. לעשרת המועמדים – שהסכימו להיבחר - ניתנות שעתיים קדימות, בהן הם רשאים לעשות כמיטב יכולתם כדי להסתתר ולברוח מצוות החיפוש.

מפעם לפעם עולה לדיון אובדן הפרטיות המובנה בחוזקה לתוך חיינו. הערים מרושתות במצלמות העוקבות אחרי האזרחים. טכנולוגיית זיהוי פנים משולבת במכשירים החיוניים לשגשוגינו. הטלפון החכם שלנו – הוא חכם מאיתנו ויש לו יותר סודות מאשר לנו – מצביע גם כשהוא לא בשימוש איפה אנחנו נמצאים ועם מי אנחנו מדברים. רחפנים למיניהם סורקים אותנו מלמעלה, שלא להזכיר לוויינים ומטוסי ריגול. מכשירים תמימים יכולים להפוך למרגלים אחרינו בבית בעזרת בינה מלאכותית וזה רק קצה קצהו של הקרחון, של המעט שידוע לי.

חלקו השני של הספר נהפך על פיו. הוא עדיין מותח מאד אבל "המנוע" שלו אחר ופחות מקורי. פה כבר צצים גורמי ממשל, שמסרבים לעשות מה שנכון וצריך (רמז – לדאוג לאזרחים שנפלו בשבי אוייב) בגלל סיבות שאינן הגנה על אזרחים, אלא הגנה על אינטרסים פרטיים. זה יכול, אולי, להפתיע את מי שלא היה פה בשנתיים ויותר שחלפו מאז 7.10 הארור.

ספר מתח מותח, נקודות למחשבה. כוכב חמישי לא ניתן לו, בגלל התפנית העלילתית שהפכה אותו לפחות מקורי ויותר מופרך, אם כי מתאר מציאות שאנחנו, לדאבון הלב, מכירים באופן אישי.

27.11.25

0

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
מפעל הבובות

מפעל הבובות

אליזבת מקניל

#
בגלל הכריכה דחיתי את קריאתו של הספר הזה. לרוב אני לא מתייחסת לכריכה, אבל היא נראתה לי מתאימה לאיזה ספר נוער אידילי... טעות, כמובן. הכריכה מספרת את הסיפור אבל זה סיפור רחוק מלהיות אידילי. זה סיפור על עוני ורפש, על שרידות של חזקים, על חלומות שכנראה לא יתגשמו אם אתה עני ובור. כל זה במעטפת של סיפור אימה, של רכושנות והכנעה.

בלונדון 1850 אורגנה תערוכה עולמית של הכל. מסיפורים של סופרים בני התקופה אפשר להבין שהוצגו בה מהמצאות חדשות בתחום התעשייה ועד... כל דבר. הסיפור הזה מתרכז באמנות – ציורים ופסלים וכל מה שציירים זקוקים לו. כמו כל דבר באותה תקופה "מודרנית" (בעיני עצמה) האמנים נחלקו לשבטים שכל אחד מהם מאמין בסיגנון מסויים. נשים, כמובן היו מחוץ למודרנה. הן הוחזקו בבידוד אם היו בנות משפחה אמידה. ועבדו קשה אם היו עניות. אם לא רצו או לא יכלו לעבוד במפעל – היתה שמורה להן הזכות לסחור בגופן. זונות, או מודלים לציירים שנחשבו כזונות. לא היתה מגבלת גיל. אם את ילדה ענייה את יכולה להיות זונה, אם אבא שלך מכר אותך. היכולת לפדות את עצמך רחוקה מאד מיכולותיך להשתכר.

הסיפור מעביר את התקופה בדרך מאד אמינה. כמעט אפשר להריח (איכס...) את צחנת הרחוב, לשמוע את רעשי הרחוב באותה תקופה ולנסות לאבחן את המרחק שעברנ(?) מאז. סיפור כתוב היטב, מרתק מאד, מותח לפעמים. אהבתי מאד את הדרך המקורית בה תיארה מקניל "מה קרה אחר כך" שהוא אבן נגף לסופרים רבים, שמנסים לסגור קצוות.

מקניל, קדרית ואמנית שחיה בלונדון, כתבה ספר ביכורים טוב והצליחה להימנע מפחים טריוויאליים, האורבים לסופרים שבוחרים את ההיסטוריה כרקע הולם לסיפורם.

• 7.12.25

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
מזל של מתחילים

מזל של מתחילים

רעות וייס

אסטרולוגיה תמיד מתממשת. במיוחד הפרקים הקטנים שיש בחלק מהעיתונים או ברשתות חברתיות. תראו דוגמה: "זה שבוע שמחזיר אתכם לקרקע ומחייב התבוננות מפוכחת קדימה. נושאי כספים, ביטחון והתחייבויות דורשים מכם חשיבה ארוכת טווח ולא פתרונות של כאן ועכשיו." לא משנה לאיזה מזל זה נכתב, מה כאן לא יתממש? יש שבוע שלא מחזיר אתכם מתישהו לקרקע? נושאי כספים, ביטחון והתחייבויות לא דורשים חשיבה? ככה שאני מאמינה בכל לבי לאסטרולוגייה, כי היא תמיד מתממשת.

וייס כתבה פה ספר קטן – לא מבחינת העמודים, מבחינת הסיפור שהיא מספרת – וחמוד, שנקרא כחטיף. הוא מתאר דמות אמינה של איזו שרונה, עוד רגע בת 30, שחיה רוב חייה בכפר לא כל כך קטן, בו כולם מכירים את כולם. היא מורה, שרונה, ואתם הייתם מתים שתהיה לילדים שלכם מורה כזאת. או שילמדו בבי"ס כמו בית הספר (הדמוקרטי) בו היא מלמדת. טוב, אולי בלי ה"דמוקרטי" בשם שלו, מילה שנחשבת היום פרובוקטיבית. שרונה זו היא מורה כל כך מוצלחת כי כשהיתה בכתה יב' חוותה בגידה והשפלה כל כך מזעזעת, ש"דיכאון" הוא "חיים תותים" בהשוואה למה שחוותה. עד היום היא נבוכה וביישנית, נרתעת מהתמודדות ובורחת מעימותים וכל זה. ובכן שרונה מגיעה דרך מקרה לכתוב באופן אנונימי טור אסטרולוגיה במקומון שקוראים לו "ביש" והפתעה! הטורים נכתבים לא רק בכישרון ושנינות, מסתבר שהם גם מתממשים לקוראיהם.

לוייס יש כישרון כתיבה וכישרון לספר סיפור גם אם אין בו פסגות מרהיבות וטוויסטים מדהימים. היא משתמשת נפלא בשפה, ממציאה שמות נהדרים כמו "נֶמֶש" למשתלה, "שָחֶמֶת" לפאב, או "ינשוף" לבית הספר. משתמשת בשפה מדוברת, שאני אוהבת לקרוא בה, אם כי עושה שימוש מופרז ב"בן זונה" הקשיש, שנראה לי שקרנו ירדה כבר מזמן. מצד שני וייס כותבת שהתחילה לכתוב את הספר הזה ב 2002 ואולי אז הביטוי היה עוד בשיאו. היום אין "זונה" יש "אישה בזנות" והבן שלה מן הסתם יהיה "הבן של אישה בזנות" וזה קצת ארוך לקללה.

חיבבתי מאד. סופרת ישראלית שעושה צחוק מהאמון הבסיסי שלנו, שיש עתיד קבוע, ואם רק נתפלל או נפנה למי שיודע(ת), נגלה מהו ונהפוך מאושרים ועשירים. סופרת ישראלית שלמעט כמה סצינות קומיות לא מתעסקת בבעיות משפחתיות ועל אחת כמה וכמה גורמת לך לגחך על חלקן. סופרת ישראלית שבאומץ מאפשרת לאחת מדמויותיה "לגלות" לקוראים את חוקי הז'אנר! אם נמשיך ככה לא רק סדרות טלוויזייה ישראליות יימכרו היטב לעולם הגדול, לצופים רעבי תוכן, אולי אפילו ספרים אם נותרו כמה קוראים של מלים ומשפטים.

3.1.26

1/2

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
יש אלוהים בקהל

יש אלוהים בקהל

טל קינן

טל קינן מסתכל על העולם מזווית ייחודית. הוא נולד בארה"ב, בן שלישי לאביו, שהיה מתחתן סידרתי. מכתה ו', בערך, גדל בפנימיות בזמן שהוריו היו עסוקים בגירושים ובנושאים נוספים שלילדים אין כניסה אליהם. אביו היה שייך לדור בו כישרונות ויכולת לא היקנו ליהודי כרטיס כניסה לחברה האמריקאית הנחשבת. טל התקבל, לשמחת אביו, לפנימייה תיכונית נחשבת במיוחד. בגיל 20 הוא עלה לארץ – תחילה בתוכנית חילופי סטודנטים ואחר כך התגייס, יצא לקורס טיס וסיים כטייס קרב ישראלי למופת, ללא מבטא זר וכנראה ללא יכולת לחזור ולהיטמע בקהילה היהודית-אמריקאית בה גדל.

כל הוגי הדעות שנחשפתי להגותם, כותבים על החלק של הפיל אליו הם נחשפים. חלקם רואים חלק גדול מהפיל מאחרים, חלקם מנסחים אמיתות שהופכות אכסיומה לרובנו, אבל אף אחד מהם לא מצליח לראות פ י ל. טל משקיף על ההווייה הישראלית-יהודית דרך נסיונו הנדיר, להיות חלק מאלה גם מאלה, להיות האליתה המוסכמת על רוב הישראלים (לפחות עד 7.10) טייס קרב, כמו שהיה קודם אליתא אמריקאית-יהודית בקהילה שדרשה התנהגות עם קודים ברורים ונתנה השתייכות. ועדיין הוא מסתכל, להבנתי, על המציאות דרך הפריזמה של נסיונו ואינו מצליח להשתחרר מהתמונה שהיא תוצאת הניסיון שלו.

קינן מחלק את החברה הישראלית לארבע קבוצות: חילוניסטים – קבוצה המורכבת מחילונים ודתיים, אנשים שעובדים, מתגייסים לצבא, משלמים מסים, מכירים את העולם ומהווים את "פניה היפים" של ישראל עבורו. טריטוריאליסטים. קבוצה המורכבת מאנשים המקדשים את הקרקע. לא כולם מתגוררים בשטחים. הם לרוב עובדים ומתגייסים לצבא, אבל לא מתעניינים בעולם ולא מכירים אותו או בו. תיאוקרטים שהיא קבוצה של אנשים שכולם דתיים, הם לא עובדים או לפחות לא משלמים מסים, לא מתגייסים לצבא, לא מתעניינים בעולם ולא מתעניינים בישראל. הקבוצה האחרונה היא ישראל הרביעית. חיים בפריפרייה, מקבלים פחות, עובדים ומתגייסים לצבא אבל שקועים בהישרדות. החלוקה שעשה קינן היא פחות או יותר זו המקובלת עלינו, אם כי אנחנו משתמשים בשמות שונים לקבוצות. הקבוצות האלה מתנגשות זו בזו, יש מתח רב וטינה בין כל אחת מהן לבין שאר הקבוצות. המבנה שנקבע בישראל בו קבוצה אחת, החילוניסטים, נושאת על כתפיה את שאר הקבוצות, הוא מבנה שעתיד, לדעת קינן לקרוס. החילוניסטים יעזבו טיפין טיפין וישאירו את האחרים להתמודד לבד ולשקוע למה שמקובל במדינות המזרח התיכון – עוני, בערות וחיסול על ידי בריונים.

יהדות היא נושא שלרוב אינו מעניין אותי. אני מתייחסת להשתייכותי הלאומית כמו שאני מתייחסת לצבע העיניים שלי או לשתי הידים השמאליות שקיבלתי בחלוקה הלא הוגנת. כלומר – כעובדה ביולוגית שאינה מחייבת עיון. כחילונית אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה להצדיק את יהדותי או להתנצל עליה.

קינן חושש שהיהודים ייעלמו מהעולם. החזקים והעשירים ייטמעו בקרב קבוצות דומות להם בעולם הכללי, העניים והחלשים יהפכו מיעוט בקרב השכנים הרבים מהם. הפיתרון שלו הוא יהדות מעודכנת ומתקדמת, שתקרוץ גם לחזקים ולא תהיה מבוססת על מה שנקבע לפני אלפי שנים בעבר. הספר הזה מעניין, לדעתי, בגלל זווית הראייה הייחודית של הסופר. לא יודעת אם הפיתרון שהוא מציע (למה שאינו נראה בעיני כבעייה הדורשת פיתרון) הוא בר תוקף, אבל מעניין מאד לקרוא את דעתו של מי שבחירותיו הביאו אותו הנה, ונבנו על מנטליות שונה משאנו מכירים ומאתרים סכנה שאם היא קיימת אנחנו עיוורים אליה.

לפני 7 חודשים•yaelhar

ביקורות נוספות על "במערב אין כל חדש [מהדורת עטיפת הסרט - 2022]"

במערב אין כל חדש [מהדורת עטיפת הסרט - 2022]

במערב אין כל חדש [מהדורת עטיפת הסרט - 2022]

אריך מריה רמרק

במערב אין כל חדש התפרסם ב-1929 כשרמרק היה בן 31 ומספר על חייל בשם פאול בוימר, צעיר בן 19, הנזרק למלחמה, והרי רק אתמול היה בגימנסיה. הספר נחשב לספר מופת, התפרסם מאוד והיווה ספר אנטי מלחמתי חריף. בקריאה ראשונה נטשתיו במהרה וגם בקריאה שניה לא הרשים במיוחד בתחילה.

בזמן פרסום הספר המלחמה נחשבה בסיומה כמלחמה הנוראית שאירופה חוותה בפרט וכלל האנושות בכלל. לא היתה מלחמה שנראתה מיותרת ממנה ונוראית במתיה ממנה. האם כל זה בא לידי ביטוי בספר? מה שעוד חסר בספר זה מיקום. זה שמדובר בגרמני המדבר, אלה השמות שמגלים לנו. רק לקראת האמצע יש אזכור לקרב הסום המפורסם ביולי עד נובמבר 1916, בצפון צרפת. קרב שגבה יותר ממיליון נפגעים מהצדדים הלוחמים.


רמרק מיטיב לתאר את מוראות המלחמה, את זוועותיה ובעיקר את המוות האלמוני שבה, מוות ללא שם, ללא הדר, ללא הכנה מתאימה, מוות סתמי והמוני. זו האמת, המלחמה הראשונה בה מתו מיליונים במלחמת חפירות מזעזעת, צרפתים מול גרמנים הקוטלים המונים כשהם כמעט רואים אחד לשני את הלבן בעיניים, אלה מול אלה דומים במראה ובגיל והדם נשפך. הטנקים דאז שנכנסו לשירות, המוות מול הלהביורים.

ואז פתאום חופשה.


פאול מגיע לביתו לחופשה בדרך לאימון נוסף. המראות המוכרים בדרך הביתה משמחים אותו, אבל הכניסה לביתו מעיקה עליו. ככל שהחופשה מתארכת, המועקה מתגברת והספר הופך לעדין ומשורטט בעצב. פאול לא ממש רוצה לספר מה היה בחזית, פתאום הוא נזכר בפעלים בצרפתית ששינן בבית הספר כשרק לפני זמן מה בילה עם נערות צרפתיות ונלחם בקרב מחריד נגד בחורים צרפתיים, לא ממש שונים ממנו ומגילו, אויבים אמרו לו שהם.


גם כשהוא מגיע למחנה האימונים, הנמצא בסמוך למחנה שבויים רוסי, הוא נתקל ברוסים דומים לו, באנשים בהם אין הוא מצליח לראות אויבים. שוב האוכל, התפל והמועט, לא מצליח להשביע ולשמח אותו. אווירת נכאים נסוכה עליו והוא חושש מהתחושה שהאויבים אויבים רק כי אמרו לו שהם כאלה.


שבעה הם היו מאותה כיתה, למדו פילוסופיה וגם גאוגרפיה, לנגן בפסנתר ידעו גם, מלומדים ומחונכים היו. אט אט נפלו חלקם. בדרך גם פאול נפצע ומגיע אל בית החולים, שם מתמעטים מכריו החדשים מהחדר וחדשים תופסים את מקומם, כשהמוות חוגג בכל מקום ומשורטט במורבידיות.

הכתיבה של רמרק בנובלה זו תמציתית. זה מת, כאן האוכל תפל, כאן חוגגים על מחסן מזון שהתגלה, האם הועילו לנו כל לימודינו וכך הלאה.

המלנכוליה האוחזת בפאול אינה מלנכוליה של פחד ממוות או מפציעה. זו מלנכוליה של טעם בחיים אלה בכלל. ואכן, הספר נמכר בסערה, עורר סערה והפך למאשים עוצמתי. מובן שהקוראים בו יחשבו מיד להופכו לספר חובה לכל חייל. באותה נשימה יהיו כאלה שכמובן יראו בספר הכרח למנוע מכל חייל לקוראו, באשר אין כמו ספר זה להרפות ידיו של חייל. כך או כך, ספר חובת קריאה.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•מורי
במערב אין כל חדש [מהדורת עטיפת הסרט - 2022]

במערב אין כל חדש [מהדורת עטיפת הסרט - 2022]

אריך מריה רמרק

זהו סיפורו של פאול בוימר בן התשע-עשרה שמגוייס במלחמת העולם הראשונה לצבא גרמניה לכיתה התשיעית ובו בוימר מספר על המראות שראה, המחשבות שחשב והחברים שבאו והלכו במלחמה. גם סיפוריהם של רעיו הקרובים אחיו למלחמה מסופרים כאן דרך נקודת מבטו של פאול: סיפורו של טיאדן חובב האכילה המושבע, איה וסטהוס כורה בהתמחותו, דטרינג האיכר שדואג לחווה ולאישה שנאלץ להשאיר מאחור, סטניסלאוס קטשינסקי שתמיד יודע להסתדר ולמצוא אוכל לעצמו ולחבורה המכונה בכינוי 'קט' והוא המבוגר והאחראי בחבורה. וכמו כן מילר, אלברט, לר וקמריך. קמריך המסכן קמריך לא הצליח להצטרף לחבורה אלא גסס מוות אכזרי ומותו המוקדם היה המאורע שהעניק ניחוח מהחזית הקרבה ועד כמה שהדבר נשמע אכזרי במותו לפחות הייתה תועלת כלשהי: הוא הוריש את מגפיו לחברו מילר אבל באיזה מחיר? מילר ייצטרך לרוץ, לרעוב, להתלכלך בבוץ, להסתתר בשוחות ולהתפלל שאיזה פגז לא יקרע אותו לגזרים. בהמשך פאול נאלץ לשקר לאימו של קמריך ולהגיד שקמריך מת מוות מהיר פאול מוכרח לשקר לה בעיניים ולהגיד שקמריך פשוט קיבל כדור בלב ומת במקום. והאימא והרדאר שלה, התחושות שלה ועם האינטואציה האימהית שלה היא קונה את סיפורו של פאול בקושי. כיצד ניתן לדמיין דבר כזה איך אפשר לתאר משהו כזה בפני אימא? זה לא ניתן פשוט וזה לא מסתדר עם השכל הישר.

בהמשך פאול מספר על חיי הצבא וחייו עם חבריו, האימונים בצבא, המחסור במזון, העכברושים הנוראיים שבכוחם להתגבר אפילו על חתולים וכלבים ולקרוע אותם לגזרים מתוך רעב, על הסכסוך המשעשע שלהם עם הסמל הימלשטוס הקפדן והיהיר הממהר להעניש את החבורה על כל אי-משמעת קטנה והטינה שבוימר וחבריו רוכשים כלפי הימלשטוס. החלק הזה העניק קצת פן משעשע לספר ומזכיר שמתחת למדים, האימונים והמשמעת החיילים הם בני אדם כמונו. הזמן עובר מהר החללים בשורות מתמלאים והחבורה נשלחת לחזית, לשוחות, והזוועות מתחילות. בקטע מסויים הצרפתים תוקפים והכיתה התשיעית של פאול מתחילה להתגונן. יריות נורות מכל עבר, הארטילריה ממטירה אש עזה, כידונים ננעצים, פרצופים מתרסקים, גופות מוטלות בכל מקום. חייל צרפתי מנתר אל על בזרועות פשוטות, פיו נפער בזעקה, הוא רץ ומתנודד והכידון הנעוץ בגבו... וכל זה רק קצה הקרחון של הגיהנום של המלחמה.

הספר מאוד הצליח עוד בימי חייו של המחבר ומכר מיליוני עותקים והוסרט פעמים רבות. אין פלא שהספר הוחרם בגרמניה מיד אחרי עליית הנציונל-סוציאליסטים לשלטון כי הרי מדובר בספר אנטי-מלחמתי והקורא חד העין יכול להבחין במסרים האנטי-מלחמתיים המצויים בספר הזה. לא קראתי הרבה ספרות צבאית והספר עבר את ציפיותי הספר הוא בדיוק מה שציפיתי ממנו להיות: כתוב טוב, אמין, מתאר היטב את החיים בצבא, מתאר בפרטים את החזית והמלחמה. אני נתתי לספר חמישה כוכבים.

לפני שנתיים•
★★★★★
•יותר מזל משכל
במערב אין כל חדש [מהדורת עטיפת הסרט - 2022]

במערב אין כל חדש [מהדורת עטיפת הסרט - 2022]

אריך מריה רמרק

מי כמונו יכול להבין ולהזדהות עם ייסורי המלחמה!!
הרי אנחנו עם למוד קרבות. לכל אחד יש מכר/חבר/בן משפחה שנהרג או נפגע במלחמה.
לשכת הגיוס היא חלק מה-ד.נ.א הישראלי, וזאת הסיבה שקל להזדהות עם פאול בוימר וחבריו
המגיעים חדורי מוטיבציה לשמור על המולדת. מוטיביציה שהופכת לכאב, פחד וייאוש.

גם ההתעמרות של נושאי תפקידים בכירים שבאזרחות מתפקדים כהדיוטים, היא מוכרת.
"משונה שאסונו של העולם מקורו פעמים רבות דווקא באנשים קטני קומה,
הם נמרצים ושוחרי מדון יותר מהתמירים. תמיד נשמרתי שלא להיקלע למחלוקת עם מפקדים קטני קומה,
על פי רוב אלה פושטי עור ארורים".

הסופר מתאר את כל מה שרע במלחמה. ואצל הגרמנים הכול נראה גרוע יותר.
אצלם כל פקפוק, כל היסוס, הוא בגידה במולדת.
"בשעה שהם הוסיפו לכתוב ולנאום, אנחנו ראינו בתי חולים וחיילים גוססים.
בשעה שהם ציינו את השירות למדינה כערך עליון, אנחנו כבר ידענו שפחד המוות חזק יותר".

ככל שהפכתי דפים בספר, כך היה לי קשה להמשיך בקריאתו.
הספר מדכא, העלילה לא עשתה לי רצון להמשיך והחלטתי לנטוש את המערבולת המבעיתה של מוות הרג והשמדה.
אחרי שסגרתי את הספר, ניסיתי לצפות בסרט שעובד לנטפליקס,
וגם שם לא מצאתי רצון ועניין לצפות בסרט הארוך.

אז אולי זאת אני, ואולי כל המצב הפוליטי בארץ תורם לאפרוריות במצב הרוח,
בעיקר לספרים מהסוג הזה. קיצור, לא התחברתי.
* הספר יצא במהדורה חדשה , 2022
* לפי הרשום בגוגל 87% אהבו את הספר.
אני נמנית עם 13% שסימנו אנלייק

לפני 3 שנים•
★★★★★
•michalus
דירוג
5.0
לפני שנתיים

“זהו סיפורו של פאול בוימר בן התשע-עשרה שמגוייס במלחמת העולם הראשונה לצבא גרמניה לכיתה התשיעית ובו בוי”