#
בגיל צעיר מדי קראתי אותו בפעם הראשונה. התרשמתי אז מהחלקים הדרמטיים של הסיפור, בעיקר כי אהבתי מאד – ועדיין אוהבת - את רימרק. בקריאה הנוכחית נוסף לו מבחינתי עומק שלא היה לו בקריאה ההיא. התובנה שהמלחמה היא סט פעולות שמתחיל בהתלהבות נעורים (לרוב הצעירים הם המגוייסים הראשונים לכל מלחמה), התפכחות בעקבות החוויות המצמררות שהם עוברים, מוות סתמי וחסר תהילה של חברים, פציעות קשות ונכות, והבנה שלעולם לא יוכלו לחלוק את שעבר עליהם, אלא עם מי שהיה שם איתם. מלחמות נמשכות הרבה יותר זמן משנמשכת ההתלהבות מהן, שרואה את היציאה למלחמה כהרפתקאה, ואת הניצחון בה (כי ברור שננצח, לא?) כמו הצטיינות ענודה על הדש.
צעיר גרמני מתנדב להתגייס למלחמה – מדובר במלחמת העולם הראשונה - קצת לפני סיום התיכון. הוא מוצא את עצמו במערכה מיד לאחר תקופת טירונות קצרה. בבת אחת הוא הופך מצעיר לזקן. הוא הופך שבע ניסיון אחרי חודש. המלחמה בה הוא משתתף אינה מובנת לו, כמו לשאר החפ"שים. הם רואים אותה מגובה הקרקע, אליה הם נצמדים כדי להתגונן מהפגזה. הם מורעבים, מטולטלים, מאבדים חברים, בלי יכולת לשלוט בגורלם. המלחמה היא ישות בפני עצמה. היא קוצרת דורות שלמים של צעירים ומי שיוזם אותה כמו מי שנגרר אליה, מפיק ממנה רק רווח שלילי. שואל אחד החיילים, בחור פרימיטיבי ובור, "למה יש מלחמות?" מנסים להסביר לו, שמדובר בעלבון למדינה שהיא לא יכולה לעבור עליו לסדר היום. "אבל" הוא טוען "אי אפשר להעליב מדינה כמו שאי אפשר להעליב עמוד או בית. מדינה אינה ישות אנושית, להיעלב" ומוכיח שהוא חכם מכולם.
אריך מריה רימרק כתב בספר הזה את חוויותיו מהתקופה בה גויס למלחמת העולם הראשונה, נפצע לאחר חודש ואושפז עד סוף המלחמה. הספר פורסם תחילה בהמשכים בעיתון וזכה להצלחה גדולה בגרמניה ובעולם. רימרק זכה בזכותו במועמדות לפרס נובל לשלום. הלאומנים בגרמניה והנאצים כמובן, הוקיעו את הספר ואת גישתו הפציפיסטית של רמרק. ספריו זכו בכבוד הגדול ביותר שזכו לו ספרים מעולם - להישרף בשריפת הספרים הגדולה בברלין.
הכתיבה טובה ועניינית, ללא קישוטים ספרותיים. הסיפור נוטף אמינות. הגיבורים הם פאול וחבריו החיילים, שאיבדו את עצמם ואת חייהם הקודמים והם נצמדים האחד לשני כי רק מי שהיה שם יכול להבין למה הפכו.
הספר קצר. 198 עמודים ועוד כמה עמודי "אחרית דבר" מאת אחד, גדי גולדברג, שכתב את הברור מאליו, והסביר לי את אחת הסיבות שהקריאה בו היום היתה טובה מבעבר. מסתבר שהתרגום הקודם החליף את זמן הווה בו כתב רימרק בזמן עבר, והחמיץ חלק גדול מכוונת הסופר.
לא אגזים ואבקש שכל חיל יקרא את הספר. אני נגד "קריאת חובה" כמו שאני נגד שיעורי ספרות בבית הספר. לא הכרחי בעיני שכ-ו-ל-ם יהיו פציפיסטים (אם כי רצוי, כמובן...) אבל הספר הזה, שיצא לאור לראשונה לפני 94(!) שנים, אומר בקול צלול את מה שצריך להיאמר גם היום וגם פה.


















