****



זהו. נגמר. עוד כואב לי החזה. אני עדיין מנסה להירגע מהספר המופלא, המופתי, המרגש עד זוב דם, המטלטל והעוצמתי הזה. לא זוכר מתי נשנקתי לאחרונה מקריאת ספר. כי הוא כל כך חזק, כל כך מדוייק, כל כך מלא אמת וחמלה ואור, שאין, אין דברים כאלה. אין.
לפני כמה שנים גילה לי מנכ"ל משרד פרסום כלשהו את הדבר העיקרי שאסור לפרסומאי לעשות כשהוא מנסה לשווק משהו לילדים. קוראים לזה "WIWAK", וזה ראשי תיבות של "w

****


קשה להתחיל לתאר חלום, בייחוד אם הוא סוריאליסטי, כזה שיש בו דברים שפשוט אין להם שמות או תיאור. זה תמיד נשמע משהו כמו "אז הלכתי בכביש, שזה לא היה בדיוק כביש, אלא יותר מין עמק כזה עם חריץ בצבע לבן, אבל אי אפשר ממש ללכת שם, כי כל מי שהולך נופל פנימה, וצריך להיזהר מהפירות הגדולים שיש מסביב... וגם לא הייתי אני, אלא כמו שהייתי רואה את עצמי, מעבר לזכוכית חלבית כזאת".
בעיני החולם, שום דבר לא נרא

"האמת היא," ממשיך ג'ון, "'חלום 9' הוא צאצא של יער נורבגי". כך מספר לנון לאייג'י מיאקי, גיבור סיפורנו, באחד מחלומותיו הרבים. ואכן, חלום מס' 9 הוא מחווה ל"ביטלס" כמו גם להארוקי מורקמי ול"יער נורבגי" שלו. אך <mark>דיוויד</mark> מיטצ'ל הוא סופר בריטי ולא יפני, הוא אמנם חי בהירושימה שמונה שנים, אך לדעתי עולמו פחות סוריאליסטי ומנוכר מזה של הכותב היפני, ולכן קרוב יותר לעולמנו.

מיטצ'ל מלווה את גיבורו הצעיר במהלך מס

מנקודת מבטם של הספרים על המדף אני משער שזה מעצבן כשהקורא הפוטנציאלי ממשיך לפקוד חנויות ספרים משומשים , לרפרף באצבעותיו על מאות כרכים בעוד הם מחכים לו בבית על המדף , מעלים אבק. חלקם שם כבר יותר משנתיים. זה עוד יותר מעצבן כשהקורא מוצא לפתע ספר שלא תכנן לקנות, כזה שלא ידע בכלל שתורגם והוא מביא אותו הביתה למדף ומיד שולף אותו לקריאה. המירמור של דיקנס וברעם מערער את האיזון העדין של חיי המדף.
אבל איזה א

ביום רביעי האחרון נתקעתי במעלית . במקום להגיע בבטחה לקומה התשיעית הרגשתי טלטול חזק והדלת לא נפתחה. למזלי, האור והאוורור לא כבו. לאחר שהצלחתי ליצור קשר עם "כוחות ההצלה" התיישבתי על רצפת המעלית ושלפתי מאמתחתי את 'בלאק סוון גרין' וכך, ארבעים וחמש דקות לאחר מכן, מצא אותי, להפתעתו, הטכנאי. קצת הצטערתי לצאת מהרחם המאולתר ולהפסיק את הקריאה לפני סוף הפרק.
אם לסכם את האפיזודה הנ"ל בשתי מילים: ספר סוחף.

#
לא מדיניות נבונה להצטער על מה שלא קרה, אבל חבל לי, בכל זאת, על הזמן שבזבזתי עד שהגעתי לספר הזה. הוא חיכה בסבלנות ברשימה שלי מהביקורת של CUJO ב2013, עד שהחלטתי להשיג חלק ולדלל אותה קצת. (אל דאגה, היא מתמלאת יותר מהר משהיא מתרוקנת). קודם כל אני מודה ל CUJO על הפנייה לספר מיוחד ומקורי. מי שקרא את בלק סוון גרין המאוחר של הסופר, יודע שמדובר בכותב נפלא, שמצליח להיכנס לעורו של נער ומצליח להעביר אותו ב

אני כבר אחרי הסבב השלישי של גיל 13 והגיל המנטאלי שנתקעתי בו הוא 15 אז מתבקש שבהתחלה היו ביני לבין גיבור הספר מספר שתיקות מעיקות , אבל איפשהו לקראת אמצע הספר ( אחרי הדרכת השירה ) השיחה כבר זרמה.
כמעט לכל הסופרים יש ספר התבגרות ובו בדרך כלל מקבלים הצצה לילד\נער שהפך לסופר. זה בדרך כלל לא אוטוביוגרפי אבל מכיל מספיק חלקים כאלו. <mark>דיוויד</mark> מיטשל אינו שונה מאחרים בזה וזהו ספר ההתבגרות שלו.
הספר כתוב בפרק

ספק אם תמצאו במסדרונות משרד החוץ, בשגרירויות דיפלומטיות או בסוכנויות ביון רמה כה גבוהה של חישובי התנהגות הדרושים לצורך הישרדות, שילדים מפעילים כדי לשרוד את הילדות וההתבגרות. הישרדות שעליה הם אינם מקבלים כל אות הצטיינות, ושוכחים אותה לגמרי רגע אחרי שחצו את הסף לבגרות. בנוסף לגיל המבלבל מתמודד ג'ייסון עם גמגום וכתיבת שירים - שתי תכונות שהוא יודע שיעלו לו ביוקר אם מישהו ידע עליהן ולכן הוא עושה הכל כד

דיויד מטיצ'ל מתאר את יפן/ טוקיו בצורה רבת כישרון, דמיון מקוריות ומעוף של תיאורים ודימויים. הספר הוא ממש על גבול בין שירה לסיפורת. <mark>דיוויד</mark> מיטצ'ל שגם מושפע ואף מזכיר את ההשפעות שלו מהסופר היפני המוערך והמתורגם ביותר בארץ הארוקי מורקמי, ובעקבות סגנונו היחודי של מורקמי גם מיטצ'ל מטייל בין הריאליזם לפנטזיה רק שבמקום בצורה מגמתית בניגוד לכתיבתו של מורקאמי מיטצ'ל נשאב לעולמו של הגיבור ודמיונו הרב כחלק מה