ביקורת ספרותית על כתב צללים מאת דיוויד מיטשל / מיטצ'ל
ספר טוב

---

מנקודת מבטם של הספרים על המדף אני משער שזה מעצבן כשהקורא הפוטנציאלי ממשיך לפקוד חנויות ספרים משומשים , לרפרף באצבעותיו על מאות כרכים בעוד הם מחכים לו בבית על המדף , מעלים אבק. חלקם שם כבר יותר משנתיים. זה עוד יותר מעצבן כשהקורא מוצא לפתע ספר שלא תכנן לקנות, כזה שלא ידע בכלל שתורגם והוא מביא אותו הביתה למדף ומיד שולף אותו לקריאה. המירמור של דיקנס וברעם מערער את האיזון העדין של חיי המדף.
אבל איזה אושר זה למצוא ספר שבכלל לא ידעת שאתה רוצה בחנות הגדולה של אלנבי ולגלות שהוא מצוין. הקורא הפוטנציאלי לא ניחן ביכולת דחית סיפוקים ( למרות שכדי להרגיע את הרוחות הוא קרא קודם את פיליפ רות שישב שם כבר כמה שנים ואיים לשנות את המציאות ).
"כתב צללים" הוא ספר הביכורים של דיוויד מיטשל ואפשר לראות בו את הניצוצות של "ענן אטלס " שיגיע בהמשך. מיטשל הוא אמן של מספר סיפורים והוא שוזר ביניהם חוטים דקים ( לעיתים עבים ) שמחברים ביניהם וביחד יוצרים את המרקם שאנו קוראים לו חיים. היופי הוא שהוא גם שוזר חוטים בין הספרים שלו. קוואנדיש ולואיזה ריי מ"ענן אטלס" מבליחים פה כמו שבת המלחין הופיעה ב "בלאק סוואן גרין".
הספר בנוי מ10 סיפורים קצרים ( בערך 60 עמ – חוץ מהאחרון ) כולם מסופרים בגוף ראשון . לתשעת הסיפורים הראשונים מספרים שונים וזו חלק מהאומנות של מיטשל – כל דמות שונה מקודמתה ונשמעת אחרת מקודמתה. חלק מהמספרים הם גברים , חלק נשים וחלק לא מוגדר. חלקם יפנים ,סינים, אנגלים ,אירים,רוסים. זקנים וצעירים.
דמויות מסוימות זולגות בין סיפורים חלק מאותם חוטים מחברים.
הספר הוא כמו טיול בעולם מאוקינאווה לטוקיו להונג קונג לסין למונגוליה לפטרבורג ללונדון לאי אירי לניו יורק וחזרה לטוקיו.
אל תקראו את גב הספר – זה מיותר – חושף דברים שלא צריך ומבלבל דברים שצריך.
כל סיפור שונה בתכלית מקודמו ומתעסק בנושאים אחרים: מהכתות של יפן לשנאת הזרים וחיקוי האמריקאים , למרקם המוזר של הונג קונג להיסטוריה העגומה של סין , ליופי והכיעור של מונגוליה , לשחיתות של רוסיה , לאינדיות של לונדון ,לפשטות של אירלנד והמורכבות שלהתפתחות המדע.
בתחילה הייתה לי התנגדות לקריאת סופר אנגלי כותב כיפני ואני מודה שאפילו ניסיתי להשוות למורקמי ( ולא בכדי כי הסיפור השני הוא מאוד מורקמי ), אולם כאשר למדתי לשחרר ההתנגדות עברה.
הסיפור על מונגוליה הוא המצטיין מבין הסיפורים. הסיפור של פטרבורג היה החלש מבחינתי. הסיפור על ההר הקדוש היה אמור להיות הטוב ביותר – יש לו את כל המרכיבים אבל הזקנה שגרה על ההר ודרך עיניה רואים את סין , ידעה מעט יותר מדי על העולם הסיני כלומר ראו את הסופר מציץ מאחורי גבה ועדין זה סיפור טוב.
הסיפור של לונדון הוא הכיפי ביותר והסיפור של ניו יורק הוא הקשה ביותר למעקב אבל מעניין ושונה ורק עכשיו שמתי לב שהוא לא בגוף ראשון אבל הוא כולו מונולוגים ודיאלוגים.
את הסיפור של טוקיו ושל ניו יורק כדאי לקרוא עם יו טיוב בסביבה . מצאתי עצמי על ספסל בפארק הירקון ,קורא ומאזין לדיוק ארלינגטון שאיתו בחר המספר להתנחם.
אחד הדברים שאני אוהב אצל מיטשל , וכתבתי על זה גם בביקורת על ענן אטלס , שהוא לא עושה הנחות לקורא. הוא מתחיל סיפור באמצע – זורק את הקורא לבריכת הקריאה ונותן לו לפרפר כמה עמודים עד שהתמונה מתבהרת. בהרבה מהסיפורים התחושה בהתחלה היא כמו אותה נשימה שלוקחים אחרי שקופצים למים קרים והראש עולה בפעם הראשונה מעל המים. זה מורגש במיוחד בסיפור על האי קירי שנפתח בנתז מים על פני הגיבורה שנמצאת על ספינה וקופץ לשוויץ ומשם לצפייה בטלוויזיה ומתוכה בכתבה על אפגניסטן והפצצה ושוב חזרה לספינה וכל זה בבליל שמות והכול בעמוד הראשון , אבל בכל הסיפורים העלילה מתיישרת יחסית לאחר מכן.
אפילו בתוך הסיפורים הקצרים הללו משלב מיטשל סיפורים פנימיים ויש דמויות ( כמו קוואנדיש ) שמבליחות לרגע ויש הרגשה שהן מסיפור אחר. הוא גם עושה רפרנסים לשירים וספרים אחרים כך שיתכן שפספסתי דברים אבל כל המכלול הזה מדהים בעיני.
מעל הכול מיטשל יודע לכתוב.
שאלה שעולה בספר : מה הרגש הראשון שהייתם מרגישים אם הייתם רואים את עצמכם חולף על פניכם ברחוב?
ברוכים הבאים לגן החיות. " מטורפים הם סופרים שיצירתם כותבת אותם".
בואו לקרוא בריאתו של סופר .
בואו לקרוא אומן וירטואוזי.
בואו לקרוא.

» ביקורות נוספות של cujo
» ביקורות נוספות על כתב צללים