ביקורת ספרותית על חלום מספר 9 מאת דיוויד מיטשל / מיטצ'ל
ספר טוב

---

****


קשה להתחיל לתאר חלום, בייחוד אם הוא סוריאליסטי, כזה שיש בו דברים שפשוט אין להם שמות או תיאור. זה תמיד נשמע משהו כמו "אז הלכתי בכביש, שזה לא היה בדיוק כביש, אלא יותר מין עמק כזה עם חריץ בצבע לבן, אבל אי אפשר ממש ללכת שם, כי כל מי שהולך נופל פנימה, וצריך להיזהר מהפירות הגדולים שיש מסביב... וגם לא הייתי אני, אלא כמו שהייתי רואה את עצמי, מעבר לזכוכית חלבית כזאת".
בעיני החולם, שום דבר לא נראה מוזר או מעורר פליאה אפילו. הוא מתרגל לפיזיקה המוזרה של החלום, לטרמינולוגיה ולהיגיון הפנימי שלו, כאילו נולד באותו עולם וחי בו מאז ומתמיד.
אבל בחוץ, ברגע שמתעוררים, וצריך לתת מילים למראות, ולהבין שהעיניים לא ראו שום דבר בחלום, אלא רק המוח והדמיון, אז נזקקים פתאום לפרשנויות, ולפיזיקה הקיימת, ואיך כל זה מתקשר לי לחיים שיש עכשיו. למציאות.
דיוויד מיטשל מצליח לעשות משהו כזה. לתאר חלום. גם אם החלום הזה מציאותי, אחרי פרשנות, הוא מצליח להותיר בנו משהו מכאן, ומשהו משם. כמו בספרו המופלא "בלאק סוואן גרין" שבו הצליח לחשוב ולדבר כמו מתבגר בן שלוש עשרה וזאת באופן אמיתי ונוגע ללב במיוחד, גם כאן מיטשל מצליח לעשות משהו על גבול הבלתי אפשרי, וזה לתאר עולם חלומי, הזוי, ולעתים מציאותי להחריד, כפי שהוא משתקף דווקא מבעד לעיניו של צעיר יפני כפרי שמחפש את אביו הנעלם בטוקיו הענקית ומוכת הניאון.
בדיוק כמו שלא קל להתחבר באמת לחלום של מישהו אחר, גם אני מצאתי את עצמי מתקשה לעתים להתמודד עם הספר הזה, שהוא עשיר להפתיע ולעתים זר ומוזר מדי, על גבול הזייה סוריאליסטית. ולמרות כל זאת, גם ההזייה הזאת מקפידה מדי פעם לחזור ולהזכיר לך שהיא אמיתית, ואינה מותירה לך ברירה אלא להאמין לה, פשוט מכיוון שיש בה את כל הדברים שהיו בבלאק סוואן גרין והפכו אותו למה שהוא: חמלה, דיוק בפרטים קטנים, אנושיות, פגיעות, אלימות, ודבר אחד שפשוט שאי אפשר לזייף - אמת. גם כאן, יש תחושה שדייויד מיטשל היה פעם בחור יפני בן תשע עשרה, ואם לא יפני - אז אחר, כי משהו בכתיבה שלו מצליח להתחבר לצעיר היפני הספציפי ההוא - אבל בה בעת גם להרגיש בחור אוניברסלי בן תשע עשרה, שהוא מקסים ותמים וכמה לאהבה, חכם בדיוק כמו שהוא ולא יותר מדי, שיש לו חולשות ורגשות שמתוארים במכחול דק ומדוייק כל כך, שכולנו יכולים להכיר ולהזדהות איתו, כי הוא אנחנו, גם אם אנחנו עקרת בית קנדית בת חמישים ושש.
עוד דבר שחשתי בעוצמה במהלך הקריאה הוא שאני חי במקביל לעלילה. שממש ברגע זה, בעודי קורא את הספר הזה בביתי במודיעין, ישראל, בחג השבועות עם מזג האוויר המוזר הזה, מתהלך בטוקיו צעיר בשם אייג'י מיאקי שמחפש את אביו. וזה מתחבר לתחושה הבאמת מוזרה ומעוררת היראה, שממש ברגע זה, ברגע שאתם קוראים את הביקורת ואני כותב אותה, מיליארדים של אנשים עושים דברים שונים לחלוטין בכל רחבי הפלנטה הזאת. פייר בן ה-27 צופר בעצבים כי נהג משאית חוסם אותו ברחוב במרסיי, איברהים הגנן גוזם שיח וורדים אדומים בבית המעסיקה שלו בקראצ'י, צ'ופ נותן נשיקה לבתו הקטנה ויוצא לעוד יום עבודה בבאסטת החולצות המזוייפות שלו בצ'אנג מאי, ג'זמין בת ה-16 מתכוננת ליציאה לסרט עם החבר החדש שלה בפאלם ספרינגס, קליפורניה, ועוד ועוד אינספור סיפורים שכולם קורים במקביל. מופרע.
דיוויד מיטשל יודע כנראה איפה הגישה לדלת הסתרים למקום הנשכח ההוא שנקרא "דמיון". הוא מלהטט איכשהו בין סיפור שגרתי משהו של בחור שמנסה למצוא את זהותו של אבא שלו שנטש את אמו עוד כשהוא ואחותו התאומה היו תינוקות, לזכרונות שלו מילדותו בבית סבתו בכפר נידח ביפן, חלומות שלו וחלומות בהקיץ, סיפורים שהוא מחבר בהכרה מעורפלת, מכתבים, יומנים ישנים ממלחמת העולם השניה, וסיפורים שאמנם קורים במציאות אבל שקשה להאמין להם, כי הם כל כך בלתי מציאותיים - למרות שלעתים, כמו שכולנו יודעים - המציאות באמת עולה על כל דמיון. דווקא בגלל העושר הזה, שמרגיש אולי קצת יותר מדי (עד לרמת הבחילה), לא נתתי לספר הזה חמישה כוכבים - למרות שבחלקו הוא פשוט מבריק. תראו את זה, תיאור (חלקי) של לילה עם בחורה -
"שוקולד שומני, ושיניים נושכות סרעפת, פינות מסתור מכוסות אזוב, עניינים טכניים, שורשים מתחפרים עמוק, ענפים חובטים לפנים ולאחור, אצבעותיה לופתות, בהונותיה מוצאות מאחז, שוחה בכחול, יריעות של כחול, מתנחשלות וכוחניות ורדומות, היא מחפשת אוויר, היא צוללת, ומתכווצת, האם זה כל מה שיש.. ומעל לפני המים.. ומתחת... זה בא... אם זה בא... אתה - לא - מתעורר - לפני - שאתה - פוגע - בקרקע...
אני מתעורר במיטה עגולה, לבדי כמו צעצוע מושלך. חדר מלון האהבה הזה הוא מקדש של וורוד. לא וורוד של פרח. וורוד זול. החדר הזה הוא ממחטה ציבורית. חמניות יבשות כפופות באגרטל. לשוני הומלחה ויובשה בשמש וסמורי מדבר חירבנו עליה. לחלציי יש ריח סרטנים. הבוקר מכתים את הווילונות".
הבנתם את הרעיון.

מיטשל מתכתב, כמובן, כפי שניתן להבין משם הספר, דרך הביטלז - עם ספריו של הרוקי מורקמי, בייחוד עם "יער נורווגי" ו"קורות הציפור המכנית". הוא הרבה יותר מציאותי ממורקמי, למרות כל ההזיות, בעיקר מכיוון שאצל מורקמי מזדחל לו תמיד איזה משהו על-טבעי מאחורי המציאות, בעוד שאצל מיטשל מתעוררים אחרי החלום, אל תוך המציאות שאותה כולנו מכירים היטב - קשה, ברורה, חסרת רחמים, לא מעורפלת, כזו שאפשר להימלט ממנה רק אם נרדמים שוב, לתוך שינה מלאת חלומות. ושיהיו טובים.


****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על חלום מספר 9