לסבול או לחדול – כרוניקה של 'התאבדות עליזה'

בגיל 37, בעקבות התקף לב קשה, נפלה על <mark>יעקב שבתאי</mark> זיקנה מוקדמת, ועננה של מוות החלה לרחף מעל ראשו כמו חרב דמוקלס – אירוע לא נעים לכל הדעות אבל מטריד שבעתיים כשנולדת עם כתר על ראשך וכפית הערצה בפיך, אהוב על כולם, גבוה, אתלטי, מצטיין בכל תחום, יפה תואר, בעל הבלורית המפורסמת ביותר במדינה, חתיך רודף נשים ומאוהב בעצמך.
ההזדקנות הפתאומית הזאת העליבה אותו והו

קצת קשה ללכת כנגד הזרם בביקורת לספר שכזה. הרבה אוהבים אותו בסימניה והוא מככב בין עשרת הספרים הטובים ביותר שנכתבו בארץ כמעט בכל רשימה.
לצערי לא כל כך הצליח אצלי, באמת ניסיתי.
זה הרומן הראשון של <mark>יעקב שבתאי</mark> שראה אור לראשונה ב-1977.

הסיפור סובב סביב שלשה חברים גולדמן, ישראל וצזאר, על בני משפחתם הקרובים והיותר רחוקים, על חבריהם הקרובים ועל חברים של חברים. ממשפט זה נקל להבין שמדובר בעשרות דמויות ו

אוי, טאטע, איזה עונג. איזה כיף זה כשאת מתעקשת ואת שמחה שהתעקשת. כשאומרים לך "עזבי, זה כבד, אל תרימי", אבל את מצליחה להרים, או כשאומרים לך "עזבי, זה תקוע, אל תנסי", אבל בסיבוב חזק זה נפתח, או כשאומרים "די, הזהרנו, התרענו, למה דווקא?", ואת עומדת עם ברכיים כפופות ומפשילה שרוולים והמצח מוכן לנגיחה ואת אומרת "לעזאזל, תנו לי את זה! קדימה!", וזה בדיוק מה שקרה לי עם הספר הזה.

מהרגע הראשון ברור שהוא משה

****


אוקיי, הספר חשוב. בסדר, הבנתי. אחד הספרים ששום ספריה (לפחות ספריה מסוף שנות השבעים) אינה שלמה בלעדיו. רצף אסוציאטיבי, נכון, זה חזק.

אז הגעתי לספר הזה מוכן, ואני חייב להודות שלמרות חוסר הפסקאות, הרצף הקשה לעתים לקריאה והשפה האנכרוניסטית משהו, הספר "תפס" אותי. עלילותיהם, גם אם בנאליות, של צזאר, ישראל וגולדמן (ושאר אלף חמש מאות הדמויות האחרות) מתוארות במיומנות סיפורית מרשימה, ואפשר למצוא

איזה מחקר הרבצתי בעקבות הכריכה של הספר הזה, לא ייאמן. זה הלך ככה: חשבתי להוסיף אותו לרשימת "אומנות על הכריכה", אבל בשביל זה אני צריכה להיות בטוחה שמה שהכריכה מציגה זהו פריט של יצירת אומנות ולא סתם אימג' בנק. חיפוש בגוגל תמונות לא הניב יצירה תואמת, וגם לא גיגול של הכיתוב על הכריכה הפנימית שהוא "טפייס: בד אפור". ג'ימיני לא עזר הרבה יותר ורק עשה לי מדרש שמות מוזר על הקישור בין השם אנתוני טאפייס לקיר.

<mark>יעקב שבתאי</mark> נטש אותנו ב-1984 כנראה עבר זמן הספר והסופר כמעט נשכחו.
ישבתי בבית קפה והוא היה שם (הספר) בין עיתוני "גלובס" ו"ישראל היום". הלקוחות חלפו על פניו ושקעו בסמרטפונים.
מנשה ובת זוגו שהזמינו אותי להצטרף לקפה "ספר משהו" אמרו "ניהלו" את העולם בגלקסי 4 התנצלו שחייבים לסיים משהו דחוף. נאלצתי להמתין ובינתיים היה שם גלובס שממש לא עניין אותי ו "ישראל היום" ששמעתי בחדשות בבוקר במונית. וכך בבדי

עם הספר הזה התחיל הרומן שלי עם <mark>יעקב שבתאי</mark>. באחת צללתי אל השורות הארוכות, נושמת-לא נושמת. הספר מגולל סיפור ומציאות שגורמים לי לרצות להיות בימים האלה, שם, לראות את מה שראה הוא. הצלחתי לראות בעיני רוחי את המקומות, האנשים, הרגעים הקטנים. סיפור אנושי על אנשים. מעטים הם הסופרים [לטעמי] שיודעים להכנס במינון הנכון לתוך הדמויות, שבתאי עושה זאת בצורה מושלמת ומעוררת השראה. להתאהב כל פעם מחדש.
[הלוואי והיו ל

החיים הם לא פונדו או איזו מזרקת שוקולד מפנקת, אבל בו בזמן, אף אחד לא יגזים ויאמר שמדובר רק בטעם מר ומגעיל של תרופות במרשם שרק בא לסיים הכל. אבל יש רק ספר אחד שמצליח לתמצת את התחושה השנייה ומעבר לזה. וזה הספר הזה. אני חושב שבאיזשהו שלב הבנתי שזה אחד הספרים הכי טובים שקראתי אי פעם. וזה היה רק באמצע. מעולם לא הרגשתי שאני נשאב לתוך המציאות של תל אביב בסבנטיז, עם כל האליטה האשכנזית הממורמרת, שכל אחת מ1

יש לי חבר שאני מוקירה עד מאוד וכשיוצא לנו לשוחח, מידי פעם, בימים טובים שבהם אינו עסוק בתלאות החיים ויש לו מצברוח ״מרומם״ הוא שוטח בפני את צרותיו, מכאוביו, אנשים שמנסים להרע לו ועד כמה, אם בכלל, אנשים ירגישו בחסרונו אם יחליט להסתלק מהעולם ללא אזהרה.
הוא רגיש באופן יוצא מן הכלל וחד אבחנה לגבי מצבים ואנשים הנקלעים לתוכם.
ביודעי שהוא מתקשר פעם ב... אני תמיד מקשיבה לו בתשומת לב, מנסה לתת עצות נבונות