ביקורת ספרותית על סוף דבר - ספרי סימן קריאה # מאת יעקב שבתאי

---

איזה מחקר הרבצתי בעקבות הכריכה של הספר הזה, לא ייאמן. זה הלך ככה: חשבתי להוסיף אותו לרשימת "אומנות על הכריכה", אבל בשביל זה אני צריכה להיות בטוחה שמה שהכריכה מציגה זהו פריט של יצירת אומנות ולא סתם אימג' בנק. חיפוש בגוגל תמונות לא הניב יצירה תואמת, וגם לא גיגול של הכיתוב על הכריכה הפנימית שהוא "טפייס: בד אפור". ג'ימיני לא עזר הרבה יותר ורק עשה לי מדרש שמות מוזר על הקישור בין השם אנתוני טאפייס לקיר. מזל שיש צ'טג'יפיטי להציל אותי ולאשר שאכן היה אמן בשם אנתוני טאפייס ואכן יש לו יצירות שאפשר לראות את תרגום השם שלהן בתור "בד אפור" והאשים את הצילום ואיכות התמונה בשיבוש הצבעים ובקושי לזהות. אבל העיקר שבסוף יש לנו ניצחון.

אז מהו סוף דבר? התקופה היא הזמן שאחרי סוכות, וסוכות הוא החג שבו קוראים את מגילת קוהלת, ספר פילוסופי עד דיכאון שעוסק במהו הדם ומה מטרתו.המסקנה של קהלת היא "סוףדבר הכל נשמע את האלוהים ירא ואת מצוויתיו שמור כי זה כל האדם", אבל זה נראה כמו נספח חתימה מאוחר, שנוסף לאחר זמן, אחרי תיאור שלם של הזדקנות והתפרקות האדם על גופו ועל שכלו. מאיר הוא מהנדס, או שמא אדריכל, הוא בן ארבעים ושתיים, מתגורר בתל אביב וגם עובד בה, נשוי לאביבה שגם בגדה בו פעם אחת וזה צורב בו בצורה בלתי הפיכה. מאיר הוא הציר של הספר הזה, שאני אפילו לא יודעת אם אפשר לכנות אותו רומן. לכאורה הספר מתחיל בנקודה שבה "זכרון דברים" מסתיים, אבל לא קראתי את זכרון דברים ולכן אני אומרת את זה מהשמועה בלבד, וממילא הספר הזה קיבל חיים משל עצמו.

ובכן מאיר נמצא במשבר גיל הארבעים. הוא חי את חייו ואז הם מתפרקים לו מול עיניו. ילדיו גדלים, אשתו בגדה בו, הוא פוזל אל אחרות אבל משאיר את הרוב במחוזות החלום, אמא שלו מזדקנתת תואז גם מתה במפתיע, לא נשאר לו בסיס תקשורת עם אבא שלו, יש לו חבר אחד שקצת מפסיק להבין אותו, העבודה לא מספקת, והרופאה גילתה שיש לו בעיות לחץ דם.במקום להתחיל לרוץ מרתון או לרכב אופניים, מאיר מסתובב במעגלים סביב עצמו. בהתחלה בתל אביב ואחר כך באמסטרדם ובלונדון, ולא מוצא מנוח לנפשו.

הספר הזה הזכיר לי את הסיפור הקצר "מגדלורים של יבשה" שכתבה יהודית קציר, כמובן מאוחר יותר. זה ספר ארוך וקצר נשימה, לא כי הוא מכיל הרבה מילים אלא כי הוא מכיל מעט פרקים, מעט רווחים בין פיסקאות ומעט נקודות. וזה מאוד מאוד מכביד על הקריאה. אין איפה לעצור, ואין איך לנשום אוויר והצורה היא זו המכוונת את קצב התוכן. מאיר שקוע בחרטות והן המובילות את כל חייו. הוא זקוק לאוכל שיזין אותו, אבל המכינה את האוכל, אמא שלו, נפטרה. והוא אוחז בעוגיות שהכינה ונותרו אחרי מותה ואוכל אותן פירורים פירורים. אין לו קשר אינטימי עם אשתו ואולי מעולם לא היה והוא בעיקר שקוע במה שיכול היה להיות. מה שמחזק את הספר זה העובדה הטכנית הבאה: יעקב שבתאי כתב אותו בשנה האחרונה לחייו. הוא לא סיים אותו, אלא השאיר לאלמנתו עדנה ולדן מירון עמודים על גבי עמודים, גירסאות חלופיות של הטקסט, והם ניסו להתחכות על גבי הבחירות המשוערות שלו ולהביא את הטקסט לידי סיום. ממליצה לקרוא, אבל לא אם אתם מדוכאים.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על סוף דבר - ספרי סימן קריאה #