“ב-1985 החליט מאיר שלו לשלוח מאמר תגובה להארץ, בנושא כלשהו. עורך העיתון הציע לו לכתוב טור. הטור נקרא תנ"ך עכשיו והפך לספר. שלו גדל במשפחה חילונית שהתנ"ך לא זר לה. מכאן ועד לספר הזה הדרך היתה יחסית קצרה ויחד עם הכתיבה הייחודית של שלו, בה יש לא מעט ציניות, הומור, ישירות וחכמה, הספר הזה מענג מאוד. פרקים, יש לומר סיפורים, ידועים מהתנ"ך נפרסים על השולחן ונפרשים לגורמיהם. השוואות עם פוליטיקאים, לא נזכי”

“טיול למצדה של כיתות ח, ב, כמו שנקראו אצלנו בבית הספר. המורה בתיה מזרזת אותנו החוצה משקי השינה החמימים. בחוץ עוד לגמרי חשוך. אנחנו אמורים לטפס עכשיו כדי לראות את הזריחה מלמעלה. אני מקפלת את שק השינה שלי בעינים טרוטות. לא היתה לי בעיה לקום כי כרגיל בטיולים לא הצלחתי לישון. טיול בשבילי הוא פורענות, והילדים בשקי השינה הם תושבי מחנה פליטים, עקורים שנאלצו לברוח מביתם בשל מלחמה לא צפויה. כך יצא שהייתי ר”

“לקרוא ספרים של מאיר שלו זה קצת כמו לראות סרט דוקו על השואה. זה מרגש, זה משלנו, זה מסורבל, זה מכאיב, אבל בעצם צריך להודות – במבוכה, בתזוזה של אי-נוחות בכיסא ועם כל הצער שבדבר – שלפעמים זה פשוט משעמם. בתחושה מאוד ייחודית, מאוד ספציפית, אנחנו יודעים שמתחת לכל סבך התיאורים והמילים והשמות וההיסטוריה - יש גם עלילה עיקרית. העניין הוא שאנחנו מיד נתקפים אשמה כזו שמהולה ביראת כבוד ובמבט חמור סבר, כי היי, זה”

“אדם כותב על גינתו. נו, אדם כותב על ריצתו. פה זה מאיר שלו ושם זה הרוקי מורקמי, שניים מגדולי הכותבים בני זמננו, ואת שניהם ראוי לקרוא בשקיקה. הכתיבה של שלו נעה בין מופלאה למופתית. הוא מצחיק, יודע לשזור עברית כמו שרבים יכולים רק לחלום על כתיבת שפה נהדרת שכזו. הוא מצחיק, הוא מחכים, הוא זורם ומכיר בערך עצמו – יודע לצחוק על שלו הגנן באופן שלאיש לא יתחשק לומר דבר נוסף. לשלו, שחזר אל ה"עמק", הלא הוא עמק”

“ב-1985 החליט מאיר שלו לשלוח מאמר תגובה להארץ, בנושא כלשהו. עורך העיתון הציע לו לכתוב טור. הטור נקרא תנ"ך עכשיו והפך לספר. שלו גדל במשפחה חילונית שהתנ"ך לא זר לה. מכאן ועד לספר הזה הדרך היתה יחסית קצרה ויחד עם הכתיבה הייחודית של שלו, בה יש לא מעט ציניות, הומור, ישירות וחכמה, הספר הזה מענג מאוד. פרקים, יש לומר סיפורים, ידועים מהתנ"ך נפרסים על השולחן ונפרשים לגורמיהם. השוואות עם פוליטיקאים, לא נזכי”

“טיול למצדה של כיתות ח, ב, כמו שנקראו אצלנו בבית הספר. המורה בתיה מזרזת אותנו החוצה משקי השינה החמימים. בחוץ עוד לגמרי חשוך. אנחנו אמורים לטפס עכשיו כדי לראות את הזריחה מלמעלה. אני מקפלת את שק השינה שלי בעינים טרוטות. לא היתה לי בעיה לקום כי כרגיל בטיולים לא הצלחתי לישון. טיול בשבילי הוא פורענות, והילדים בשקי השינה הם תושבי מחנה פליטים, עקורים שנאלצו לברוח מביתם בשל מלחמה לא צפויה. כך יצא שהייתי ר”

“לקרוא ספרים של מאיר שלו זה קצת כמו לראות סרט דוקו על השואה. זה מרגש, זה משלנו, זה מסורבל, זה מכאיב, אבל בעצם צריך להודות – במבוכה, בתזוזה של אי-נוחות בכיסא ועם כל הצער שבדבר – שלפעמים זה פשוט משעמם. בתחושה מאוד ייחודית, מאוד ספציפית, אנחנו יודעים שמתחת לכל סבך התיאורים והמילים והשמות וההיסטוריה - יש גם עלילה עיקרית. העניין הוא שאנחנו מיד נתקפים אשמה כזו שמהולה ביראת כבוד ובמבט חמור סבר, כי היי, זה”

“אדם כותב על גינתו. נו, אדם כותב על ריצתו. פה זה מאיר שלו ושם זה הרוקי מורקמי, שניים מגדולי הכותבים בני זמננו, ואת שניהם ראוי לקרוא בשקיקה. הכתיבה של שלו נעה בין מופלאה למופתית. הוא מצחיק, יודע לשזור עברית כמו שרבים יכולים רק לחלום על כתיבת שפה נהדרת שכזו. הוא מצחיק, הוא מחכים, הוא זורם ומכיר בערך עצמו – יודע לצחוק על שלו הגנן באופן שלאיש לא יתחשק לומר דבר נוסף. לשלו, שחזר אל ה"עמק", הלא הוא עמק”