“לספר הנפלא הזה הגעתי בעקבות המלצה של ספרנית. היה לי לא נעים לסרב, וטוב שכך.

הספר מסופר בשלושה קולות. הראשונה היא אסתי, בתה של ניצולת שואה השותקת את עברה. האם דוברת עברית רצוצה ונלעגת ומצליחה לפרנס בדוחק רב את שני ילדיה בעבודות תפירה. אסתי מתביישת באמה הגלותית והשונה כל כך ומקנאה באלה שחיים בעושר ובאושר במחיצת זוג הורים מתפקד ואוהב. אביה של אסתי מאושפז בבית חולים לחולי נפש ואסתי נאלצת לבקרו אחת לשבועיים. עד פטירתו אין היא יודעת שזה אביה.

המספרת השנייה היא עדנה, בת דוד של אסתי. היא חיה חיים הנראים כלפי חוץ מאושרים. מאז שנולדה לזוג הורים עשירים לא חסר לה דבר והיא מושא קנאה לסביבתה - עשירה, גרה בארמון, עתירת מחזרים ואהבה.

המספר האחרון הוא גיורא שמואל יוסף - דמות מסוכסכת עם עצמה. גם אמו ניצולת שואה, אך היא דווקא בוחרת לדבר. גם גיורא משתוקק לחיים אחרים, ישראליים, שזופים ויחפים ללא הצורך לחשוב על המתים גם ברגעים היפים ביותר בחיים.

כל אחד מן המספרים ניחן בקול משלו, והסופרת יוצרת תחושה של אמינות. היא כותבת בכאב ובחמלה. בשפה יפה וקולחת היא מתארת חלק מהכאבים הגדולים ביותר של החברה הישראלית ושל העם היהודי בדורות האחרונים. בסוף הספר צפויה תגלית ההופכת על פיה את כל מערך הקשרים בין הדמויות, ומספרת סיפור חדש ואחר לחלוטין על העבר.

התיאור של הסופרת את חוויות הדור השני נראה אותנטי, ומכאיב כמו שרק מישהו שמכיר מקרוב יכול היה לכתוב. הסתקרנתי וחיפשתי פרטים ברשת ולתדהמתי ראיתי שלא נכתב כאן הסיפור האישי. מדובר בקיבוצניקית מבית אלפא שלא נראה שהתנסתה במצוקות שעליהן כתבה. בתו של נתן שחם ונכדתו של אליעזר שטיינמן. נראה שהכישרון הוא עניין משפחתי. אחפש גם את ספריה האחרים.”