“תקציר: פחות מחצי מאה עברה מאז שוחררו העבדים השחורים בארה"ב, אך מדינת ג'ורג'יה עדיין רויית גזענות. סילי הצעירה, חסרת ההשכלה והכנועה עושה מה שהיא יודעת כדי לשרוד. אך אין היא יודעת, שחייה ישתנו לתמיד ועוד מהמקום הכי לא צפוי. העמודים הראשונים לא עושים הקלות או הנחות לקוראים, וזורקים אותם הישר למים העמוקים עם תיאורי אלימות קשים מנשוא. לכן חששתי שזו יצירה שמטרתה לזעזע ותו לא, אך ככל שהתקדמתי בקריאה שמחתי לגלות שטעיתי – מדובר בספר רגיש ומלא חמלה ואהבה לדמויותיו – שהן בעצמן אנושיות, אמינות, מגוונות ומורכבות. העלילה אף היא פתלתלה ומלאת טוויסטים שאותי הסיעו ברכבת הרים רגשית. בשפתה הכנה והפשוטה כשל ילדה, סילי מצליחה להעביר את ראיית עולמה, ביקורת על החברה בה חיה, וגם את התקוות והאהבות שלה, בחוכמה רבה ונוקבת. אם אתאר את הספר במילה אחת, היא תהיה "גאולה". מומלץ בחום.”

“זה ספר ישן וטוב. קראתי אותו בפעם הראשונה כשהייתי בת 15,ואני חוזרת אליו פעם בכמה שנים, לקרוא קטעים מסויימים. כן, אני לא אוהבת חלק ממה שקורה בספר, יש קטעים לא אמינים, בעיני, אבל הכלל פשוט נפלא. בעיני הסיפור הוא על יחסי נשים-גברים, ועל היכולת להשתנות, לתקן ולסלוח. הספר עוקב במשך כמה עשורים אחרי מערכות יחסים שבתוכן נחשף הקשר בין כאבים שאדם גורם לסביבתו- לכאבים שהוא נושא בליבו, והגבול הברור בין רע וטוב הולך ונמחק, לקראת סופו של הספר מתבהר שאין אנשים רעים וטובים- יש בני אדם שמגיבים לסבל שהם עוברים בדרכים שונות, ומשתנים. השינוי לא נעצר בשום שלב, מערכות היחסים בספר מתפתחות לאורך העלילה, מאפשרות צמיחה, הכרה עצמית וקבלה. ספר טוב, מעורר מחשבה על אפשרויות התיקון ועל דרכי התבוננות מורכבות יותר.”

“את הסרט "הצבע ארגמן" של שפילברג (עם וופי גולדברג והגב' ווינפרי) ראיתי לראשונה כשהגיע לארץ, במחצית השנייה של שנות ה-80. היה זה אחרי שכבר חרשתי את ארה"ב והייתי מודע היטב להיסטוריה הקשה של השחורים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. מסיבות שנשגבות מבינתי, שמתי את ידי על הספר רק עתה. הספר אינו קל. הוא עוסק בסיפורם של השחורים ויותר מכך בסיפורן של הנשים השחורות בדרום ארה"ב בשנות השלושים הקשות. אליס ווקר יודעת משהו על גזענות ועל החיים במדינות הדרום. היא גדלה שם ומאוחר יותר היא עצמה הייתה פעילה בתנועה לזכויות האזרח בשנות ה-60, השנים בהן ניהלה התנועה מאבקים קשים ומרים. היא כותבת על החיים בוירג'יניה, ארץ הולדתה, על גזענות, על סקסיזם ועל שובינזם, כמה מהרעות החולות של כל חברה מודרנית. אם כבר הזכרתי את השובינזם, אז אציין גם את העובדה שהנשים בארה"ב (כולן, לא רק השחורות) קיבלו זכות בחירה רק בשנת 1920 (פחות ממאה שנה! סיפור שלא יאומן בהתחשב בטקסט הנפלא של הכרזת העצמאות של ארה"ב). העלילה עוקבת במשך 30 שנה אחרי סילי ואחותה נטי שהופרדו בגיל צעיר ועד למפגשם המחודש. סיפור של מאבקים קשים, של ניצול, של דיכוי פיזי ונפשי, סיפור על חברות וקירבה העוזרות לסילי לקבל את ההחלטה כי אין לקבל את המצב הזה יותר. התכנים בהם היא עוסקת אליס ווקר, הם ממש אותם תכנים בהם עוסקת טוני מוריסון. פרט לעלילה הקשה, אני מודה שדי קשה לי עם הפורמט הזה של ספר הבנוי בצורה של חליפת מכתבים. קראתי כמה וכמה כאלו ותמיד היה לי קשה עם זה. והקושי השלישי נובע מהצורך הדחוף בתרגום חדש של הספר. מסתבר שכבר לפני 3 שנים (ב- 2012) עלה הנושא על סדר היום אך מי שטרפד את הכוונה לתרגם את הספר מחדש, היא לא אחרת מאשר הסופרת אליס ווקר בכבודה ובעצמה. במכתב להוצאה כתבה ווקר שלא תסכים לתרגום הספר מחדש מכיוון שמדינת ישראל "אשמה באפרטהייד ורדיפה של העם הפלסטיני, גם בישראל וגם בשטחים הכבושים". למרות כל הקשיים שמניתי, הספר הוא טוב ושווה קריאה בעיקר לכל מי שנושא השחורים והאפליה מדבר אליו (כמוני). אני לא מרבה להתבטא בנושאים פוליטיים אבל אני חייב להתייחס לנושא האפרטהייד בהקשר של מדינת ישראל. על כל מי שטוען שישראל היא מדינת אפרטהייד, אני יכול לומר את אחד מהדברים הבאים: 1. הוא אינו יודע אפרטהייד מהו. 2. חושב שמי שעומד מולו אינו יודע מהו אפרטהייד ולכן יכול לומר ככל העולה על רוחו. 3. כל התשובות נכונות. וכמובן שלא הכל תקין במדינת ישראל ויש לנו הרבה לאן להשתפר עם כל נושא הגזענות. שנה טובה וגמ"ח טובה לכולנו.”

“"אני מודה לכל אחד בספר הזה על בואו - א.ו. סופרת ומדיום." כך מסתיים הספר הזה, בניסוח שיכול בקלות לגרום לי לעקם את אפי הרגיש בספקנות. לא הפעם. בניגוד לאנשים המבכים את תמימותם האבודה אני דווקא בעד ספקנות, או מה שמכונה ספקנות בריאה, שהרי בעלמא דשיקרא אנו חיים, והספק (לצד האמונה, כמובן) תפקידו לקלף את הקליפות, לעמעם את התעתועים ולהראות דרכם פס צהוב זוהר של אמת (ותודה לוונגוט על הדימוי). רק שקל מאוד להדרדר מספקנות בריאה לספקנות לשמה, זו שהופכת כל קרקע מוצקה לערפל, ובתור אלופת ה-"מצד שני" וה-"אולי" וה-"גם, אבל לא רק" אני יכולה להעיד שלפעמים, גם כשאני רואה פס צהוב זוהר, אני בודקת אם לא נכנס לי משהו לעין. אז לפני שהספק, בריא או לא, ירים את ראשו אני אמהר לאמר שאני לא יודעת אם הספר הזה הוא "ספר טוב" אבל הוא אמת. לא רק אמת, אמת ותקווה. חלקו הגדול מסופר מפיה של אישה בעלת אופי חזק מיסודו אבל בורה, רמוסה, אנוסה, נבגדת ומוכה עד כדי השתקה מוחלטת והיא מגלה את ישועתה במקום לא צפוי ולומדת לחיות בזכות ולא בחסד, להנות מגופה, להגיד מה היא חושבת, לכפור באמונתה, למצוא אותה מחדש, אמתית וחזקה יותר, ולכעוס. מאוד קשה ללמוד לדבר ולכעוס אחרי חיים שלמים של אלם אבל היא מצליחה. אני משתדלת להמנע משימוש בביטויים מעצבנים כמו "העצמה נשית" (אם כי לפי סימניה קראו אותו 15 בנות ו 0 בנים) ובכל זאת, בקול שיוצא מהספר הזה יש משהו מאחה ומרפא. אולי באנגלית הוא נשמע אפילו יותר אותנטי אבל האמת מקורה בימים שלפני מגדל בבל, כך שהיא חוצה תרגומים והתרגום עצמו די קולח ומצליח להעביר את עלגותן מכמירת הלב של חלק מן הדמויות. אליס ווקר סרבה שיחדשו את תרגום הספר לעברית, כי אנחנו "מדינת אפרטהייד, גרועה מדרום אפריקה" והיא מזדהה עם המדוכאים. אני לא מתכוונת להביע דעה על זה ("מצד שני" ו"גם, אבל לא רק"), אני משאירה את זה לטוקבקים. חוץ מזה, לולא הביקורת של טופי לא היה עולה בדעתי לקרוא את הספר הזה, אז אני מודה לה על בואה, גם אם אני לא סופרת ולא מדיום.”

“תקציר: פחות מחצי מאה עברה מאז שוחררו העבדים השחורים בארה"ב, אך מדינת ג'ורג'יה עדיין רויית גזענות. סילי הצעירה, חסרת ההשכלה והכנועה עושה מה שהיא יודעת כדי לשרוד. אך אין היא יודעת, שחייה ישתנו לתמיד ועוד מהמקום הכי לא צפוי. העמודים הראשונים לא עושים הקלות או הנחות לקוראים, וזורקים אותם הישר למים העמוקים עם תיאורי אלימות קשים מנשוא. לכן חששתי שזו יצירה שמטרתה לזעזע ותו לא, אך ככל שהתקדמתי בקריאה שמחתי לגלות שטעיתי – מדובר בספר רגיש ומלא חמלה ואהבה לדמויותיו – שהן בעצמן אנושיות, אמינות, מגוונות ומורכבות. העלילה אף היא פתלתלה ומלאת טוויסטים שאותי הסיעו ברכבת הרים רגשית. בשפתה הכנה והפשוטה כשל ילדה, סילי מצליחה להעביר את ראיית עולמה, ביקורת על החברה בה חיה, וגם את התקוות והאהבות שלה, בחוכמה רבה ונוקבת. אם אתאר את הספר במילה אחת, היא תהיה "גאולה". מומלץ בחום.”

“זה ספר ישן וטוב. קראתי אותו בפעם הראשונה כשהייתי בת 15,ואני חוזרת אליו פעם בכמה שנים, לקרוא קטעים מסויימים. כן, אני לא אוהבת חלק ממה שקורה בספר, יש קטעים לא אמינים, בעיני, אבל הכלל פשוט נפלא. בעיני הסיפור הוא על יחסי נשים-גברים, ועל היכולת להשתנות, לתקן ולסלוח. הספר עוקב במשך כמה עשורים אחרי מערכות יחסים שבתוכן נחשף הקשר בין כאבים שאדם גורם לסביבתו- לכאבים שהוא נושא בליבו, והגבול הברור בין רע וטוב הולך ונמחק, לקראת סופו של הספר מתבהר שאין אנשים רעים וטובים- יש בני אדם שמגיבים לסבל שהם עוברים בדרכים שונות, ומשתנים. השינוי לא נעצר בשום שלב, מערכות היחסים בספר מתפתחות לאורך העלילה, מאפשרות צמיחה, הכרה עצמית וקבלה. ספר טוב, מעורר מחשבה על אפשרויות התיקון ועל דרכי התבוננות מורכבות יותר.”

“את הסרט "הצבע ארגמן" של שפילברג (עם וופי גולדברג והגב' ווינפרי) ראיתי לראשונה כשהגיע לארץ, במחצית השנייה של שנות ה-80. היה זה אחרי שכבר חרשתי את ארה"ב והייתי מודע היטב להיסטוריה הקשה של השחורים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. מסיבות שנשגבות מבינתי, שמתי את ידי על הספר רק עתה. הספר אינו קל. הוא עוסק בסיפורם של השחורים ויותר מכך בסיפורן של הנשים השחורות בדרום ארה"ב בשנות השלושים הקשות. אליס ווקר יודעת משהו על גזענות ועל החיים במדינות הדרום. היא גדלה שם ומאוחר יותר היא עצמה הייתה פעילה בתנועה לזכויות האזרח בשנות ה-60, השנים בהן ניהלה התנועה מאבקים קשים ומרים. היא כותבת על החיים בוירג'יניה, ארץ הולדתה, על גזענות, על סקסיזם ועל שובינזם, כמה מהרעות החולות של כל חברה מודרנית. אם כבר הזכרתי את השובינזם, אז אציין גם את העובדה שהנשים בארה"ב (כולן, לא רק השחורות) קיבלו זכות בחירה רק בשנת 1920 (פחות ממאה שנה! סיפור שלא יאומן בהתחשב בטקסט הנפלא של הכרזת העצמאות של ארה"ב). העלילה עוקבת במשך 30 שנה אחרי סילי ואחותה נטי שהופרדו בגיל צעיר ועד למפגשם המחודש. סיפור של מאבקים קשים, של ניצול, של דיכוי פיזי ונפשי, סיפור על חברות וקירבה העוזרות לסילי לקבל את ההחלטה כי אין לקבל את המצב הזה יותר. התכנים בהם היא עוסקת אליס ווקר, הם ממש אותם תכנים בהם עוסקת טוני מוריסון. פרט לעלילה הקשה, אני מודה שדי קשה לי עם הפורמט הזה של ספר הבנוי בצורה של חליפת מכתבים. קראתי כמה וכמה כאלו ותמיד היה לי קשה עם זה. והקושי השלישי נובע מהצורך הדחוף בתרגום חדש של הספר. מסתבר שכבר לפני 3 שנים (ב- 2012) עלה הנושא על סדר היום אך מי שטרפד את הכוונה לתרגם את הספר מחדש, היא לא אחרת מאשר הסופרת אליס ווקר בכבודה ובעצמה. במכתב להוצאה כתבה ווקר שלא תסכים לתרגום הספר מחדש מכיוון שמדינת ישראל "אשמה באפרטהייד ורדיפה של העם הפלסטיני, גם בישראל וגם בשטחים הכבושים". למרות כל הקשיים שמניתי, הספר הוא טוב ושווה קריאה בעיקר לכל מי שנושא השחורים והאפליה מדבר אליו (כמוני). אני לא מרבה להתבטא בנושאים פוליטיים אבל אני חייב להתייחס לנושא האפרטהייד בהקשר של מדינת ישראל. על כל מי שטוען שישראל היא מדינת אפרטהייד, אני יכול לומר את אחד מהדברים הבאים: 1. הוא אינו יודע אפרטהייד מהו. 2. חושב שמי שעומד מולו אינו יודע מהו אפרטהייד ולכן יכול לומר ככל העולה על רוחו. 3. כל התשובות נכונות. וכמובן שלא הכל תקין במדינת ישראל ויש לנו הרבה לאן להשתפר עם כל נושא הגזענות. שנה טובה וגמ"ח טובה לכולנו.”

“"אני מודה לכל אחד בספר הזה על בואו - א.ו. סופרת ומדיום." כך מסתיים הספר הזה, בניסוח שיכול בקלות לגרום לי לעקם את אפי הרגיש בספקנות. לא הפעם. בניגוד לאנשים המבכים את תמימותם האבודה אני דווקא בעד ספקנות, או מה שמכונה ספקנות בריאה, שהרי בעלמא דשיקרא אנו חיים, והספק (לצד האמונה, כמובן) תפקידו לקלף את הקליפות, לעמעם את התעתועים ולהראות דרכם פס צהוב זוהר של אמת (ותודה לוונגוט על הדימוי). רק שקל מאוד להדרדר מספקנות בריאה לספקנות לשמה, זו שהופכת כל קרקע מוצקה לערפל, ובתור אלופת ה-"מצד שני" וה-"אולי" וה-"גם, אבל לא רק" אני יכולה להעיד שלפעמים, גם כשאני רואה פס צהוב זוהר, אני בודקת אם לא נכנס לי משהו לעין. אז לפני שהספק, בריא או לא, ירים את ראשו אני אמהר לאמר שאני לא יודעת אם הספר הזה הוא "ספר טוב" אבל הוא אמת. לא רק אמת, אמת ותקווה. חלקו הגדול מסופר מפיה של אישה בעלת אופי חזק מיסודו אבל בורה, רמוסה, אנוסה, נבגדת ומוכה עד כדי השתקה מוחלטת והיא מגלה את ישועתה במקום לא צפוי ולומדת לחיות בזכות ולא בחסד, להנות מגופה, להגיד מה היא חושבת, לכפור באמונתה, למצוא אותה מחדש, אמתית וחזקה יותר, ולכעוס. מאוד קשה ללמוד לדבר ולכעוס אחרי חיים שלמים של אלם אבל היא מצליחה. אני משתדלת להמנע משימוש בביטויים מעצבנים כמו "העצמה נשית" (אם כי לפי סימניה קראו אותו 15 בנות ו 0 בנים) ובכל זאת, בקול שיוצא מהספר הזה יש משהו מאחה ומרפא. אולי באנגלית הוא נשמע אפילו יותר אותנטי אבל האמת מקורה בימים שלפני מגדל בבל, כך שהיא חוצה תרגומים והתרגום עצמו די קולח ומצליח להעביר את עלגותן מכמירת הלב של חלק מן הדמויות. אליס ווקר סרבה שיחדשו את תרגום הספר לעברית, כי אנחנו "מדינת אפרטהייד, גרועה מדרום אפריקה" והיא מזדהה עם המדוכאים. אני לא מתכוונת להביע דעה על זה ("מצד שני" ו"גם, אבל לא רק"), אני משאירה את זה לטוקבקים. חוץ מזה, לולא הביקורת של טופי לא היה עולה בדעתי לקרוא את הספר הזה, אז אני מודה לה על בואה, גם אם אני לא סופרת ולא מדיום.”