לידיה וסבסטיאן. היא בעלת חנות ספרים, הוא עיתונאי הכותב על קרטלי הסמים במקסיקו. הם הורים ללוקה בן השמונה, ילד סקרן וצמא דעת היכול לדקלם ערי בירה וגבולות גיאוגרפיים תוך כדי שינה. המשפחה חולקת את אהבתה למילה הכתובה, ובסופו של דבר המילים הן אלו שהסיטו את חייהם ממסלולם. הם חיים באקפולקו, לא רחוק ממשפחתם המורחבת והחמה.
בטקס ההקינסאניירה -מסיבת יום הולדת שש עשרה, שכל המשפחה חגגה לאחיינית של לידיה, וכמה ימים לאחר שהתפרסמה כתבה של סבסטיאן על אחד מקרטלי הסמים האכזריים- כתבה שהיתה נפיצה מדי - מגיעים אורחים לא קרואים עם תתי מקלע, וטובחים למוות בשש עשרה בני המשפחה. לידיה ולוקה מצליחים להתחבא, ולאחר מכן לברוח.
לידיה ולוקה בורחים על חייהם. כל בני המשפחה שהיו אך רגע לפני אנשים חיים, שוכבים עכשיו בחצר, דוממים. מתים.
הסיפור מתחיל מיד בקצב גבוה, ולרגע לא יורד מהקצב הזה.
אם הפחד הוא שטר כסף, ג'נין קאמינס מצליחה ממש בתחילת הסיפור לפרוט אותו למעות קטנות, אותן מגישה לקורא עם כל פסקה ופסקה, וכל קרקוש שלהן מצטלטל בו היטב.
היא מעבירה את הקורא ממוד של שלווה משפחתית חמימה ועליזה למצב של כאוס מוחלט. אם המילים היו מוזיקה, היתה עלייה וירידה בטונים, כזו שהמתח יוכל להיכנס בינות לטונים. אלו התנודות שמשתנות.
לידיה ולוקה צמודים כל העת אחד לשני כדבוקה אחת. הילד שהיה נרדם בחדרו כשמנורת לילה בצורת כדורגל מפזרת אור רך כשהוא מחזיק ספר ביד אותו קורא לפני השינה, הילד הזה שנעקר מכל מה שהכיר בדקה אחת.
זה לא רק זה שהוא בנה הקטן עליו צריכה לשמור ולהגן תמיד - הוא היחיד שנשאר לה ממשפחתה. הוא כל עולמה עכשיו כשם שהיא כל עולמו, ולא רק כמטבע לשון.
התכנון הוא לברוח על גג של רכבות משא וכך לחצות את הגבול לאמריקה. לעמוד על גשר בנקודת מסלולה של הרכבת, וכשזו מתקרבת, וברגע שהיא קצת מאיטה, לכרוע, לכדרר את הגוף, ואז לקפוץ על הגג שלה. שם כבר נמצאים עשרות מהגרים אחרים שיעודדו אותם בקריאות רמות, וישלחו יד לתפוס אותם.
במסע הזה יפגשו אנשים, וילמדו מחדש לבנות אמון ולבטוח באחרים. כי אלו שני דברים שגם נלקחו מהם יחד עם בני משפחתם. החשד, והפחד יהפכו להיות בני לוויה קבועים בחייהם. גם כשייתקלו בטוב ובחמלה לא ימהרו להושיט יד לקראתם, מהפחד. מהחשש שאולי הטוב עוטף את הרוע שנמצא מתחת ורק מחכה להרים ראשו.
קאמינס מצליחה להעביר את המתח שבספר לקורא לכל אורכו. הדריכות בה נמצאים לידיה ולוקה כל הסיפור, חילחלה גם אלי, ומצאתי את עצמי הופכת את הדפים כשכולי דרוכה ומחכה במתח לקרוא את השתלשלות העניינים. מזמן לא קראתי ספר כזה שהצליח לגעת בי בצורה כזו ולהציף בי כל כך הרבה, ולא רק זה - גם לא בא לי לקחת ספר חדש ליד. רוצה עדיין לשמר את הדמויות של לידיה ולוקה שנכנסו לי לעומק הלב. זה באמת דבר שכמעט לא קורה לי.
"לידיה מהרהרת במידת ההסתגלות שמהגרים נדרשים לה. עליהם לשנות את דעתם מדי יום, מדי שעה. הם חייבים לעמוד על דעתם לגבי דבר אחד בלבד: הישרדותם?" (עמ' 445)
יש בספר הזה עוצמות מטורפות, אני מרגישה שאני אפילו לא קרובה להצליח לתמלל אותן. צריך לקרוא את הספר כדי להבין. המילים לא רק נקלטות בראש, הן מזדחלות מתחת לעור. ואם תרצו לקרוא ספר שמקיים את ההבטחה, ועונה על ההגדרה של ספר טוב - אל תוותרו עליו.
ולא לדלג על אחרית הדבר! היא חשובה.
ומילה לגבי העטיפה: כמה חכמה היתה ההחלטה של ההוצאה בבחירת הכריכה הזו. הצילום של פרנק שוסלר (ובעיצובה של נורית ספיבק- קוברסקי) תואם במדויק את תוכן הספר העוצמתי הזה.
מומלץ, מומלץ, ועוד פעם מומלץ.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
