שנת 2020 בספרים

'שירת סרטני הנהר' הוא ספר על חייה של קאיה, 'ילדת הביצות'. בת להורה אלכוהוליסט־מתעלל ואם מוכה שנוטשת את המשפחה לקראת גיל שבע של קאיה. המשפחה בת שבע נפשות וחיה בצריף מבודד על ביצת החוף.
לאחר עזיבת האם גם האחים הגדולים עוזבים את הצריף לאט־לאט ולבסוף גם האב, וקאיה נשארת לבדה לחיות בצריף הרעוע.
הספר כולו עטוף בתיאורי בדידותה של קאיה בשנות התבגרותה ובדרכה לשרוד על ביצת החוף. תיאורי הבדידות מלוּוים בהתבוננות של קאיה על האנשים המעטים שיוצא לה לפגוש ועל תשוקתה האין־סופית לשיח איתם ולמגע אנושי.
וכך היא נופלת גם לזרועותיו של צ'ייס, הדוש המקומי שמבטיח לה חתונה כדי להשכיב אותה ורץ להתחתן עם אחרת.
בד בבד עם סיפורי ההתבגרות והאהבה של קאיה, ישנו גם סיפור בלש, וכשסיפור הבלש מסתיים בכליאתה של קאיה, החשודה היחידה, כבר בגיל 24 שלה, מתחילה סאגה משפטית.
קאיה יוצאת זכאית, כמובן, ואז חיה באושר ועושר – בפירוט של רשימת מכולת של כל ההישגים והגשמת הפנטזיות של ילדה ענייה ונטושה – עד עצם היום ההוא שבו שבקה חיים בטבע כשטוב לה ושבֵע.
ואז מגיע עוד טוויסט שאם לא הייתי רואה את הסרט לפני כמה שנים, לצערי, אולי הוא היה הדבר היחיד שהייתי מצליחה לאהוב בספר.

הספר כתוב בגוף שלישי במעבר בין דמויות ללא סדר רעיוני, ולפי הצורך של הכותבת שיראו את קאיה מכל צד אפשרי וכדי להביע עוד פן של הסיפור, מעין 'עוד עומק רגשי לעלילה', אבל בפועל ממעברים אלו נוצרים חורים בקשר הרגשי לקאיה עצמה.
כמו כן, הכתיבה ילדית מאוד ומאכילה רגשות בכפית. בתחילה הנחתי שמדובר בשנותיה הצעירות מאוד של קאיה ולכן נכתב כך, כדי להתאים לגיל הדמות – אף שסיפור הבלש גם הוא כתוב באותה דרך – אך גם כשקאיה התבגרה והפכה לאישה צעירה ומצליחה, עדיין המספר הכל־יודע מדבר עליה בצורה ילדית ומפרט את רגשותיה ופעולותיה ברשימות.

נראה שהסופרת לא החליטה אם לכתוב סיפור אגדה, סיפור חיים, רומנטיקה, בלש, דרמה משפטית או מניפסט נגד הדרה חברתית, אז החליטה לדחוס הכול בספר אחד של פחות מ־400 עמודים.

מפני שנתקלתי בטעויות תרגום רבות תהיתי על הכתיבה בספר המקור, תהיתי אם בגלל התרגום נוצרה שפת האגדות (ואז הוא הלך ואז היא עשתה, ואז קרה כך והיא בכתה, ואז קרה כך והיא צחקה), או שדווקא בזה התרגום נאמן למקור – כי הבנתי שכנראה הסופרת כתבה בדיאלקט דרומי כדי להתאים את שפת הספר לאזור שבו מתרחש הסיפור, עם טעויות דיבור של WhiteTrush – וזה אכן מועבר מעולה בכינויים שקאיה נותנת לאנשים, ובציטוטים, אבל לא בחלקי הסיפֵר, שבהם יש משפטים מבולגנים, חסרים וללא קישוריות.
וכשהגיע הסוף הטרחני, הארוך מדי וחסר הפרופורציה של הגשמת הפנטזיות, הבנתי שאין כאן עניין של העברה כושלת בתרגום, כי כנראה שבניסיון להכניס חיים שלמים של דמות לספר אחד הדרך היא לכתוב אותו בשפת אגדה.

היה חלק באמצע, כשהתגשמות הפנטזיות לא הצפינה על אל, ומשהו כן התחיל להסתדר בחייה של קאיה, וגם כשהחיים סתרו לה שוב, שכן נהניתי ממנו. אך אז סיפורה של קאיה התאחד עם סיפור הבלש והפך לדרמה משפטית ושוב איבדתי עניין.

הדיוק היחיד שחוויתי בספר הזה הוא דווקא הדיוק הפסיכולוגי בדמותה של קאיה.
קאיה היא דמות שהוכתה מיום שהייתה תינוקת, שראתה את אמהּ ואחיה מוכים ואז ננטשה שוב ושוב ושוב ונשארה לבדה כבר בגיל שבע כדי לשרוד איכשהו. ודפוסי ההתנהגות והחשיבה שלה מתואמים היטב לחוויות החיים האלה, לדוגמה:
בדפוסי החשיבה אפשר לראות את הלימוד מהטבע והלקחים שהיא קיבלה אל עצמה בפינצטה ממילותיה של אמהּ ומצְפייה בטבע – על הגחליליות ועל התנהגות הזכר המרעיש.
ובדפוסי ההתנהגות אפשר לראות התשוקה שלה לדבר עם מישהו, גם אם הוא אביה האלים או נער שהיא ידעה שטוב לא יבוא ממנו, העיקר לקבל מעט מגע אנושי.

רק שהייתי שמחה לחוות את כל זה עם הדמות ולא להשקיף על הדמות מכל מני צדדים הזויים בלי להתחבר אליה רגשית כלל.

בגדול, לא ממליצה:)

- - -
שירת סרטני הנהר, דליה אוונס
תרגום: שאול לווין
עריכת תרגום: יעל ינאי
הוצאה: כנרת זמורה דביר פחות

ספר בינוני מינוס ברמת סיפור בעיתוני נשים. גיבורת הספר מעידה על עצמה שהיא יוצרת בתחום השירה וסטודנטית המתמודדת עם מטלות רציניות אבל אין שום שירה במה שהיא מספרת אלא רק ... זיונים.ע

בניגוד לשתי הביקורות האחרות פה באתר על הספר, אני דווקא אהבתי אותו.
הספר מאד מותח, מסקרן, והתקשיתי להפסיק לקרוא. בעקרון אני מעדיף לקרוא ספרי מד"ב ופנטזיה, אבל סדרת המילניום "תפסה" אותי כבר לפני שנים, וסופסוף קניתי גם את השישי בסדרה. התחברתי מאד לעלילה, ולדמויות החדשות שהתווספו בספר הזה, ויש פה גם מקוריות וחדשנות של הסופר, שמצליח למצוא חיבורים בין דמיון לבין החידושים המדעיים בתחומי הגנטיקה, ומקשר בין הפשע המאורגן הבינלאומי לבין ארגוני ביון מדינתיים. הוא מצליח בכך לחבר את הסיפור למציאות בת ימינו, ובד בבד יוצר המשכיות של הדמויות מהספרים הקודמים, תוך הוספת עומק וגוונים נוספים. יש פה הוספת מימד נוסף לאנושיות של ליסבת, ודגש על כך שהיא פחות מושלמת ממה שהייתה לכאורה בספרים הקודמים. לדעתי, כל מי שאהב את ספרי הסדרה הקודמים, בעיקר את הרביעי והחמישי שנכתבו גם הם על ידי לגרקרנץ, יאהב מאד גם את הספר הזה (השלושה הראשונים נכתבו על ידי הסופר המקורי סטיג לרסון, והשלושה הבאים על ידי לגרקרנץ). הספר הבא, השביעי, נכתב על ידי סופרת אחרת, ומקווה שגם הוא יגיע אליי בקרוב.
בסוגת ספרי המתח הוא מקבל 5/5.

ספר פשוט ומעולה, אהבתי את הנקודת מבט של שאקטי על זה שאנחנו מדברים על ערך החיים וכמה הוא חשוב אבל כמה אנחנו חיים במדינה שמקדשת את המוות והמלחמה בשם רעיונות שאימצנו מבלי לחשוב האם זה באמת מתאים לנו ותואם את הערכים שלנו

תיאור מגב הספר:
מזמן לזמן המציאו בני האדם טכנולוגיה חדשה שהגדילה מאוד את כושר הייצור שלהם, וכתוצאה מכך נוצרו עודפי מזון שהגדילו את עושרה של האוכלוסייה. אבל לשיפור הזה התלוו גם עלייה בילודה וירידה בתמותת התינוקות, ואלה הביאו לעלייה בצריכה ולחזרה של בני האדם לרמת החיים של אבותיהם.
כך נמשך הסיפור במשך מאות אלפי שנים עד שלפני מאתיים שנה בקירוב, בעקבות המהפכה התעשייתית, החלה עוד נסיקה ברמת החיים של בני האדם. אלא שבפעם הזאת, בניגוד לכל הפעמים הקודמות, העלייה ברמת החיים לא הובילה להתרסקות ולחזרה אל נקודת ההתחלה. בפעם הזאת בני האדם השתחררו מהמלכודת, ותקופת השגשוג נמשכה עוד ועוד, עד היום.
הספר מנסה להסביר מה גרם לכך ולפערים ברמת החיים בין חלקי העולם.

צורת הכתיבה די שיעממה אותי. אבל המשכתי לקרוא בעוז. אך כאשר שמתי לב שמדי פעם מכניסים את שמו של המחבר עודד גלאור, תוך האדרת שמו בכל מה שקשור למחקריו בנושא, נטשתי.

ספר מעולה. מהטובים ביותר שקראתי - אמנם באיחור - אבל מוטב מאוחר.. קורותיה של זוליכה שנישאה בגיל 14 לגבר מבוגר ממנה ב-30 שנה ומשועבדת לו ולחמותה שרודה בה. נוסף לכל יולדת 4 בנות שכולן נפטרות מייד עם לידתן. חווית "השעבוד" לגבר ולחמותה מתוארים בצורה כל כך ריאליסטית וקשה ומדגימה את קשיי החיים בכפרים הטטריים באיזור קזן ברוסיה. מדובר על שנות ה-30 של המאה העשרים. בעלה נהרג/נרצח במהלך פשיטה של כוחות הצבא האדום על הקולאקים - אותם איכרים שנחשבו ליסודות עויינים למשטר הקומוניסטי דאז והיא מתחילה שרשרת של יסורי מעבר ברכבות משא יחד עם עוד שכמותה להגלייה לסיביר. ברקע דמותו של איוון איגנטוב שמפקד על מבצע העברת הקולאקים והוא גם זה שירה בבעלה. לאחר תלאות המסע הם מגיעים לטייגה הסיבירית שם הם מתחילים לנסות להתחיל חיים חדשים - קשוחים ביותר ללא תנאי מחייה נורמליים. איגנטוב שמייחל לחזור הביתה מוצא עצמו נשאר לפקד על חיי המתיישבים בטייגה הסיבירית ומקשיח עליהם את החיים. זוליכה, בהריון, יולדת בן - יוסוף ומגדלת אותו בתנאים-לא תנאים. היא הופכת לציידת מוכשרת שדואגת להביא בשר צייד למטבח המשותף. יוסוף עם הזמן מגלה כישורי ציור יוצאים מן הכלל בהדרכת צייר מפורסם שגם הוא חלק ממגוורשים לסיביר - הספר כתוב בצורה מרשימה - יצירה ספרותית מעולה ומרגשת. שם הספר הוא גם 2 המילים הראשונות בספר "זוליכה פוקחת עיניים.." - מומלץ ביותר.

לפעמים היצירות המשמעותיות ביותר מגיעות אלינו דווקא כשאנחנו לא מצפים מהן לדבר. אל "אדמה אמריקאית" ניגשתי, אני מודה, בקורטוב של חוסר חשק ובלי שמץ של אמונה. השם של הסופרת לא היה מוכר לי, הכריכה של הספר לא משכה את העין או את הלב, ושום דבר בנקודת הזינוק הזו לא הבטיח גדולות ונצורות. אלא שמבחן המציאות של הספר הזה התגלה כהפתעה מוחלטת – מאותם מקרים נדירים שבהם הדפים פשוט תופסים אותך בכוח, טורפים את כל הקלפים והופכים רתיעה ראשונית לחוויה ספרותית קסומה ובלתי נשכחת.
תמצית העלילה
הסיפור נפתח בנפץ אלים ובלתי מתפשר באקפולקו שבמקסיקו. לידיה, אישה משכילה ובעלת חנות ספרים, מוצאת את עצמה בן לילה בלב קטסטרופה, כאשר קרטל סמים אכזרי טובח כמעט בכל בני משפחתה. הניצולים היחידים הם היא ובנה בן השמונה, לוקה. כשהם חסרי כל, פגועים ורודפים, השניים נאלצים להפוך בן רגע למהגרים בלתי חוקיים בארצם שלהם. הם יוצאים למסע בריחה הישרדותי מטורף ומורט עצבים אל עבר הגבול האמריקאי, כשהם נאלצים לטפס על גגותיה של "לה בסטיה" – רכבת המשא האימתנית והמסוכנת, המהווה סמל מובהק לתופת של נתיבי ההגירה.

איכות הכתיבה של ג'נין קאמינס היא ללא ספק חוויה בפני עצמה. מדובר בכתיבה חושית, עוצמתית ואינטנסיבית ביותר, כזו שאינה מאפשרת לקורא להישאר פסיבי או מרוחק. נכון, פה ושם הספר נוטה להתיש במעט עם תיאורים אינסופיים של מסלולים ופרטים דקדקניים, שיוצרים לעיתים תחושת עומס קלה; אך גם ברגעים הללו, רמת הליטוש הגבוהה של הטקסט והיכולת התיאורית המזהירה של הסופרת מצילות את הקצב, שומרות על מתח פנימי גבוה ומבהירות שלא מדובר בעוד ספר שבלוני או נוסחתי.
הכוח האמיתי של הספר טמון בעומק הפסיכולוגי של הדמויות הראשיות. קאמינס לא מייצרת כאן קריקטורות של קורבנות, אלא דמויות נפלאות, עגולות ומרגשות, שיש להן "נשמה" אמיתית המהדהדת מתוך הדפים. המניעים שלהן, הפחדים המצמיתים והקשר העמוק והאינסטינקטיבי בין האם לבנה, הופכים את החוויות שלהם למשהו שנוגע ישירות בלב הקורא. התמות המרכזיות אינן משמשות כתפאורה פוליטית גרידא; הן מבוססות על מחקר עומק אנושי מובהק שמעניק לסיפור את המשקל הראוי לו.
במבחן "התהודה הרגשית", הספר הזה רושם ניצחון מוחץ. רחוק מלהיות חוויה סטרילית או "נעימה", זהו ספר קשה, עצוב וטעון, המצליח לייצר את אותו ריסוק רגשי ומשמעותי שספרות טובה באמת שואפת אליו. המבנה שלו מהודק, והמסע המפרך והמתיש הזה מוביל בסופו של דבר אל סוף נפלא ומספק – קלוז'ר מדויק שמעניק את המשקל הנכון לכל התלאות שעברו על הדמויות.
שורה תחתונה
"אדמה אמריקאית" הוא הוכחה מנצחת לכך שאסור לשפוט ספר לפי הכריכה. ספר קשה, קסום ומשמעותי בצורה בלתי רגילה, חובת קריאה לכל מי שמחפש כתיבה משובחת, עומק פסיכולוגי וחוויה ממגנטת שאינה מרפה גם זמן רב לאחר נעילת השערים.

ספר מעולה על רומן עם פערי גילאיים. במיוחד אהבתי את הפרק על הסאונה. המלחמה בראש שלה היה מרתק ממש עד שהיא נשברה מהעונג.

נהניתי מזה, זה הספר הרביעי שמסכם את הסיפור של שאנון וג'וני, ומבחינת הזוג הזה, הייתי מרוצה מאיך שהסיפור נגמר.
אבל אני עדיין צריכה לקרוא עוד על שאר הדמויות, הן מעניינות אותי, אז אני אמשיך את הסדרה, כי יש המון דברים שאני עדיין צריכה לדעת ולהבין.

בכל אופן, זה ספר רביעי בסדרה, כבר עשיתי ספוילרים לספר הראשון והשני בביקורת על הספר השלישי.
אני לא רואה טעם לדבר על הסיפור שוב.
אני רק אסכם מבחינתי את ארבעת הספרים האלה ומה היה בהם, בצורה הכי כללית שאני יכולה.

בספר הראשון הייתה ערגה, והיכרות עם הדמויות.
הדמויות הראשיות ג'וני ושאנון לא היו הרבה ביחד בספר הזה, אז בעיקר ראינו את החיים שלהם בנפרד, ואת הקשיים של כל אחד.

בספר השני כבר הייתה יותר היכנעות למצב, והתחילה להיווצר קירבה ביניהם.
הם התחילו להכיר זה את זה, והיה עומק מסוים לשיחות ביניהם, כאילו... הם לא סתם דיברו, הם היו השקט אחד של השנייה, כאילו עם כל אחד אחר הם נזהרים, אבל כשהם זה עם זה, זה כאילו שהם חיכו שנים רק להיות במצב הזה, של קירבה.
זה היה מקסים.

בספר השלישי היה יותר אקשן, יותר כאב שקשור למצב המשפחתי של שאנון.
הייתה מלחמה על להיות ביחד, ועל להתמודד עם מצב קשה.

בספר הרביעי דברים מגיעים לסיכום.
הוא לא ספר יותר קל לקריאה, אבל יש תחושה של היפתחות שוב לעולם הזה, ולשאר הדמויות, והתעוררה אצלי סקרנות לגבי המון דברים שלא קשורים לשאנון וג'וני.
הספר הבא, החמישי יהיה על אחיה של שאנון, וקוראים לו ג'ואי, וזה מאוד דומה לג'וני, ולכן אני אומרת.
זה לא הסיפור שאני הכי מתרגשת לקרוא, אבל כמובן שאני צריכה לקרוא את זה, כי אני עדיין צריכה לראות מה קורה עם האחים הקטנים של שאנון וג'ואי, ואני מקווה שבספרים עליו, אני אראה יותר גם מהם.

פשוט כל כך אכפת לי מהדמויות.
יש משהו קצת אפל בספרים האלה, ואני חייבת לציין, שזה ממש לא קשור לזה שזה רומן אירוטי.
אין פה הרבה אירוטיקה, ומה שיש פה הוא לא מאוד דומיננטי לסיפור, מעבר לזה שבאיזשהו שלב בסדרה הם בעיקר מתנהגים כמו מתבגרים חרמנים, ואני לא יודעת למה אני כותבת "כמו", כי הם אכן מתבגרים חרמנים.

בכל אופן, נהניתי, נתתי לכל הספרים ארבעה כוכבים, וזה מרגיש שבאמת הספרים שומרים על רמה ואיכות קבועה.
זה מעניק לי המון ביטחון להמשיך לקרוא את הסדרה, כיף להרגיש שאני יודעת מה אני הולכת לקבל.

נהניתי מהספר הזה, זה השלישי ויש עוד ספר אחד על הזוג הזה.
אני לא רואה איך אני יכולה לכתוב ביקורת עליו בלי לעשות ספוילרים, אז אני מזהירה, שאני הולכת לעשות ספוילרים לספר הראשון והשני.

אז שאנון עוברת התעללות מילולית ופיזית בבית שלה, אבא שלה אלכוהוליסט.
הוא מתייחס אליה כאל לא רצויה, קורא לה זונה ושרמוטה כל הזמן, מבזבז את הכסף של המשפחה, וגם חובט בה פיזית כשהוא שיכור.
לכן שאנון חיה בחרדה תמידית, היא מקיאה מחרדה ולכן היא סוחבת בתיק שלה באופן קבוע מברשת שיניים ומשחה.
היא בסך הכול ילדה בכיתה ט', שמבחינת גיל אמורה להיות בכיתה י' כי היא נשארה בגן שנה, כי הייתה לה שנה נוראית בגן, כי גם שם היא חוות בריונות.

ג'וני הוא כוכב רוגבי, הוא בכיתה יא', מבחינת גיל הוא אמור להיות בכיתה יב', כי גם הוא נשאר שנה, מסיבות אחרות.
הוא משחק בנבחרת של בין הספר, אבל הוא גם מנסה להיכנס לנבחרת אירלנד, הם נפגשים ביום הראשון של שאנון בבית הספר כשהיא חוצה את מגרש הרוגבי בניסיון לקצר את הדרך, והוא בטעות פוגע בה כשהוא בועט כדור מזעם ותסכול.
היא חוטפת זעזוע מוח, הוא נשאר איתה, וזה בעצם הרגע שג'וני מתאהב בה, כי שאנון ממש יפה, היא פשוט לא חושבת ככה על עצמה.
אני חושבת שבסצנה הזאת, ג'וני רואה צלקת בפנים שלה, והוא שואל איך היא קיבלה את זה, והיא עונה מתוך טשטוש "אבא שלי".
והוא שואל אותה לגבי זה שוב, שואל אותה אם היא באמת אמרה עכשיו שאבא שלה גרם לצלקת הזאת, והיא מיד מכחישה ואומרת שלא, מה פתאום.

זה קורה בתחילת הספר הראשון, ולאורך הזמן ג'וני רואה על הגוף שלה סימנים, והוא שואל מה קרה אבל היא לא משתפת אותו.
שאנון פשוט ממשיכה לחיות בחרדה, עם אבא שמתעלל בה, שמגביל אותה, שעלול להכות אותה אם היא חוזרת מאוחר מדי הביתה, שלא מסכים לה לישון אצל חברה.
אבא שלה בעיקר לא מאשר שיהיה לה חבר, והוא מניח עליה יד וחונק אותה, כשהוא רואה תמונה שלה ושל ג'וני בעיתון.
אחיה הגדול ג'ואי היה שם, והוא הצליח להרחיק ביניהם, ואני חושבת שבסופו של דבר שאנון עלתה לחדר וג'ואי ואבא שלה רבו מכות קצת, זה לא כזה ברור כי את רוב האלימות אנחנו לא רואים על הדף.

בכל אופן, אז שאנון מרגישה ממש לא מוגנת בבית שלה, למעשה היא מרגישה שאם היא תמות הכול ישתפר, היא מרגישה אשמה, היא מרגישה שמישהו ימות בגללה אם לא היא, בגלל שאבא שלה וג'ואי יכולים להיכנס למצב של מכות רצח.
בכל אופן, אני עומדת לכתוב על הספוילר הכי משמעותי פה, שקורה בספר השני.

הפיצוץ הסופי, הרגע שבה אנחנו ממש רואים את האלימות בבית, מגיע בסוף הספר השני.
למעשה זה מגיע ממש בסוף, שאנון וג'וני מתנשקים כשהוא נפצע על המגרש ומחכה לאמבולנס, והמורה/מאמן תופס אותם בתנוחה מאוד לא הולמת.
כל זה קורה במצב שבו שאנון רחוקה מהבית, לא חזרה הביתה, וכבר חושבת שאבא שלה יהרוג אותה כי היא לא חזרה הביתה.
היא לא חזרה הביתה כי היא לא הייתה מודעת לכך שיהיה טיול כיתתי למשחק של הנבחרת הרוגבי עם קבוצה אחרת, היא לא קיבלה את ההודעה כי אבא שלה הטביע את הפלאפון שלה באותו שבוע.
אז היא מסתכנת, הולכת לראות את ג'וני, נתפסת על ידי המורה, הולכת אחרי זה לבית החולים ושומעת מג'וני מלא שטויות שהוא אומר כשהוא מסטול.
כשהוא מסטול הוא שואל אותה מי עושה לה את זה, מי מכאיב לה, וממש לפני שהוא נרדם, היא אומרת לו שזה אבא שלה.

כשג'וני מתעורר הוא לא זוכר שום דבר שהוא אמר כשהוא היה מסטול, שאנון שם אבל הוא מבקש ממנה לצאת ולקרוא לאבא שלו.
הסיבה היא כי לג'וני יש פציעה במפשעה, ששאנון כבר יודעת עליה, אבל ג'וני מובך וצריך לדבר עם אבא שלו שיעדכן אותו שהזין שלו בסדר.
שאנון יוצא וחוזרת לשאר הכיתה, היא חוזרת הביתה עם המחשבה שאבא שלה יהרוג אותה, והוא אכן כמעט הורג אותה.

זאת הייתה סצנה כל כך קשה.
הוא מרביץ לה, כמעט הורג אותה, אמא שלה לא עוצרת אותו, אחיה ג'ואי מנסה להילחם בו אבל הוא מגיע מאוחר אחרי שכבר אבא שלה הכה אותה קשות.
יש שם גם שלושה ילדים קטנים שצופים בהכול, בני 11, 9 ו-3.
ג'ואי מביע את התסכול שלו, אומר לאמא שלו שזה או אבא שלהם או הם, ואמא שלו לא עונה ישר.
זה גורם לג'ואי להיגעל, לומר שהוא שונא אותה יותר משהוא שונא את אבא שלהם - ובינתיים שאנון חווה קשיי נשימה.

בקצרה, אבא שלה חורר לה ריאה, ג'ואי לא מצליח לעזור לה כי אבא שלו משתלט עליו וחונק אותו, וטייג בן ה11 מצמיד סכין לגרון של אבא שלהם, ואומר לו לשחרר או שהוא יחתוך לו את הגרון.
הוא באמת פוצע אותו קצת, כדי להראות שהוא רציני, וג'ואי בינתיים צורח לאמא שלו לעזור לשאנון, אבל אמא שלו לא מתפקדת.
אני מרחיבה כדי שתבינו כמה הסצנה הזאת קשה, כי הספר השלישי כולו מושפע מהסצנה הזאת.
נהניתי מהספר השלישי, אני חושבת שהסיפור מעניין ומותח, ושאנון חווה קצת יותר חופש כאן, אבל עדיין יש אתגרים והגבלה כי האירוע הזה ממש לא מתקן את המשפחה שלה.
אנחנו רואים את ההשלכות של מה שקרה, על שאנון פיזית, על ג'ואי, על האחים הקטנים.
זה גם נורא מעניין כל העניין עם אמא של שאנון, שאנחנו לא יודעים איך להרגיש לגביה, כי היא לא הגנה על הילדים שלה, ותמיד קיבלה את אבא שלהם בחזרה.
בספר השלישי חווים יותר את המשפחה של שאנון, וכמה היא דפוקה וצריכה עזרה, ואני מקווה שבספר הרביעי אנחנו נראה פתרון מספק לכל הדברים האלה.

אני אומרת מקווה כי אני די בטוחה שהספר החמישי יהיה על אחיה ג'ואי.
אז אני מקווה שכל התסבוכת עם הילדים, ועם מי הילדים יהיו ואם הם צריכים להיות עם אמא שלהם שהזניחה אותם - תיפתר בספר הרביעי.
אני כל כך שקועה רגשית, האירוטיקה פחות מעניינת אותי והיא פחות העניין פה.

בכל אופן, אין לי טענות, הסיפור מעניין אותי, כל דמות בסיפור מוסיפה לו משהו וגורמת לי לתהות אם אנחנו נראה יותר מדמויות מסוימות בעתיד, והכול מרגיש עמוק ואפל.
אני אוהבת את זה.

הפעם קרה לי הפוך, קודם ראיתי את הסרט ואז קראתי את הספר. מהסרט מאד מאד נהניתי. מהספר? עוד יותר! כתיבה מופלאה, אווירה קסומה ומורכבת יחד. למרות שידעתי את הסוף, עדיין נהניתי מכל רגע. מומלץ ביותר!

נהניתי ממנו יותר מהספר הקודם, כי העלילה מתקדמת פה יותר מהר.
אפילו צחקתי בקול רם פעמיים, ובאחת הפעמים אני באמת ניסיתי לא לצחוק כדי שאמא שלי לא תעצבן אותי כשהיא תשאל אותי מה אני קוראת.
הפעם הזאת גם הייתה מתוכן די סוטה אבל מצחיק, אז... כן, ניסיתי לא לצחוק בקול ונכשלתי, אבל לא משכתי את תשומת ליבה כי החנקתי את זה קצת.

מסתבר שרומנטיקה צעירה זה ממש בשבילי.
בייחוד כשהסיפור מתפרש על ארבעה ספרים, פשוט ידעתי שאני נרשמת למסע ארוך עם זוג, וידעתי שיהיה שם את העומק שאני מחפשת.
כמובן שהכול נורא איטי, אבל ספציפית כאן בספר הזה, האווירה קצת שונה, כי אנחנו מבלים פחות זמן בלהכיר את הדמויות, ויותר זמן בלראות אותם מתחברים וחווים דברים ביחד.

נראה לי שכתבתי שבספר הראשון, לא הרגשתי ממש את זה שהם בתיכון.
כאן כן הרגשתי את זה, וזה גרם לסיפור להרגיש יותר קליל.
כי הסיפור עוסק בדברים נורא כבדים, כמו אלימות במשפחה ובריונות.

נהניתי מהספר הזה יותר מהספר הראשון, והתחלתי לחשוב שאולי זה יהיה הספר מתוך הארבעה שהכי נהניתי ממנו, אבל - אחרי שסיימתי אותו הייתי חייבת להמשיך מיד לספר השלישי.
מה זה המשכתי מיד? - קראתי 200 עמודים מהספר השלישי לפני שעצרתי.
זה אומר שקראתי 600 עמודים באותה השבת.

אז כן נהניתי מזה, אבל גם הספר השלישי סוחף אותי, כי יש שם תחושה של מתח ודאגה.
אני רוצה לראות מה יהיה, וכשהלכתי לישון והתעוררתי, קמתי עם מחשבות על הסיפור.
אני פשוט אוהבת שהסיפור כל כך ארוך, ושאני מתחברת אליו, וששום דבר לא מפריע לי או מרגיש "לא הקטע שלי".

הסיפור הזה לא מעורר אותי לחשוב, הוא שואב אותי כמו סדרת טלוויזיה.
אני פשוט רוצה לראות מה יקרה, ואני נהנית מהאווירה.
וזהו, אני לא יכולה לכתוב יותר נראה לי כי זה בכל זאת ספר שני בסדרה.