שנת 1984 בספרים

וואו הספר הזה היה נסיעה ברכבת הרים ללא חגורה. "שטן" הינו ספר פסיכולוגי-פילוסופי שיש בו הכל מהכל: הומור, אהבה, שנאה, דכאון והרבה מאוד שגעון.
אני מאמין שספר טוב הוא ספר שמעורר בקורא אמוציות ומשפיע על מצב הרוח (ואפילו האופי) גם לאחר הקריאה. ללא ספק קיבלתי דכאון קל ונשארתי עם המון מחשבות שילוו אותי לתקופה ארוכה (או לתמיד, מי יודע) אז 5/5 בציון.

יצר ההשרדות של האדם זה דבר מדהים. איך המוח יכול להפוך את החוויות הקשות ביותר לנחלת העבר ולתלות תקווה בכורי עכביש רעועים. נעשה הכל רק כדי להאמין שיהיה יותר טוב. ראוי להערצה מצד אחד ונוגד כל הגיון רציונאלי מצד שני. כמה רחוק אדם יכול להתמיד למרות שלא טוב לו? או שפשוט כעת "הסתגל" ושכנע את עצמו כי טוב לו כך. פשרות הן מושג שהמצאנו כדי להצדיק את עצמו חסרי אונים למול המציאות.

ובנימה פחות פאסימית, ספר מצויין ששווה קריאה.

הכרך השלישי בסדרת 'תולדות הפילוסופיה החדשה' של שמואל הוגו ברגמן, המוקדש ליעקובי, פיכטה ושלינג, הוא נכס של ממש לכל מי שמבקש להעמיק בתקופה מרתקת ומורכבת זו של האידיאליזם הגרמני.
ברגמן מפגין כאן שוב את יכולתו הנדירה לסכם עולמות הגות סבוכים בשפה בהירה, מדויקת ורהוטה. הוא מצליח לפרוס בפני הקורא את הנתיבים הפילוסופיים של הוגים אלו באופן מסודר, תוך שהוא מאיר את התפתחות המחשבה מתוך הדיאלוג והוויכוח שהתנהלו ביניהם. הסיכום שלו הוא כלי עבודה מצוין – הוא מתווה את הדרך, מגדיר את המושגים המרכזיים ומעניק מסגרת תיאורטית מוצקה.
יחד עם זאת, חשוב לזכור: הספר משמש כ'מפת דרכים' מצוינת, אך הוא אינו בא להחליף את היצירה עצמה. גם בסיכום המבריק ביותר של ברגמן, תמיד כדאי ואף חובה לחזור אל המקורות – אל הטקסטים שנכתבו בידם של יעקובי, פיכטה ושלינג. אין תחליף למפגש הבלתי אמצעי עם שפתם של הפילוסופים, עם עוצמת הטיעון שלהם ועם הניואנסים שנשמטים לעיתים בסיכום מדרגה שנייה.
לסיכום, זהו ספר חובה לכל סטודנט או חוקר מתחיל בתחום, המהווה בסיס איתן לקראת צלילה מעמיקה יותר בכתבי המקור עצמם.

ספר נהדר שיש בו הכל. כתיבה משובחת, תרגום מעולה, סיפור מצויין ואווירה מחשמלת.
צ'רלס ארובי כותב בגוף ראשון את סיפורו. צ'רלס הוא פנסיונר מתחום התיאטרון, אחרי חיים מלאים ופרסום רב כבמאי תיאטרון הוא מחליט שהוא רוצה לצאת לפנסיה במקום מבודד ורחוק מלונדון. הוא קונה בית באיזור נידח ממש על מצוק הנמצא על חוף הים ושם הוא רוצה להעביר את שארית חייו.
הספר נפתח בכ-30ע"מ נפלאים של תיאורי נוף ומזג האוויר של האזור ליד ביתו יחד עם תיאור הבית עצמו והכפר המבודד הקרוב לביתו.

מה לעשות שלעיתים קרובות החיים יותר חזקים מהרצונות שלנו ואט אט מתחיל עברו של צ'רלס להגיע אליו לביתו המבודד. חברים מעברו מגיעים ומתנחלים אצלו לאירוח ושלוותו מופרת ללא הרף. נוסף לכך אופיו השתלטן והקנאי שמביא אותו להתמודד מחדש עם אהבות נשכחות.

צ'רלס הוא רווק מושבע, היו לו נשים רבות בעברו, אך להתחייב לאחת מהן לא היה מוכן. מצד שני הוא לא בוחל לקיים יחסים עם נשים נשואות, לשדוד אותן מבני זוגן ולאחר שהאתגר עלה בידו הוא נוטש אותם.

צ'רלס מוצא כי אהבת ילדותו והאישה היחידה שהיה מוכן להינשא לה גרה בבית מבודד ליד הכפר השכן יחד עם בעלה. הוא נכנס לאובססיה לכבוש אותה ולקחת אותה מבעלה . כיצד תגמר אפיזודה זו תצטרכו לקרוא.

איריס מרדוק כותבת היטב, הדמויות בנויות לעומק ומורכבות והיחסים בין צ'רלס לכל אחד ממכריו כתובים בצורה מרתקת.
שאפו גדול לתרגום מעולה של חיים גליקשטיין, בלי תרגום טוב גם ספר מעולה לא יהיה קריא ומהנה.

המחברת זכתה ב-1978 בפרס מאן בוקר על ספרה הזה וממש בצדק.

אתחיל מזה שאני לא חובב קריאת מחזות. על המחזה הזה שמעתי מאבי לא פעם ולא פעמיים.
שאלת השאלות שבלב המחזה: כולם נהיים קרנפים, ורק אני נשארתי בנאדם?

תמיד הרגשתי קצת שונה בנוף, העדר שם בחוץ ואני בתוכי פנימה. הם לעומת אני, אני לא הם, הם התחילו ללכת בעדר מבחינתי ומפתחים עור עבה בצורה מחשידה.
יוג'ין יונסקו כתב את המחזה המושלם לתאר את התחושה המיותרת הזו כבר ב-1959. "קרנפים" היא סאטירה מבריקה ומדאיגה תכלס על האופן שבו בני אדם מוותרים על ה-אני שלהם לטובת קונפורמיזם מוחלט. המחזה מרגיש כל כך רלוונטי היום, שנדמה שיונסקו לא חי בצרפת של המאה הקודמת, אלא פשוט עשה אצלנו סוף שבוע בטוויטר ובחדשות. העלילה, למי שפספס, מתחילה באדישות מזהרת: בעיירה קטנה מופיע פתאום קרנף. במקום להיכנס לפאניקה הגיונית, התושבים פותחים בוויכוח אקדמי סוער ופוליפוני: האם לקרנף האסייתי יש קרן אחת או שתיים? בזמן שהם מתווכחים על קטנוניות, המחלה האמיתית מתפרצת: ה-"התקרנפות". אחד אחרי השני, התושבים מחליטים שבעצם הרבה יותר נוח, אסתטי וטרנדי להפוך לבהמה גסה וירוקה. והנה השוס: השבטיות הזו היא בדיוק מה שקורה ברחוב הישראלי של ימינו בעיני, לפעמים אני מרגיש כאילו השבטיות חזקה מתמיד, היידה הנאנדרטליזם. כולם נלחמים בכולם, אבל כולם בעצם הפכו לאותו הדבר: שונאי חינם. אנחנו מחולקים למחנות של קרנפים: קרנפים עם קרן אחת: ה-אסייתיים נגד קרנפים עם שתי קרניים ה-אפריקניים, כשכל צד בטוח שהוא-הוא פסגת האבולוציה והצד השני הוא סכנה למין האנושי. יש לנו אפילו קרנפים מסוג שלישי עם שלוש קרניים - החרדים לשלומם שמקפידים לנהום רק אחרי כניסת שבת או על כבישים עמוסים. כולם רצים בעדר, כולם רומסים את מי שביניהם, וכולם בטוחים שהם נלחמים על הצדק – בזמן שהם פשוט איבדו את היכולת לקבל את השונה. מה שקרה באירופה לפני 100 שנים חוזר על עצמו ומתבשל מיום ליום.
במרכז המחזה ברנז'ה, הכי לא גיבור קלאסי. סתם אדם שבורח באמצעות אלכוהול, מרושל, וסובל מחרדות קיומיות קשות. אבל דווקא האופי הפגום שלו שומר עליו חסין מהתקרנפות. בזמן שחבריו ה-"רציונליים" מוצאים תירוצים אינטלקטואליים מרהיבים למה זה "טבעי ונכון" להצטרף לאחד העדרים, ברנז'ה פשוט מסרב להשתלב עד הרגע האחרון. יונסקו משתמש בתיאטרון האבסורד כדי להוריד לנו את האסימון: הטירוף לא מגיע בפיצוץ גדול, הוא מגיע בהסכמה הדרגתית. השינוי הכי מפחיד במחזה הוא השינוי הלשוני. ככל שיותר אנשים הופכים לקרנפים, הנהימות או נחרות שלהם הופכות לשפה הרשמית כך שמי שעדיין מנסה לדבר בהיגיון וברוגע נחשב למטורף בעצמו.

בשורה התחתונה, קרנפים הוא מראה מול הפרצוף של החברה שלנו. הוא מזכיר לנו שברגע שאנחנו מפסיקים לחשוב באופן עצמאי ומצטרפים למלחמת המחנות, העור שלנו מתחיל להתקשות. המערכה האחרונה, שבה ברנז'ה נשאר האדם האחרון בעולם, היא לא רק אקט של גבורה – היא בעיקר בדידות מזהרת. מחזה חובה לכל מי שמעדיף להישאר נוירוטי, אבל אנושי וכל כך מתאים לתאר את המצב כאן, עכשיו בישראל 2026 וזה עצוב.

הציון שלי: 9/10
מחזה נהדר ומותיר את הקורא במחשבות נוגות אך מרתקות. אם יונסקו כיוון בעיקר למשטרים טוטליטריים של זמנו או לאדם באופן כללי, זה עדיין נוגע ומכאיב. אני בעיקר מבין מדוע אבי התלהב כל כך מהמחזה שהוא ראה בשפה הרומנית לפני שעלה לישראל.

דפוק וזרוק בפריס ולונדון היה ספר קוריוז מבחינתי. בתחילה חשבתי שמדובר בספר זיכרונות על עוני וחיי רחוב אבל אורוול כמו אורוול רוצה לומר אמירה חברתית ולמרקר עוולות חברתיות. לא, זה לא ספר על רעב, עבודות משפילות וחסרי בית. זה ספר על הדרך שבה חברה שלמה לומדת להפסיק לראות בני אדם ואלו, לא יכולים לצאת מהלופ הנוודי. אורוול מתאר מצב שבו האדם מאבד בהדרגה את שמו, כבודו ואת מקומו בתוך העולם המקובל והופך לחפץ נע ונד.

מה שמיוחד בספר הוא שאורוול נכנס בעצמו לתוך העולם הזה וכנראה מהבודדים שגם יצאו ממנו. בפריז הוא עובד במטבחים של בתי מלון ומסעדות, עולם שמרגיש כמעט כמו גיהינום תעשייתי: חום בלתי נסבל, רעש, לכלוך, עבודה אינסופית ושחיקה מוחלטת של האדם. דווקא במנהרות תת קרקעיות תחת המקומות האלגנטיים ביותר מסתתרת מערכת אכזרית שמתקיימת על גבם של אנשים בלתי נראים. יש משהו כמעט דוסטויבסקאי באופן שבו אורוול מתאר את ההתפוררות הפנימית שמגיעה יחד עם העוני רק שאין התפתחות מוסרית או בריחה אנטי רליגיוזית אצל אורוול, אצלו, לא רק הגוף מתעייף אלא גם התודעה מתחילה להשתנות.
בחלק הלונדוני הספר הופך לעצוב יותר. כאן כבר אין קדחת של עבודה אלא נדודים, מקלטי לילה נוראיים ותורים אינסופיים וכל זה קורה כאן ועכשיו כבר אז ושם. אורוול מראה כיצד החברה לא רוצה להתמודד עם העוני אבל לנהל אותו או להכריח אותך להתפלל עבור כוס תה חם? בטח. העני הופך למעין קטגוריה ביורוקרטית, אדם שנמצא מחוץ לחיים הרגילים של החברה. הדבר המפחיד ביותר בספר הוא האדישות המוחלטת ואף תחושת המיאוס בקבצנים חסרי הבית. האנשים האלה אינם נרדפים ממש אבל מי רוצה בהם? וכך, הם פשוט חדלים להיות נוכחים בעיני החברה.

מבחינה היסטורית הספר מעניין דווקא משום שהוא נכתב באירופה שבין שתי מלחמות העולם, תקופה שבה האמון בסדר החברתי הישן התחיל להתפורר. מתחת לאימפריות, לתרבות הגבוהה ולחזות האירופית המכובדת, התקיים עולם עצום של עוני והשפלה. אורוול מזהה כאן משהו שילווה אותו גם בספריו המאוחרים יותר: ברגע שהחברה מפסיקה לראות בני אדם כאנשים אלא כמעמדות, מספרים או בעיות שיש לנהל, או אז הדרך לאלימות ולדיכוי כבר פתוחה.
ובכל זאת, הספר איננו רק מסר פוליטי. אורוול מתאר את הפאזה הזו בחייו כמשהו אנושי מאוד. אורוול מתבונן באנשים שסביבו בלי רומנטיזציה וללא התנשאות. הוא לא הופך את העניים לקדושים, אבל גם לא לשיכורים חסרי פנים. יש שם אנשים מלאי חולשות, הרגלים קטנים, גאווה, הומור ועייפות קיומית. לפעמים נדמה שהספר כולו מנסה לומר שהעוני האמיתי מתחיל ברגע שבו האדם מאבד את האפשרות להיות אדם מלא בעיני אחרים.

הכתיבה של אורוול כמעט עיתונאית, אבל דווקא הפשטות הזאת מעניקה לספר כוח נראטיבי לא רע ועדיין, היה חסר לי עניין. הספר עני ממש כפי שאורוול היה באותם ימים ואולי זה הרעיון? הוא אינו מנסה להרשים בסגנון, הספר מרגיש בוסרי אך לצערי כל כך רלוונטי שכן היום אולי אף יותר משנות השלושים של המאה הקודמת, תרבויות מודרניות מסוגלות לבנות עולם שלם של אנשים בלתי נראים ועדיין להמשיך לראות את עצמן כנאורות ומוסריות.

הציון שלי 5/10
מדוע? כנראה שאפשר היה להפוך את הספר למאמר טוב ובעל מסר ישיר. אך, אם הספר הביוגרפי הזה היה הזרע שנבט לחוות החיות ו1984? או כן. היה שווה כל רגע.

בכל עולם דיסטופי יש עיר מקלט, בין אם אתה נרדף ע"י חבורת זומבים, מוטנטים או קופים.. תמיד יש עיר מקלט אי שם בקצה החושך בסוף היקום שם הדמוקרטיה חוגגת והאדם חופשי, אז זהו שלא! הכל פיקציה, הכל בלוף אחד גדול...
הגיבור שלנו שאת שמו לא אגיד, כי אינני יודע, נהיה מודע בחנוכה אי שם בתחילת שנות השמונים כי ארעה הפיכה צבאית וכעת מדינת ישראל נתונה במשטר צבאי טוטליטרי בסגנון 1984 של ג'ורג' אורוול; משמרות צבא בכל מקום ביבשה, באויר ובים. אנשים ניצודים בביתם באופן אקראי ומוצאים להורג ואם התרגלנו שבמדינת תל אביב בכל פעם שיש מלחמה ועימות צבאי אז אנשים ממשיכים לחיות חיים מתורבתים ונהנתנים כאילו אין מחר בעוד אחרים מתים אז הפעם זה מתחיל אצלם.
גיבורנו, אני משער שהוא בשנות החמישים פלוס לחייו (הכל הנחות מניתוח משפטים אקראיים), בוגר תקופת המחתרות (אני משער שהוא היה באצ"ל כי זה מה שאני הייתי בוחר על אף שמחבר הספר קינן היה בלח"י), מומחה בהרג ערבים ומחיקת כפרים בוחר לברוח למעוז החופש האחרון בעין חרוד (עכשיו נשאלת שאלת השאלות האם לאיחוד או למאוחד?), הוא מצליח לחמוק ממדינת תל אביב, פוגש ערבי נמלט בשם מחמוד (מאד סטריוטיפי) או שהוא ספק שובה אותו או ספק מתחבר אליו ובדרכם הם שובים קצין בכיר בשם רפי, ובעודם נסים מכוחות הצבא שדולקים אחריהם הם הופכים לחבורה עליזה הכוללת את ליאורה, פילגשו של רפי ונחשפים למזימה ארכיאולוגית היסטורית למחיקת העבר ע"מ למנוע את העתיד.. ממש מסעות ההוביט של טולקין או שביל קליפות התפוזים של גוטמן - עד כאן חשפתי מספיק פרטים ואני מקווה שעוררתי את תיאבונכם ואת חוש הריח שלכם לספר כנעני לרצות ולקרוא את הספר.
אני לא מתכוון לטעות ולשפוט את הספר בעיניים של קורא בשנת 2026 מכיוון שהספר נכתב בשנת 1984 ואז שונים היו הדברים:
ראשית, הדמויות הנשיות בספר תפקידן מאד ברור; הן עקרות בית, פילגשות, זונות, רחם רוטט (כפי שאחת הדמויות מתייחסת לליאורה) והן רגילות שמתייחסים אליהן כמקור לסיפוק מיני באמצעות התחת או הפה - מוטיב הדפיקה בתחת כנראה מעסיק את כלל הגברים בספר, בין אם הם טובים או רעים וזה גם שגור בשפת הדיבור שלהם...
שנית, הרעות ואחוות הלוחמים איננה קיימת, כל קצין עושה דין לעצמו ומזל שבעלי המצפון הם החיילים הפשוטים אבל גם הם נטבחים על ימין ועל שמאל.
שלישית, כולם שונאים את הערבים והשיטה האידיאלית למחוק את זכרם מלבד להרוג אותם זה גם למחוק את הכפרים שלהם ולחרוש אותם אבל בבעלי החיים לא נוגעים: 'בטח שמת לב שאף על פי שלא רואים שום ערבי, רואים פה ושם חמור או עדר עזים. תשאל למה, אז ככה. היתה לנו עם החמורים בעיה מוסרית. מצד אחד, מה אשם החמור שבעליו היה ערבי. מצד שני, גם החמור וגם העז הם צאצאי החמורים והעזים של אבותינו שישבו כאן, על כן יש להם זכות על הארץ הזאת, תסכים אתי'...
אני משער שאם הסיפור הזה היה נכתב ומתפרסם בימינו אנו, היו קבוצות בחברה הישראלית שהיו מאמצות אותו בדומה לקבוצות אחרות בשחר ההיסטוריה שאמצו ספרים שקדמו את הרעיון האידיאולוגי בהם הם אוחזים ואולי אפילו היו מחליפים את דגל מדינת ישראל בדגל הקונפדרציה עם מגני דויד במקום כוכבים אבל לשמחתי הספר נכתב במציאות אחרת, בתקופה אחרת בה המחבר כנראה הכה על חטא קדמון שלו (האם ציינתי כבר שהוא היה לוחם בלח"י?) ונהנתי לקרוא אותו ואפילו נהנתי להריח את הספר הישן...
'הוי ארצי מולדתי, הר טרשים קירח'...האם אסיים בהתרפקות ובקינה של טשרניחובסקי על עזבונה של ארץ ישראל? או באכזבתו כפי שבאה לידי ביטוי ב'אומרים ישנה ארץ'..? בסוף כשאני מסתכל על עצמי בראי, בשנתיים וחצי האחרונות, אני רואה מראה שבורה ובצד שני מישהו שהשתנה..
https://www.youtube.com/watch?v=WRR-5bWIgh0 הפאפיה נפלה בול מתחת לעץ והצמיחה עץ חדש..

גם מי שמגלה בקיאות בסיסית בלבד בספרות המערב, יתקשה לדלג בשוויון נפש על השם שבחר מקס פריש לנובלה זו. "כחול הזקן" הוא אגדה ידועה שהועלתה על הכתב לראשונה על-ידי שארל פרו הצרפתי, ואשר נכללה בקובץ האגדות שלו, "אמא אווזה" (1697). הסיפור, שניתוסף מאוחר יותר לקבצי האגדות שאספו האחים גרים, מספר על אציל עשיר שזקנו כחול להבהיל, המתחתן עם עלמה צעירה ויפה, ולוקח אותה לטירה שלו. הוא מרשה לה לבקר בכל חדרי הטירה, למעט חדר אחד האסור לה באיסור חמור. בהעדרו, היא מתפתה להיכנס לאותו חדר, ומגלה את סודו של כחול הזקן: החדר מכיל את שרידיהן המדממים של נשותיו הקודמות, שבע במספר. הבעל חוזר, מגלה את 'פשעה' של אשתו, ורגע לפני שהוא מצרף אותה כדיירת לחדר הדמים, היא ניצלת ממוות על-ידי אחיה שהורגים אותו.
מאז התפרסמה האגדה, נכתבו בהשראתה לא מעט ספרים, הולחנו אופרות ונוצרו הצגות, בלטים וסרטים; וכך, ב-1982 הצטרף לשורת היצירות הללו גם ספרו של פריש, אלא שבניגוד לחלק מהיצירות הקודמות לו, הזיקה שלו לתמה אינה ישירה, אינה חד משמעית ודורשת ברור.
פליקס שאד, רופא פנימי מצליח מציריך, עומד לדין בחשד לרצח אשתו השישית (מתוך שבע). הוא יוצא זכאי בדין לאחר כשנה, בעיקר בגלל שבית המשפט לא הצליח להוכיח את אשמתו. הספר מתחיל לאחר הזיכוי והשחרור, ומכיוון שהמרפאה שלו ריקה מלקוחות, יש לו זמן פנוי רב, אותו הוא מקדיש למשחקי ביליארד ולטיולים. בספר הוא מתאר בגוף ראשון את חיי היומיום שלו, את חקירות התביעה ואת העדויות בבית המשפט. בהדרגה, מתברר לקורא שלפחות חלק מהעדויות, לא הופיעו כלל במשפט, אלא עולות בראשו של המספר. האם הוא באמת חף מפשע? ומה עם 'פשעים' אחרים? האם 'אשמה' היא מושג אובייקטיבי הניתן להוכחה, או שמא היא תחושה פנימית ואישית? האם, מרגע שאדם נאשם בפשע, אשמתו או זכאותו בדין באמת משנה את גורלו?
הנובלה מגוללת את המהלך הנפשי של אדם נורמטיבי בנפילתו הבלתי נמנעת אל מחוץ לחברה. כאדם שנקלע למצב שבו הווייתו מעורטלת בפרהסיה, כשנשותיו לשעבר עולות בזו אחר זו לדוכן העדים, הוא נסחף לחשבון נפש בנוגע ליחסו מול הוריו, מול נשותיו, מול מטופליו, אולי בניסיון להבין היכן נעוצה טעות חייו.
דווקא הכתיבה הקרה והאכזרית של פריש, שהיא כמעט מעין דוח, מעצימה את הרושם שמותיר האסון שניחת על דוקטור שאד, והסיום המחריד הותיר אותי המומה.
מדובר בהחלט בנובלה ייחודית ששווה קריאה אשר מותירה חותם.

זו לא מהדורת הספר שאני קראתי. הספר כאן יוצא בהוצאת עם עובד, בפורמט של ספרייה לעם ובכריכה רכה. הספר שברשותי יצא בשנת 1988 בספריית מעריב, בכריכה קשה, בפורמט גדול ובדפים עבים כדרכם של ספרים מסוף שנות השמונים. על הכריכה של הספר שאני קראתי יש תמונה שספק אם היא תגיד משהו למי שנולד לאחר שנת 1990, אבל אומרת הרבה מאוד לילידי העשורים שלפני כן. התצלום הוא תקריב של החלק העליון של קלטת שמע, עם המראה המצמרר של סרט קרוע ומסובך בתוך עצמו. מהסוג שאנחנו המנוסים יודעים שקשה מאוד לתקן ובסופו של דבר יהיה צורך לגזור את הפלונטר משני צדדיו ולהדביק בעדינות בסלוטייפ שקוף את השוליים שנותרו שלמים זה לזה, ואז להתפלל ששום דבר משמעותי לא נמחק מההקלטה ושהחלק עם הדבק השקוף לא יתקע בסלילים בזמן ההפעלה וייצור תסבוכת מחודשת.

קלטת אודיו, ולמעשה עשרים ארבע קלטות אודיו, זה מה שנושא נמרוד שו"ב בטיסה הטרנסאטלנטית. מספר חודשים קודם לכן יוצא אביו של נמרוד, הלוא הוא הסופר בלפור שו"ב את הארץ. הוא עוזב כשהוא בעיצומה של כתיבת רומן, משימה שלכבודה פרש מעבודתו כעורך עיתון. בלפור הוא מלח הארץ - בן למשפחה ממיקימי הארץ, מחותן למשפחה כזאת, סופר ואח של סופר מאיר שו"ב. בוני המדינה ומתעדי וכותבי ההיסטוריה של המדינה גם יחד. אנחנו באמצע שנות השבעים של המאה העשרים, בשנים שבין מלחמת יום הכיפורים ובין המהפך. בלפור נוסע בשליחות הסברה, אבל הוא לא חוזר. לא בחיים. נמרוד, חוזר בתשובה, נענה לתחנוניה של אימו תמר, עוזב את כבודתו על הדוקטורט שלו, את אשתו לאה, את לימודי היהדות הטריים שלו והולך בעקבות אביו. לניו יורק, ללוס אנג'לס, לעיירה כרמל בקליפורניה, לאן שצריך. שם הוא פוגש את אחותו היורדת ענת, המצויה בעיצומו של היריון, ושם הוא מגלה שאביו נפטר והוא יוצא בעקבות קרן פידלר, אישה שהוא מגלה שהיא אהובתו של אביו, למסע חיפושים אחרי כתב היד, הרומן המובטח. אבל אין רומן, יש קלטות, ונמרוד מוצא את עצמו במחילת הארנב של סיבוכיו האישיים והמשפחתיים של אביו, בניסיון נואש לתמלל את הנאמר, לסנן אותו כראוי, להפיק את הרומן הנכסף ולהביא גאולה לעולם.

עכשיו כשאני כותבת את זה, התקציר נשמע מבטיח, הוא גם מתאים לדור הבא של "נצחיה קוראת ציונות" על תקופת דור הבנים, אלה שאחרי דור "אנו באנו" ותהיות המחשבה הקיומיות שלהם על הפעולה, העשייה, המשמעות והמדינה. אלא שהספר עצמו כתוב בצורה מבלבלת, מתעתעת, מתמהמהת, רצה הלוך וחזור בין תקופות וזמנים, בין דובר-בלפור לדובר-נמרוד לדובר-נמרוד-בשם-בלפור, השפה של הבלפורים הסופרים היא גבוהה וקצת מלאכותית, קשרי המשפחה שלהם ענפים, והקריאה כולה נעטפת בלבול וגלגול עיניים. אם כך, תשאלו, למה המשכתי לקרוא? כי היתה איזו הבטחה צפונה לסוד סודי ביותר שנגלה לבסוף לקראת סיום הרומן. אלא שכמו שם הספר, כך גם העלילה עצמה נשארת באמצע הרומן והסוד הכמוס והמכריע מתגלה כמשהו מאכזב למדי. חבל, כי יש לברטוב ספרים טובים.

עכשיו הסתכלתי בסקירה שכתבתי על הספר "של מי אתה ילד?" של אותו מחבר, סקירה שכתבתי לפני שתים עשרה שנים על ספר שמצאתי ב"תיבת אוצרות" בעידן שבו עדיין לא היו קיימות ספריות רחוב חינמיות. גם בספר ההוא, סמי אוטוביוגרפיה של המחבר, מופיעה דמות של אדם ושמו בלפור. בדקתי באתר השמות של ישראל של אתר ynet וגיליתי שמאז קום המדינה ועד היום ניתן השם הציוני "בלפור" על שם האיש וההצהרה, כשם פרטי בישראל לשמונה בנים. ובכן, שניים מהם מופיעים בספריו של חנוך ברטוב.

בילדותי למדתי בבית ספר בצפון תל-אביב; הוא נמצא בקרן הרחובות פרדיננד לאסאל ואדוארד ברנשטיין.
מעניין שזה היה בית ספר שהיה בזמנו שייך לזרם העובדים בהסתדרות (שהיה קיים פעם וחוסל בטעות היסטורית גורלית של בן גוריון)
ונקרא פעם בית חינוך בצפון (ומאוחר יותר א.ד. גורדון)
אני מודה שאז, לא התעניינתי במיוחד מיהם אותם האנשים שעל שמם קרויים הרחובות הללו...
רק עכשיו אני מבין שיש איזשהו קשר סמלי (שאולי הוא מקרי) בין מיקומו של בית הספר הסוציאליסטי הזה לשמות הרחובות הללו.
זהו ספר עיון לחובבי ולומדי היסטוריה ואיננו ספר לסתם קריאה כיפית ולכן איננו מיועד "לכל אחד"....
פרדיננד לאסאל שהביוגרפיה הזאת מבוססת עליו היה הוגה דעות גרמני ומנהיג כריזמטי. כמו רבים מהחברים באירגוני "המהפכנים" בגרמניה
הוא היה יהודי אבל בן למשפחה מתבוללת והוא עצמו עבר תהליך של התרחקות מהיהדות וראה את עצמו יותר כגרמני מאשר כיהודי
אפילו השם לאסאל איננו שם אמיתי כי אביו שינה את שמו כנראה מתוך הרצון להתבוללות.
כשקוראים את הספר נכנסים לסבך הפוליטיקה הפרוסית והגרמנית במאה ה-19 שדבר בה איננו רלוונטי בה למציאות של היום...
חשיבותו של לאסאל היא בכך שאירגון הפועלים שהקים הפך לאחר מותו למפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הגדולה והחשובה.
בביוגרפיה הזאת מצאתי עניין רב בפער העצום שהיה קיים בין חייו האישיים הפרטיים של לאסאל שהתיימר לייצג את הפועלים העניים וליצור עולם חדש
בעוד שהוא עצמו חי חיים נהנתניים ברמת חיים גבוהה
ונהנה מחסדיה החומריים ואולי גם אחרים של רוזנת עשירה שהבטיחה לו קיצבה נאה לכל חייו
בשעה שבאותו זמן הפועלים בגרמניה היו באמת "מזי רעב" והיו כמעט משוללי זכויות...
הוא גם נהרג בדו-קרב מטופש בענייני כבוד שהוא עצמו יזם על חסדיה של מאהבת צעירה... וזהו גם עניין שאין לו כל קשר לחשיבות רעיונותיו וממחיש את הפער הנ"ל...
מה שמפליא אותי היא העובדה שהוא אכן "זכה" ברחוב על שמו בתל אביב! כי הוא הרי לא היה אפילו ציוני אלא ממש הפוך מכך! אז במה זכה?

אין היום כבר שענים. זה מקצוע שכמעט נכחד מהעולם. אם שעון היד (בהנחה שהוא שעון רגיל ולא חכם) מפסיק לעבוד, אולי תלכו להחליף סוללה, אבל יותר סביר שפשוט תקנו חדש. או, אם הוא שעטן יוקרה שמטרתו להיות סמל סטטוס, תמשיכו לענוד אותו גם ככה. אבל בעבר היו שענים. אנשים שפתחו את גב השעון והתעמקו בעזרת זכוכית מגדלת וברגים עדינים בתוך כל המכניקה העדינה שלו וגם ידעו לתקן. השעונים היו גם מכניים וגם יקרים מה שאומר שבעל מלאכה מיומן יכול לתקן וגם שכדאי למסור לו לתקן.

"מן המעלה הזה נראתה לו יפו תמיד כמין כלב גדול, שבע שנים, שיצא אל המפתן והוא רובץ לו בעצלות, ראשו על רגליו הקדמיות, ומתחמם לו בשמש השופכת את חומה על הארץ מאז הבוקר, כדבש הזה הנשפך על פרוסת לחם טרי".

ויקטור בלום הוא שען שגר ועובד ביפו. אנחנו בסוף שנות הארבעים או תחילת שנות החמישים של המאה הקודמת. החנות של ויקטור נמצאת בסמטה קטנה שנקראת בשם הסמלי "סמטת המזלות", אבל ויקטור לא חושב שהוא בר מזל. הוא ניצול שואה, שהצליח להינצל מגורל רע ומר במחנות בזכות היכולת שלו לתקן שעונים, קורס שענות שהוא עבר והיותו העוזר של שען אחד, גלבר, למשך מספר חודשים יחד הם היו מתקנים את השעונים שנשדדו מבאי המחנה, דקות ספורות לפני שנשלחו בגז אל מותם. ויקטור שרד, הגיע לארץ, הכיר את מגדה בת הארץ והם נשואים, והקים עסק קטן שמפרנס אותו ואותה. חוץ מהכלב שנראה לו בדמות רחובות יפו יש גם כלב אמיתי שמלווה אותו, כלב שהוא דימוי לדיכאון שלו שכן ויקטור לא מצליח לראות צבעים, גם בעיר הצבעונית עם הים הכחול והדלתות הכחולות והשמש הצהובה, הוא רואה רק אפור. יש לו גם תוכנית מגרה, אקדח קטן ולא חוקי שמוחבא במגרת השולחן שלו, רק ליתר ביטחון. טוב, נו, ברור, אתם אומרים, הוא חווה דברים קשים. אבל ויקטור מלקה את עצמו, כי עובדה, החבר שלו - זה שהכיר לו את מגדה - עבר מוראות לא קטנים משלו, והנה הוא שמח וחוגג את החיים, שותה אותם במלוא אונם.

וכך עוברת השגרה על ויקטור, יחד עם שאר דרי סמטת המזלות, היהודים והערבים. וכמו בתוך אגדה קסומה באה אנקור קטן, דליה בת החמש, נכדה של מוכר הפלאפל בסמטה, ונכנסת אל ליבו של ויקטור ומחממת אותו. והוא מתחיל לראות צבעים, ושמח, ואפילו חושב שוב על אשתו ועל ילד שהוא רוצה ממנה. ואם זו היתה אגדה, ככה זה היה קורה. החיים אינם אגדה, והעולם אינו לינארי וחד כיווני ודווקא ההבראה הזאת, הפתאומית של ויקטור, נכנסת בהפוכה וגורמת לנפילה, גדולה מכל מה שהיה עד כה. דברים מסתבכים עוד ועוד, ומתערבבים עם מציאות החיים שיש בה גם פשע ואלימות. הדברים מסתדרים בסוף, אבל רק אחרי שהם מגיעים לפיצוץ נוראי. כי אלה החיים.

אביגדור דגן, שהיה בעברו ויקטור פישל, כתב את הספר הזה יחד עם אחיו גבריאל שהיה כלוא במחנות ריכוז . דגן אמנם נולד בצ'כוסלובקיה, אבל בשנות מלחמת העולם השניה היה בלונדון, שאמנם סבלה במלחמה, אבל לא חוותה שואה. על הכריכה האחורית כתוב שזה "סיפור מעודן ומאופק של יאוש ושל תקווה בסגנון כתיבתו הפיוטי והרגיש של מחבר "בינת השכווי" ששבה לב קוראים רבים. את בינת השכווי קראתי בתור ילדה, וכשחזרתי אליו בקריאה בוגרת קצת התאכזבתי. לכן חששתי לחזור אל השען מסמטת המזלות שקראתי כנערה ומאז ישב בביתי. חששתי להתאכזב שוב. אבל לא. זה באמת סיפור קסום ואמיתי של הדרך שבה היאוש והתקווה חוברים זה לזה, מתערבבים זה בתוך זה, ולפעמים יש כחוט השערה בין הייאוש ובין התקווה. לפעמים אסון של אדם אחד מהווה הצלה לאדם אחר, עד כמה שזה נורא לחשוב על זה ככה. הסיפור הוא סיפור שעובד בפני עצמו, והעלילה קיימת, אבל הוא גם הופך הרבה פרטים בו לאלגוריים. השען, השעונים כמאפשרים את יצירת הרוע המתוכנן, השעון הגדול של יפו, העיר שהיא כלב, והכלב העזוב, הסוס שמחפשת דליה, וכמובן "סמטת המזלות" שלא מאחלת בהכרח מזל טוב או מזל רע, אלא בעיקר את כוחה של המקריות בחיים. זה נראה לי ספר מתאים ל"ימים הנוראים" - השבוע שבין יום הזיכרון לשואה ליום הזיכרון לחללי צה"ל.

אם גם אתם נמנים על הקוראים בעלי הנשימה הארוכה, רחומים וסלחנים, המוכנים לשקוע לזמן ארוך בספר עם גיבור בלתי נסבל, נרקיסיסט שתלטן, עם חוסר יכולת מובנה לחוש חרטה, הנכם מוזמנים ליהנות מיצירת המופת הנפלאה הזאת של אייריס מרדוק.
צ׳ארלס הוא במאי ומחזאי ידוע המחליט לפרוש מחיי הבמה לחיי בדידות על שפת הים, בבית מט לנפול, ללא חשמל או מים זורמים. הוא נהנה מהבדידות והשקט, רחוק מכל המכרים שלו, מכל האהובות הנבגדות, ומתחיל לכתוב את זכרונותיו.
כבר מהתחלה מורגש פער בין צ׳ארלס כדמות המספר לבין המציאות שמשתקפת מדבריו. כקוראים אנו מבינים מיד שכדי להבין את מהלך העלילה, נאלץ לקרוא בין השורות ולא לסמוך על הפרשנות שלו, שמעוררת מעט גיחוך בחוסר המודעות והניתוק מהמובן מאליו.
ככל שמתקדמת העלילה, עוד ועוד דמויות מעברו של צ׳ארלס מופיעות בביתו, ומכריחות אותו לשוב ולהתמודד עם כל מערכות היחסים הפגומות שהוא קיווה להותיר מאחוריו. בשלבים מסוימים הספר נדמה מעט לקרקס צבעוני של אנשי תיאטרון מלאים בעצמם ופתטיים להפליא, ודרך דמויות המשנה אנו לומדים להכיר סופסוף את צ׳ארלס כפי שהוא באמת, ללא כל ההסוואות דרכן הוא מנסה לייפות את עצמו.
השתלטנות, היהירות, הקנאות, והניתוק מהמציאות, מכניסות את צ׳ארלס בהדרגה לתוך תסבוכת, שממנה קשה לראות איך הוא יוכל לצאת. בהדרגה מתגלה שכל אותן דמויות עליהן הוא כתב במידה מסוימת של זלזול, אלה הם הנשים והגברים הקרובים לו ביותר, שחלקם באופן מפתיע אוהבים אותו ורוצים בטובתו. נותר רק לראות האם הוא יוכל להשתחרר ממסכת הייסורים אליה הוא הכניס את עצמו, האם הוא ילמד להכיר טובה לאנשים שאוהבים אותו, והאם האיש הבלתי נסבל הזה יוכל להגיע לאיזשהו סוג של קתרזיס, לאיזושהי שלווה פנימית לקראת הזקנה, ואיזה מחיר הוא והסובבים אותו יאלצו לשלם בדרך אל אותה הארה.
הערה קטנה - קראתי את הספר באנגלית, כך שאין לי מושג על איכות התרגום .

זה מהספרים האלה שאני תוהה אם בכלל צריך לקרוא אותם - הרי אני מכיר את הסיפור בקווים כלליים, ואני יודע שיש את הסרט שהופק בטלוויזיה האמריקאית ביוטיוב עם כתוביות בעברית (עוד לא ראיתי), ואני בעצמי גם מורה בבית ספר ואפילו מורה להיסטוריה ולספרות אז בכלל, מה הספר יכול לחדש לי? אבל וואלה, זה ספר חשוב וזה ספר טוב מאוד, ואם הייתי חושב שתלמידים כיום יכולים לעמוד בו הייתי מביא אותו לכיתה לקרוא ביחד, אבל לצערי זה גדול עליהם.
זה ספר טוב מאוד כי הוא כתוב היטב, על ידי אדם שמבין את עולמו של מורה שמנסה להגיע לתלמידים ולהסביר להם משהו שנראה לו חשוב ומשמעותי עבורם, ומתבאס עד עמקי נשמתו כשהם לא מבינים או כשהוא מרגיש שהוא לא מצליח להגיע אליהם באמת. אבל אז הוא מגיע, ומקבל תחושת הצלחה כמוה לא ידע כמעט אף-פעם בעבודתו, ויחד עם זה גם שכרון-כוח שקשור ספציפית למה שעשה בכיתה (אתם יודעים מה, הרי קראתם את זה או שמעתם על זה או ראיתם את הסרט). אבל מעבר לניסוי שנעשה ומפורט יפה מאוד בספר, הספר גם עוסק בדינמיקות של בני-נוער בתיכון - מקובלים יותר ופחות, מושפעים, הולכים עם הזרם ומתנגדים, מיצוי פוטנציאל אל מול כאלה שנעלמים בתיכון ולא מצליחים להביא את עצמם לידי ביטוי.
זה ספר מבריק שמבוסס על ניסוי מבריק ומדהים, שטוב שהופסק ואולי לא נכון היה לקיים אותו, אבל אם כבר התקיים אז לפחות הוא סיפק לנו את הספר הזה והלקחים שעולים ממנו.