הבן החמוד שלי בן השמונה, משראה את אימו כותבת ביקורת באתר, ביקש לכתוב ביקורת משלו. ולכן דברים אלו נכתבים מפי אריאל:
הספר מספר על ילד במשפחה חד הורית שמגלה באבא שלו גונב פסיונים (שזה סוג של עוף). הוא עושה את זה בגלל שהם משפחה ענייה שגרה בקרוואן. האבא מפעיל תחנת דלק אבל בגלל שהכסף לא מספיק לו, בלילות הוא יוצא לגנוב את הפסיונים, כדי לאכול אותם. דני, הילד - אמא שלו מתה כשהיה תינוק. לפני דני נולד, ההו

הספר הזה הגיע לידי במקרה, מישהו שאני מכיר אמר כי קרא אותו בתור ילד קטן בבית הספר היסודי ואפילו כתב עליו עבודה, אך מכיוון שזה היה בארה"ב, לא הייתי בטוח שאני אתחבר לסיפור שמותאם לילדי יסודי שתחת החינוך האמריקאי. אני שמח שטעיתי!
הסיפור מסופר מנקודות מבטן של החיים בחווה, אבל זו לא סתם חווה כי אם חווה קסומה שבה בעלי חיים יכולים לתקשר ביניהם ואפילו להעביר מסרים לבני אדם.
הסיפור מספר על חזרזיר ננס שנול

לגופם של ההארות והערות כאן, אני חובב ספרים של רואלד דאל (ויש רבים שעוד לא תורגמו, כולל למבוגרים), ומקריא לילדי בני 9 ו-12. אני מוצא את הסגנון שלו מיוחד בכך שהוא כותב בלי פחד בעצם, על התנהגות שסוטה מהנורמה, לעיתים אכזרית, לעיתים פנטסטית. הוא מבטא הרבה פעמים את מה שמתחולל בנפשם של ילדים כי הרי מעניין אותם תמיד לדעת מה קורה למי שעובר את הגבול, ובכך הוא מזין את הסקרנות שלהם אבל הוא מקפיד תמיד לתת לזה

אי אפשר שלא להזדהות עם דני. אי אפשר שלא להעריץ את אבא שלו. לאורך כל העלילה ברור לך מי הטובים ומי הרעים.
רק אחרי שבוע שבועיים פתאום הדם עולה לך לראש. אלוף העולם בגנבה? זה הסיפור שסיפרתי לאחיות הקטנות שלי?

אז כן, חברים, דני הוא הגנב הטוב בעולם. כשחשבתי על זה גיליתי שבכל הספרים האהובים עלי של רואלד דאל יש ממד מאוד אכזרי: ג'יימס והאפרסק הענקי (הדודות המרושעות שנמעכות), מר שועל המהולל (כל העשירים ש