את הספר "האחים לב ארי" מאת אסטריד לינדגרן קראתי בערך בגיל עשר. הייתי בביתו של חבר וקראתי את הפרק הראשון (רק כדי לראות עם זה מוצא חן בעיני) הנחתי אותו (גמור) שלוש שעות אחר כך, כשהורי באו לקחת אותי. הספר מתאר את ההרפתקאותיהם של צימוקי ואחיו הגדול יונתן בארץ מופלאה בשם ננגיאלה. השליט העריץ טנגיל כבש את עמק ורדי הבר ודיכא באכזריות את תושביו. טנגיל חי בתוככי הררי קדם, ודרקון יורק אש מגן עליו. יונתן, צ

חברים יקרים, יש לי וידוי: מעולם לא יצא לי לקרוא קודם ספר של אסטריד לינדגרן. ייתכן שפיתחתי כלפיה רתיעה בלתי-מודעת, לאחר שהושוויתי לא אחת לגיבורה המפורסמת ביותר שלה - בילבי (או גילגי או פיפי), שלמעשה אני רחוקה מלדמות לה, להוציא צבע השיער. ייתכן שבספריה ביישוב מגוריי לא היו ספרים פרי עטה. ייתכן שספרניות זדוניות החביאו את הספרים מפניי. דבר אחד אני יודעת: איכשהו, החמצתי עד כה את יצירותיה של השוודית המה

אז מי מפחד למות? הרבה אנשים (גם אני). וביניהם צימוקי. צימוקי הוא ילד בן עשר, חולה, ששומע במקרה שהוא עומד למות בקרוב, והוא מפחד מאוד. יונתן הוא אחיו הגדול, היפה החכם, הרגיש, והיודע הכל. יונתן מסביר לצימוקי שאין מה לפחד מהמוות.

הוא מספר לו לאן עוברים אחרי שמתים. יש ארץ שבה הכל כמו באגדות, ולשם הם יגיעו אחרי שימותו, והכל יהיה טוב.

אלא שלא הכל טוב. הארץ הזאת קיימת, בדיוק כמו שיונתן מספר, אבל כשה

ספר הרפתקאות פוליטי לילדים, שהוא גם סיפור על התמודדות של ילד עם חווית ערך עצמי נמוך, שהוא גם ניסיון יפה להנגיש לקוראים צעירים את הנושא הכואב במיוחד של מות ילדים. צימוקי הוא ילד חלוש וחולני, שמתמודד עם ההכרה המזעזעת של מותו הקרב. הוא מעריץ את אחיו הגדול יונתן שאוהב אותו מאוד, רואה בו את הגרסה המוצלחת יותר מבין שניהם מכל בחינה אפשרית, ופוחד יותר מכול מהפרידה ממנו. במהלך הספר הוא ילמד להתמודד עם פחדי

באמת ובתמים הספר הטוב ביותר שקראתי!
קיבלתי אותו מחברים של הורי, יום לפני נסיעה לחו"ל לטיול בת המצווה שלי. מאז, מגיל 12, אני קוראת אותו שוב ושוב, לפחות פעם בשנה וכל פעם מחדש בוכה, צוחקת, מפחדת ומתרגשת עם צימוקי ויונתן.
אף הקראתי את ההתחלה שלו, הקטע בו יונתן מספר לצימוקי על ננגיאלה לראשונה, במסגרת קורס בלימודיי ואפילו המרצה מחתה דמעה.
מומלץ בחום לכל הגילאים ואפילו כדאי להקריא לקטנים.