סיפורו של ויקטור בלום – הוא השען מסמטת המזלות, הוא אחד הספרים הרגישים ביותר שקראתי לאחרונה. אביגדור דגן אשר שמו היה מוכר לי עד עתה רק מהפואמה שכתב "הכפר המת" על מאורעות לידיצה שבצ'כיה, כתב כאן יצירה הנוגעת בנימי הנפש ממש והוא עשה זאת ברגישות ובעדינות.

זהו סיפור של אדם הנושא עימו את טראומת השואה, אך יחד עם זאת אין זה ספר שואה. זהו סיפור של אופטימיות אשר לעיתים נראה כי אין לה מקום, סיפור של התמו

למרות היותי אדם מאופק, לעיתים מקנן בי רצון להשתחרר, להתפרק. לשוב לרגעים מספר להיות ילדה קטנה ולחוות את החיים סביבי בצורה שונה ומאירת עיניים.
אחד מהרצונות הללו קשור באופן ישיר לגשם. אני מאוד אוהבת גשם. להתבונן מבעד לאדן החלון בגשם השוטף את הארץ ולהקשיב לרוח הנושבת בחוזקה. מראות אלה גורמים לי לחשוב מחשבות פילוסופיות: מי אנחנו ברגע זה? האדם הקטן הוא שום דבר אל מול איתני הטבע הכל-יכולים, הכבירים. ה

אין היום כבר שענים. זה מקצוע שכמעט נכחד מהעולם. אם שעון היד (בהנחה שהוא שעון רגיל ולא חכם) מפסיק לעבוד, אולי תלכו להחליף סוללה, אבל יותר סביר שפשוט תקנו חדש. או, אם הוא שעטן יוקרה שמטרתו להיות סמל סטטוס, תמשיכו לענוד אותו גם ככה. אבל בעבר היו שענים. אנשים שפתחו את גב השעון והתעמקו בעזרת זכוכית מגדלת וברגים עדינים בתוך כל המכניקה העדינה שלו וגם ידעו לתקן. השעונים היו גם מכניים וגם יקרים מה שאומר שב

ספר קטן ונפלא על הווי החיים בסמטת המזלות שביפו. מסופר על ויקטור בלום ניצול שואה שסיוטי המחנות והמוות לא מרפים ממנו.
ויקטור הוא שען במקצועו ויש לו חנות קטנטנה בסמטת המזלות שביפו. סמטת המזלות מאכלסת מגוון רחב של טיפוסים ובעלי מקצוע שאליהם אנו מתוודעים דרך ויקטור.
ויקטור נשוי למגדה והזוג חשוך ילדים. מגדה מתמודדת ללא הצלחה שנים רבות יחד עם ויקטור בסיוטים שפורצים ממנו זכר לשואה.
יום אחד נכנסת ילדה ק