שנת 1968 בספרים

איך אפשר לתאר מערכת יחסים בין גבר בן 70+ לבחורה בת 20? בעייני זה ניצול, ניצול של התמימות והנעורים ומעמדו המכובד של הצייר הגדול שפיקאסו היה. לקח לו פרגית שנשבתה בקסמיו ובגדולה שלו. לראיה, אחרי 10 שנים התבגרה, התפקחה ועזבה אותו.

את הטוקבק הזועם הזה מצאתי בתגובה לידיעה מלפני 3 שנים על מותה של פרנסואז ז'ילו בגיל 101.
הקריאה בספר "החיים עם פיקאסו" של ז'ילו מ1964 מציירת תמונה קצת אחרת. קודם כל, רק כדי להעמיד דברים על דיוקם, בתחילת הקשר ביניהם, ז'ילו הייתה בת 21 ופיקאסו - 61.
ולאחר קריאה בספר לא הייתי ממהר לכנות את ז'ילו "פרגית שנשבתה".

ז'ילו מתארת כיצד עוד מילדותה סבלה מנדודי שינה, ואת הלילות הלבנים הייתה מבלה בקריאה. גם אביה פתח את ספרייתו בפניה ועד גיל 14 קרא בפנייה חלקים נרחבים מיצירותיהם של ענקי הספרות הצרפתיים. בגיל 17 היא כבר ראתה את עצמה כפילוסוף מפולפל, שעומד על טיבם האמיתי של החיים. היא מתחילה לימודי משפטים וספרות בסורבון ובמקביל לומדת ציור אצל אנדרה רוז'דה.

לראשונה בחיי חשתי במגבלותי. בלימודי המשפטים, למשל, שלא היה לי בהם כל ענין, לא היו לי קשיים כלשהם בפתרון הבעיות שצצו לפני. אך משהחילותי ללמוד ציור והתמסרתי לו בלהט, הגעתי אט אט להכרה שיש דברים שנבצר ממני לבטא. נתקלתי בקשיים שונים, הן מבחינת התפישה, והן מנקודת הראות של הטכניקה. זמן רב חשתי שאני ניצבת לפני חומה אטומה. ואז עלתה בי לפתע ההכרה שביסודו של דבר נובעים קשיי במידה לא מועטה מן העובדה שהנני חסרת נסיון-חיים. אחיזתי בדברים רבים היתה אינטלקטואלית במהותה, אולם משנגעו הדברים בנסיון של ממש, הייתי כמעט בורה מוחלטת.

ז'ילו נקלעת למשבר. המורה שלה לציור רוז'דה נאלץ לברוח מפריז כדי לא להתגייס לצבא הכובש הנאצי; בן הזוג שלה באותה תקופה עוזב אותה; היא לומדת, בלחץ אביה, תואר שלא באמת מעניין אותה. ובאותה התקופה היא פוגשת בפיקאסו.
בצעד מפתיע היא מחליטה לפרוש מהלימודים ולהתמסר לדבר שהוא כל חייה: הציור.

עד אותה עת דומה הייתי לאותו זחל הנתון בפקעת שיצרה הסביבה סביבי. לא יכולתי להשתחרר מן הרושם שקולות החיים שהגיעו אלי עד כה היו כה חנוקים עד כי דומה שאין לי כל קשר עם המציאות. ידעתי שאמן דולה מתוך נסיון-חייו הישיר את החזון שהוא מביא ליצירתו, ומשום כך החלטתי שעלי לפרוץ מתוך הפקעת שאני נתונה בה. סבורתני שמה שהתרחש בי אז היה דבר-מה שמעבר למשבר אינטלקטואלי; דומה היה יותר ללידה מחדש וכשגמלה בי ההחלטה, הרגשתי את עצמי עירומה כביום היוולדי.

ז'ילו ידעה שהחלטה כזו עשויה לגרום לאביה לנתק איתה את הקשר, וכך אכן קרה. אביה מתפלץ לשמע ההחלטה, וז'ילו מתארת כיצד לאחר שקיבל את הודעתה הכה בה ללא רחמים. היא עוברת לגור בבית סבתה, לשם אביה שולח מדי פעם פסיכיאטרים, במטרה לאבחנה ולשלוח אותה למוסד לחולי נפש. הדבר לא עלה בידו.

הפגישות בביתו של פיקאסו הולכות ותוכפות. על אף פער הגילאים בין השניים נרקם ביניהם קשר עמוק. ז'ילו, שבחברת בני גילה נוהגת להיות ביישנית ולשתוק, מרגישה כל כך טבעית ונינוחה ליד אדם זה, המבוגר ממנה כמעט פי שלושה. כשהיא מתוודה בפניו על כך, הוא עונה:

זהו בדיוק מה שאני חש. בהיותי צעיר, עוד לפני היותי אפילו בגילך, לא מצאתי אדם שנתן בי הרגשה שהוא דומה לי. קיננה בי הרגשה שהנני חי בבדידות מוחלטת, ומימי לא גיליתי לאיש את צפונות מחשבותי. ביקשתי לי מפלט בציור. עם חלוף השנים נקרו על דרכי פה ושם אנשים שיכולתי להתחלק עמם מעט במחשבותי. לגביך יש לי אותה הרגשה, שהננו מדברים לשון אחת. מן הרגע הראשון ידעתי שיש קשר בינינו.

ב1946 ז'ילו עוברת לגור עם פיקאסו בדירתו ברחוב דה גראנד אוגוסטן בפריז. בתיאורים עד לפרט-הקטן-ביותר אנו מקבלים הצצה לחיים עם פיקאסו: צבעוניים, אקסצנטריים, מצחיקים, מלאי הפתעות וריגושים. תערוכות, שיחות על ציור, פיסול ותחריטים, מפגשים עם דמויות כגון המינגווי, סארטר, בובואר, ז'אן קוקטו, סטרווינסקי, אנדרה ז'יד, צ'רלי צ'פלין, פיצג'רלד, מערכות היחסים עם הציירים שאגאל, בראק, ג'קומטי ומאטיס, אמונות טפלות, אמרות כנף, מלחמות שוורים, והחיים בדירה ביחד עם תוכים, ינשוף וגם תיש שפיקאסו אהב במיוחד, ופרנסואז פחות.

אך החיים עם פיקאסו לא חסרים רגעים של מרירות, והם אולי אף עולים על רגעי החסד.
לגבי פיקאסו יש שני סוגים של נשים: אלילות ואסקופות נדרסות. מנצחות או מנוצחות. הוא עזב את אשתו הראשונה, רקדנית הבלט הרוסיה אולגה קוקלובה, לטובת הציירת האינטלקטואלית דורה מאר. כשזו נמאסת עליו הוא מנהל רומן עם מארי תרז וולטר, שאינה חכמה כדורה מאר אך מתוקה לאין ערוך ממנה; ולבסוף נוטש גם אותה לטובת פרנסואז, מתיר אחריו שובל של נשים פגועות ולבבות שבורים. נדמה כי לכל אורך 10 שנות הזוגיות פרנסואז נמצאת במאבק מתמיד להיות המנצחת - כי ברגע שתהפוך למנוצחת פיקאסו יאבד בה כל עניין - ומלבד הייאוש והשחיקה שנלווים למאבק זה, אף אדם בוגר לא חש סיפוק אמיתי מעמדת מנצח או ממערכת יחסים שדורשת הימצאות בעמדה כזו.

ז'ילו מנתחת באופן גאוני ומדויק את האישיות המורכבת של פיקאסו, וללא ספק היא ניחנת ביכולת כתיבה מרשימה ובהרבה חוכמת חיים. להפתעתי אין כאן הרבה ביקורות על הספר, אך הביקורות המעטות שכן נכתבו גם הן חלקו שבחים וחמישה כוכבים. ממליץ גם לכם לקרוא, לא תתאכזבו 😉

באתי עם דעה קדומה: קצת חששתי מספר מיושן, שתורגם מיידיש ושמתרחש בעיירה יהודית במזרח אירופה. הכול נכון, אבל אז מה?! הספר כתוב ביד אומן. לאט ובעדינות משך אותי פנימה. וחוץ מזה, אנשים הם הרי אנשים באשר הם ובכל עת, והתיאורים של אוליצקי, בתרגומם של שני מתרגמים, משקפים זאת. אין בספר דרמות גדולות או אנשים גדולים; או בעצם, כן יש דרמות, אבל הן קורות למשפחות ולאנשים פשוטים, יהודים שהם קצת פיונים במלחמות ובמשחקים הפוליטיים באירופה במאה שעברה (לא אחת אי אפשר להימנע מלחשוב על כל מיני דברים שקורים אצלנו כאן ועכשיו), וגם הדרמות המשפחתיות ושל חיי הקהילה אותנטיות ומתוארות נפלא.

נשאר לי פחות מחצי מהספר! ואני חייבת לציין שאני פשוט ללא מילים כמה הוא מדהים! ואין פה אפילו ביקורת אחת, אנשים רוצו לקרוא!

בחלק של ספרות היידיש שאני כן נוגע, אני כל פעם נהנה מחדש.
לא יצא לי ליפול על הרבה חלקים רקובים או סגנונות לעוסים, ותמיד כל סופר יש לו קסם מאוד מיוחד, כשלכאורה הוא מגיש תוצר ששאוב מאותה אווירה שטעטעלית-פולנית.
אני מקווה לתפוס עוד ועוד מהיבול הזה, כי מדובר באוצר.

הציור שעל הכריכה יכול לתאר יופי יופי את סגנון הספר. בעל מלאכה עייף ומסותת, שגם בלי להביט עמוק אל העיניים שלו אפשר לראות סיפור. דודיה הנפח הוא עוד בעל מלאכה שחי בפולין דאז על כל מנהגיה וחוקותיה. אין בעלילה ובסיפור חייו מלידתו ועד מותו שום דבר גרנדיוזי או צעקני, ועדיין הכתוב מתאר בצורה כלכך מעוררת תיאבון חיי משפחה כלכך פשוטים. התרגום חולק לשניים בידי ד"ב מלכין וחיים פלג, ואין בזה אלא חותמת איכות.

אין לי מה להוסיף על האמור ואולי זה גם חיסרון, אבל חיסרון שכנראה נותן לספר הזה את התיאור שהייתי רוצה לתאר אותו, כספר נפלא.
(חבל שאין יותר תרגומים שלו. מה שגורם לי לפחד לפתוח פה לשטן ולראות פתאום שבלהה רובינשטיין תרגמה אותו, כי לא יודע איך ומה, כל מה שקראתי שהיא תרגמה היה מאוד יבש והשפה הרגישה אחרת ממה שהייתי רגיל (כמו לדוגמא מבשביס זינגר) אבל עדיין, קניתי כמה ספרים שהיא תירגמה שלא מצאתי בתרגום אחר, אולי אמצא אחד מהם פרי בשל...)

שתי סיבות הניעו אותי לקרוא את הספר הזה. ראשית השם הילך עלי קסם; מה הסיפור נושא שם זה צופן בחובו. שנית, בעוונותי, מעולם לא קראתי מספריו של מחבר זה, שתרם לספרות העולמית את "אי המטמון" ואת "דר ג'קיל ומיסטר הייד".

תופעת ההתאבדות זוכה מטבעה להתייחסות כבדת ראש בדרך כלל. הרי הבחירה המודעת במוות על פני החיים ומעבר לכך, ביצוע אותה החלטה הוא הרה-גורל שכן אין ממנו דרך חזרה. בהקשר זה לא יכולתי שלא להזכר בנאום שנושא אחד מגיבורי ספריו של גרהם גרין ליד אדם שזה עתה שם קץ לחייו:
"יהיה פחדו של אדם מפני המוות גדול ככל שיהיה, ההתאבדות היא עדיין מעשהו האמיץ של המתימטיקן, מעשה הנעשה בדעה צלולה ושקולה. המתאבד סבר ומצא לפי חוקי ההסתברות – מאה כנגד אחד שהחיים יהיו קשים מן המוות. החוש למתימטיקה גבר אצלו על יצר הקיום. אבל צא וחשוב כיצד יצר-הקיום ודאי מרעיש עולמות ומבקש להשמע ברגע האחרון, ואלו תירוצים לא-מדעיים לחלוטין הוא ממציא". (גרהם גרין – "השחקנים").

סטיבנסון מתייחס למשאלות המוות של הדמויות באופן קליל ומבדח. גיבורי סיפורו, הנסיך פלוריזל , איש בוהמיה, ושלישו הנאמן הקולונל ג'רלדין, נתקלים במהלך חיפושיהם אחר הרפתקאות בלונדון בברנש צעיר ומוזר, המחלק רקיקים. הוא מעורר את סקרנותם. לאחר בילוי הגון ומאמצי דיבוב לא מבוטלים הם מצליחים להניעו לספר להם אודות מועדון המתאבדים. "אנו חיים בדור של נוחיות, ועתה עלי לגלות לכם את דבר הנוחיות המושלמת ביותר. הנה, למשל, יש לנו עסקים במקומות שונים; משום כך הומצאה הרכבת. הרכבת מפרידה בין ידידנו; על כן הומצא הטלגרף כדי שנוכל לדבר ממרחקים. אף באכסניות ניתנת לנו מעלית כדי לחסוך לנו עליה של מאה מדרגות. ואנו גם יודעים כי החיים אינם אלא במה לשחק עליה משחק של שטות כל עוד הוא משעשע אותנו. והנוחיות המודרנית חסרה אלא עניין אחד: יציאה קלה וצנועה מעל הבמה;. את המדרגות הצדדיות אל החירות...את השער הפרטי אל המוות ובדבר הזה...מסייע מועדון המתאבדים".

משמגיעים השניים יחד עם חברם למועדון המתאבדים, מסתבר כי בכל לילה עולים בגורל, באמצעות קלפים, מתאבד והאיש שיסייע לו לעבור לעולם שכולו טוב. עד כאן הכל טוב ויפה והעולם הגרוטסקי שסטיבנסון בונה מעורר עניין רב: תיאור הדמויות המקוננות על מר גורלן מסיבות שגם הגיבור אינו מוצא בהן עניין רב, ההאחזות בהנאות החיים – זלילה וסביאה של אלה שמם לא עלה בגורל וכמובן חיוורון פניהם של אלה שעלו בגורל. גיבורי הסיפור חוזים ב"התאבדות" מעין זו שאינה אלא רצח. הם מחליטים להעניש את האחראי.

מנקודה זו המחבר מפתח את העלילה בשני הסיפורונים הבאים (מתוך הגרסה שלו ל"סיפורי אלף לילה ולילה"): המרדף שמנהלים השניים אחר המנהל של אותו "מועדון מתאבדים". סטיבנסון מכניס דמויות נוספות, העלילה הופכת למייגעת, הדמויות עצמן לא מעניינות במיוחד. הרגשתי שאין לי עניין להתעמק בנפתולי העלילה ולנסות להבינה.
כותבים אחרים בסימניה ציינו כי אפשר שהכתיבה מיושנת ומדובר בעוד קלאסיקה שלא שרדה את שיני הזמן. אינני יודע האם זו הסיבה. התרשמתי שסטיבנסון לקח נושא מבטיח, בנה ציפיות ואיכזב. קראתי את התרגום מ-1968 (ספרית תרמיל), תרגום ז. הלמן, תרגום קולח ש"שרד את שיני הזמן". לא הצלחתי להבין כיצד הספר הזה זכה לשני תרגומים מאוחרים יותר פרי עבודותיהם של עידית שורר (2002) ואברהם יבין (2016).

איור העטיפה הוא רישום שעשתה הציירת צילה בינדר (1919-1987). איור נפלא בעיני המעורר עניין ביצירות נוספות של אותה ציירת.

ספר זה היה שייך לשכנתי מאדי סינטוב ז''ל.

השורה התחתונה: ספר שנראה לי מבטיח, אך איכזב אותי. לעניות דעתי, אפשר לוותר.

היה לי מאבק קשה עם עצמי אם לנסות לכתוב את ההמלצה הזו או לא. מצד אחד, זה אחד משני הספרים האהובים עליי ביותר, ועכשיו, כשסיימתי לקרוא אותו קריאה שנייה, אני אוהבת אותו אפילו יותר. מצד שני, התקשתי מאוד לנסח לעצמי המלצה שתצליח להעביר את מחשבותיי והתרשמויותיי מן הספר לאנשים שקוראים אותה, ואולי תגרום להם לנסות בעצמם. <br> <br>הבעיה בניסוח ההמלצה התחילה מן העלילה. זהו אינו ספר עלילתי. ז"א, יש עלילה, אבל היא בהחלט לא העיקר. בקצרה, הספר מספר על השנה הראשונה בחיי של טיטוס גרואן, היורש שנולד בגורמנגהאסט, טירה ענקית, מאוכלסת בדמויות שונות. וזה, בעצם, העיקר בסיפור - הדמויות, כאשר הדמות הראשית, לדעתי, היא הטירה עצמה. הסיפור הוא סיפורן של מספר מצומצם של דמויות, ופיק עשה בחוכמה כשבחר להתמקד במספר קטן של דמויות, כיוון שכך הצליח, למרות האופי הקריקסטוריסטי-משהו של דמויותייו, עדיין להעניק להן עומק, אופי, ייחוד וקו ברור. למרות שחלק מהדמויות הן נוקשות, לא משתנות, חלקן מתפתחות ומתבגרות. למרות שמטרתן של הדמויות להעביר תחושה, אווירה, עדיין הן אנשים אמיתיים, בעולם ההזוי שפיק בנה. העולם שהוא הטירה עצמה, שכל חדר שפיק מתאר בה הוא עולם בפני עצמו, וכל דמות, כמעט, מתקשרת לחדר. האנשים נועדו לשרת את העולם בו הם חיים, ואת השושלת שהיא התגלמות הטירה. וכאשר מגיע פולש, שלא שייך באמת לעולם זה, הוא הורס את יסודות אותו עולם. <br>חלק מהדמויות הן מחרידות, גרוטסקיות, מאיימות. המאבק שפיק מתאר בין המשרת והטבח הוא מצד אחד מאבק קטן, בין 2 אנשים, ומצד שני מלחמה אפית שרוב סופרי הפנטזיה כיום היו מקנאים בפיק עליה. התאור של התאומות תאוות הכוח והשררה הוא מלא עוצמה, וגרם לא פעם לעצור את הקריאה ולנשום נשימה עמוקה. נער המטבח התככן, שמניע את העלילה במזימותיו, הוא אחת הדמויות השנואות עליי ביותר מכל הספרים שקראתי, והוא אותו פולש. <br>ישנן דמויות נוספות, הדוכס, דמות מלנכולית ועצובה (ואוהבת ספרות, דרך אגב), הדוכסית, בתם, הרופא, אחותו והאומנת. כל דמות שווה דיון שלם רק עליה, אבל לא כאן המקום. רק אומר שאהבתי מאוד איך עם התפתחות הסיפור מעמיק פיק לתאר את הדמויות, כך שאפשר לחבב אותן באמת (אלא מהן שאפשר לחבב, והן לא רבות), לדאוג להן, להתעצב על מה שעובר עליהן. כך עם הזמן דמותה של פיושיה, בת הדוכס, מילדותית ומעצבנת לנערה מתבגרת ועצובה, והקטעים בהם היא מנסה לשמח את אביה נגעו לליבי מאוד. <br> <br>מה שבאמת עושה את הספר לספר מדהים (ואומנם בארץ הוא מאוד לא מוכר, אבל בבריטניה הוא נחשב לאחת היצירות גדולות שנכתבו, יחד עם הספר השני שפיק כתב כמעין המשך ישיר לספר זה), היא השפה של פיק, ועולם הדימויים בו הוא משתמש. פיק היה גם מאייר, צייר ומשורר, וזה ניכר היטב בעבודתו. התיאורים הם מדהימים. כל שורה מייצרת תמונה בראשו של הקורא, והופכת את הקריאה לחוויה. פיק מתאר לא רק את הדמויות, אלא את החדרים, את האווירה, את הנוף - הכל חשוב והכל מתקשר, הכל עולם אחד שהחי והדומם והצומח הם כמקשה אחת. <br> <br>אני קראתי את הספר באנגלית, ומי שלא מתקשה בקריאה באנגלית - עדיף לו לקרוא בשפת המקור. לא ניסיתי לבדוק את התרגום שיצא לאחרונה לספר לעברית, אבל אני בספק אם מתרגם כלשהו, מוכשר ככל שיהיה, יצליח להעביר באמת את חווית הקריאה בספר שכזה. <br>

כשליקטתי את הספר הוא היה בלי הכריכה הזוהרת בצהוב זורח. יתרה מכך, הוא היה כרוך במהופך, הווה אומר - כשפתחת את כריכת הקרטון הירוקה ראית את הדף האחרון הפוך. מישהו בהוצאה התרשל קשות בעת ההדבקה והביצוע.

משה דיין, יליד דגניה שגדל בנהלל, ממפקדי ההגנה, ממקימי הפלמח, מראשי הצבא הצעיר במדינת ישראל ההולכת ומוקמת, רמטכ"ל בעת מבצע סיני, שר ביטחון בעת מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים - בלי ספק איש רב מעשים. מעבר לכך משפחת דיין המורחבת - האחות אביבה, הרעיה רות, הילדים אסי ויעל, האחיין יהונתן גפן ובנו אביב הם אנשי תרבות ויצירה משמעותיים בישראל החילונית. אין ספק שמשה דיין ראוי לאוטוביוגרפיה מכובדת, וכמובן שראוי שאקרא עליו במסלול הכרת הציונות המחודש שלי. יהודה הראל, שאיני יודעת מי הוא, ישב וכתב אוטוביוגרפיה* כזאת, תוך הסתייעות במגוון מקורות המצויים ברשימה הביבליוגרפית בסוף הספר.

הראל בחר לקרוא לספרו "מצביא ומדינאי" והוא כותב בהקדמה שהוא בחר להמקד בשתי הפנים האלה - דיין כאיש צבא ודיין כפוליטקאי - ולא להיגרר למה שהוא קורא "הצדדים הסנסציוניים באישיותו". זו בחירה לוקה בחסר לדעתי. כך למשל מזכיר הראל בהקשר של מערכת סיני במבצע קדש שיש לדיין "תחביב ארכיאולוגי", אבל בלי להסביר מה משך אותו בארכיאולוגיה, האם זה ההקשר ההיסטורי, החיבור לארץ, או מקור לרווח כספי. שכן הראל הנמנע מ"סנסציות" לא מזכיר שמשה דיין ביצע את מה שהיום מכונה "שוד עתיקות", כלומר לקח לרכושו הפרטי מה שאמור היה להיות מולאם וברשות המדינה. גם במקומות אחרים מגולל הראל עובדות, אבל חוסך ממתן פרשנות. כך למשל בעניין העיניים, הראל מספר כי משה דיין בילדותו, יחד עם אימו דבורה, סבלו ממחלת הגרענת שאיימה משמעותית על הראייה שלו ושלה. לאור זאת, להזכיר פציעה בעין מרסיסים, זאת שגרמה לצורך להשתמש ברטייה השחורה שהפכה להיות סמלו המסחרי של דיין בארץ ובעולם כולו, בלי לציין דבר בנוגע לתחושות שלו, למשמעות של ראיה מבחינתו, ועוד, זו כתיבה מחוסרת.

הספר גולל את קורותיו של המצביא והמדינאי דיין, נצמד לעובדות ברוב המקרים, עם פערים פה ושם שאינם ברורים, ועם מחסור בולט במניעים או בכלל בהבנת האדם שהיה. למשל בפרק שנים עשר דיין הוא סגן אלוף, מפקד חטיבת ירושלים, ובפרק הבא משום מה בדרגת "רב אלוף" למרות שזו התקופה שבה הרמטכ"ל היה יעקב דורי. תיאור ארוך נמצא ביחסיו של משה דיין עם שני "עבדאללה" - עבדאללה מלך ירדן, ועבדאללה אלתל שהיה מפקד הליגיון הירדני, נלחם מול דיין בחזית ירושלים במלחמת השחרור, ומולו נחתמו הסכמי הפסקת האש, ירושלים נחצתה, ורוב יהודה ושומרון עברו לחסות ירדן. עם זאת חסרות מהספר מערכות יחסים אחרות, המסקרנת ביניהם לטעמי היא טיב הקשרים בין משה דיין לדוד בן גוריון, וכן ליצחק רבין שהיה הרמטכ"ל במלחמת ששת הימים בזמן שדיין הושב על תפקיד שר הביטחון, ואני מניחה שיהיה צורך בספרים נוספים כדי להבין את הדברים.

הפרק המעניין לטעמי, מה שבכלל לא הכרתי, הוא פרק תשעה עשר. אמנם רוב חייו עסק דיין בענייני צבא וביטחון - אם כמפקד, כרמטכ"ל ואם כמדינאי שכיהן בתפקיד שר הביטחון וכנראה אהב אותו מאוד. עם זא סמשך קדנציה קצרה קיבל דיין את תיק החקלאות והיה נחוש להפוך אותו לצבא גם כן, נוסח "וכיתתו איתיהם לחרבות". אם תהיתם על המבנה הריכוזי וההיררכי שבו במדינת ישראל יש מועצה (בשפה אחרת קוראים לזה "סובייט") של חלב, של ביצים, של פירות וירקות, של דבש. אם תהיתם איך במדינת ישראל יש לחקלאים "מכסות" שהם חייבים לספק אבל חלילה אם יעברו אותם, מדוע רפתות נמצאות אך ורק במושבים וקיבוצים ולא חלילה בערים, על כל זה התשובה אחת היא - משה דיין, והכי של אזרחי ישראל מרגיש את זה בכאב רב גם עשרות שנים מאוחר יותר.

אין בספר תאריך הוצאה לאור, אבל הפרק האחרון עוסק במלחמת ששת הימים, ובניגוד לטון המינורי שבו רוב הספר כתוב, פרק אחרון זה מהדהד במז'ור מפואר את ההיבריס של מדינת ישראל מיד לאחר מלחמת ששת הימים, היבריס שהביא את הכישלון המפואר לא פחות של מלחמת יום הכיפורים שכבר אינה מצוינה בספר, כך שאני מניחה שהוא יצא בשנת 1967 או 1968, משהו כזה. והספר נגמר ככה, בקול תרועה רמה, בלי שום פרק של אחרית דבר, סוף דבר, מחשבות מסכמות של הכותב או ראייה לעתיד, וזה כבר ממש מוזר.

*מתקנים אותי באוזניה עכשיו שזה לא אוטוביוגרפיה אלא ביוגרפיה. הרי אני מתוקנת

הספר כולל את יומן הטיולים ואת היומן הצבאי של הר-ציון. לפני כל יומן מובאות שיחות בין העורכת נעמי פרנקל לבין הר-ציון שנותנות הקשר מתאים. לפי מיטב הבנתי, השיחות התקיימו בסוף שנות הששים באחוזת שושנה שהקים הר-ציון. הם משרים היטב את האווירה המבודדת והטרשית של ההר, כוכב הרוחות, על הקורא. תיאורי המסעות ביומן הטיולים כתובים בלשון חיה ורהוטה ומבטאים רגישות רבה לנופים, למסעות, לאיתני הטבע ולפסיכולוגיה של המטייל. ה-"עקשנות" של הר-ציון ושאיפתו להתעלות על עצמו שוב ושוב ולא לנוח על זרי דפנה של הישגי העבר, שעמדו לו בשרות הצבאי ובבניית אחוזת שושנה, ניכרים כבר ביומן הנעורים הזה. או ביתר דיוק: ניכר ביומן שהוא טיפח בעצמו את המעלות האלו כבר מגיל צעיר. "מתחיל להעריב. אני נועץ מבט בהר כביר־מידות המתנשא בודד ומבודד מיתר ההרים. צוקים גבוהים עוטרים אותו והוא ניצב כמו מצדה נשגבה ונהדרת. תשוקה עולה במוחי - לעלות לראשו ויהי מה! ... מחשיך. אני נאלץ לרדת, לכל הרוחות. לא הצלחתי. במפח נפש אני חוזר בחשיכה למחנה. ... למחרת, אחר הצהריים אני מחליט החלטה. הפעם אגיע לראשה של אותה מצדה - ויהי מה. ... מאמץ אחרון. גוש אדיר נבקע תחת ידיי הרועדות והתדרדר מטה ... הערב כבר יורד ואני מחפש דרך אחרת. איזו מין עקשנות אפפה אותי, לעלות? לבסוף נמצאה הדרך המבוקשת. בצהלה ובריצה אני מזנק למעלה. הגעתי!!! הרגשה כבירה, שמחת שיגעון מעורבת בצהלת ניצחון תקפתני. אני משתולל מחדוה, מתרוצץ על הפסגה הנישאה, כמטורף. הרגשה נפלאה ונאדרה. מה השפיע על כך? המדבר הפראי המשתרע מסביב? הניצחון? ההעזה? אני עומד מוקסם מהנוף המוזר, המצחיח, והעטוף כבר בצללי הערב. מביט סביבי, אין כל סימן לכך שאי-פעם ביקר אדם על הפסגה הנישאה." (עמ' 86-87). הטיולים מסוכנים ויש ביומן מעין ניבויים של רצח שושנה (למשל, עמ' 130) אך תיאורי הטבע ותחושת המסע, כאמור, שובי לב ומסיחים את הדעת מכך. ב-"דו-שיח בחצות" מביאה העורכת את האנפסטים הנוגים שכתב הר-ציון לזכר אחותו (עמ' 158-159). אני לא בטוח כיצד להעריך מוסרית את פשיטת הנקמה שלו. אני סבור שהוא ובני זמנו ניצבו בפני אויב שבטי ונחשל, ישות אפלה ועיוורת משנאה שהרגה בהם בכל הזדמנות ואין זה ברור לי מה נכון לעשות במצב כזה. היומן השני, הצבאי, מתאר את הפשיטות ופעולות התגמול שבהן השתתף הר-ציון. הוא איננו מכונת הרג, אלא שכל ער ומודע-לעצמו שבוחן את מעשיו. "נכנסנו לתוך מרכז השבט. השטח השחיר כולו מבורחים. פקודה - לא לירות בהם. ניגשים למלאכת ההרס. חיפושים באוהלים. מרכזים נשק. שוב חוזרת אלי ההרגשה הקשה, האי-שלמות. האם זה אויב? המוצדק כל זה? עדיין לא חשתי על בשרי את תחושת הקרב, את הרצון לניצחון, את השנאה לזה הרוצה לקחת ממך את היקר ביותר – את חייך." (עמ' 183.) וגם: "צרורות מקלעים תועים נשלחים מכיוון המוצבים המצריים. האם המון אדם זועק ומיילל זה, הוא הוא השודד את רכושנו, המתנכל לחיינו, הוא האויב? גינות הירק השלוות צפות ועולות לנגד עיניי, במה חטאו פלאחים אלה? אכן, אכזרית היא המלחמה ולו תהיה זו גם זעירה ביותר." (עמ' 186). אלא שבניגוד לאחרים, הוא מכריע לטובת צדקת דרכו. "היום נשמע לראשונה את קולו של האויב, נחוש אותו. כדוריו יחפשונו, ינסו לגזול מאיתנו את חיינו, על-כן אני לוחץ בחוזקה את הרובה, לוחץ - ושואב ממנו ביטחון." וישנה אצלו, מי שחסרה אצל רבים בימינו, תודעת קדושת הנצחון: "הבדואים נראים בורחים. מרחוק נשמעו יריות חברינו, שאגפו את הערבים היורים ובאו מאחוריהם. הבהלה ביניהם רבה, מלאי סיפוק אנו מפנים מכוניותינו לעבר הואדי הבולענו בין פיתוליו. רק עתה יכולנו לחוש מקצת מהגדולה שבשמחות והשלימה שבהן – שמחת הניצחון." (עמ' 184.) היומן הצבאי עשיר בהסתכלות פנימית רגישה ובתיאורים מרתקים של התמודדות מול פחד, תשישות ופקפוק עצמי. "שטח הררי, קווי הגובה מתפתלים. אני מתאמץ בכל כוחותיי להחדירם לזכרוני. האם אצליח? זיעה קרה מכסה אותי למחשבה שאני עלול להכשיל את כל הפעולה." אלא שהר-ציון תמיד מתגבר: "לאט-לאט פגו חששותי, הדרך חרותה בזכרוני. הגוש השחור והמאיים של האפילה הפך לצורות ברורות של הרים וגיאיות. הטור צועד בשטח המטורש כשהוא מתפתל ונזהר, אבל מתקדם בביטחון אל המטרה." (עמ' 204). ובמקום אחד הר-ציון כותב דברים שמזכירים את שירו של טניסון, Ulysses: "אי-שם מאחורי רכסים עצומים אלה, נמצאת אותה עיר קדומה ונעלמה – מטרת טיולנו – גרש. מטרה? לא ברור. יתכן מאוד והמטרה האמיתית שונה במקצת. יתכן והמטרה היא שוב לחוש במתיחות הבלתי מודעת. שוב לעמוד בסכנות, לחתור לקראת מטרה רחוקה וקשה, לעמוד במבחן – ולנצח. להתגבר על העומד לפנינו. להגיע לבסוף לאותה הרגשה עילאית של נצחון. למה? לא ברור. משהו בפנים לוחץ לעשות זאת. משהו שקשה לעמוד על מהותו." (עמ' 245.) ביומן מתואר גם מסע לפטרה ותאורי הנוף שבו מעולים (עמ' 170). השיחה האחרונה של פרנקל והר-ציון, על השנים הראשונות שלו ושל משפחתו בהר הרוחות, היא עוד סיפור של מאבק נגד כל הסיכויים, להקים את חוות הבקר ואת אחוזת שושנה, ושל נצחון המאבק.

בקרדיט גדול למשה על שהכיר לי את הספרון הזה מהסקירה שלו, באחד מהסיבובים שלי בסיפור חוזר נתקלתי בו, ספרון צהוב ומתפורר ובעקבות העובדה שאין את הכתבים שלו בפרויקט בן יהודה (כמו אחרים) הספרון הזה היה הסיכוי היחיד שלי לקרוא אותו, וזה סיקרן אותי.

אני אוהב סופרי יידיש. לא יודע תמיד להסביר מה מושך אותי בהם, אבל יש להם מה למכור, ויש בי קצת הזדהות עם הרקע שלהם. אז הוא עניין אותי. במיוחד מהתקציר תפס אותי הסיפור השני.
הראשון כתוב נחמד, אבל אין בו ממש, משהו בו לא מתרומם. שוב, הוא עדיין כתוב טוב וייתכן שהייתי קונה את הספרון הזה גם רק בשבילו, רק בגלל איך שהוא כתוב.

הסיפור השני כבר יותר תפס אותי. הרקע של רב בנכר ששוכר יהודים כדי להחזיק מניין ולחיות איזו גחלת, יש בו הרבה. אני לא יודע מה היה המצב באוסטרליה דאז (חוץ מברגנר ובירשטיין שאני מכיר משם) אבל אני יכול לתאר לעצמי שזה כמו מה שקרה באמריקה רק במינון הרבה יותר פחות כי בכל זאת, אוסטרליה. ההגירה והעקירה מהבית ומהמוכר אל מדינה אחרת לגמרי, גויית ברובה, אני מאמין שהרבה יהודים חיפשו להשתחרר ופשוט לחיות אינסטנקטיבית בחופשיות אבל גם חלק מהם בטח חיפשו משהו קצת אחר, אולי משהו יהודי.
הסיפור מתמקד ברב ובגבאי, שהצליחו להקים בית כנסת, אבל לאכלס אותו לא הצליחו. אני מתאר לעצמי שהמצב של בית כנסת ריק היה מדאיג מצפונית אנשים והיה להם ממש חשוב לסגור את החור הזה. אז בסיפור משלימי המניין גם מבקשים ההעלאה במשכורת, ונוצר קונפליקט. בסיפור לא מצאתי איזה ניתוח מעמיק והתמודדות עם המצב כשלעצמו, אבל עצם הסיפור מתחילתו ועד סופו, מתאר בצורה טובה מאוד את האווירה המדוברת.
וכמו שפעם תיארתי שאני זוכר כשהייתי באיזה מקום נידח בברוקלין בבית כנסת שבנוי מעץ (עם ריח של עץ שקשה לתאר) שריק לגמרי כל השנה חוץ מראש השנה ויום כיפור, וכשנכנסתי לראות את המניין והכל, היו שם רק מבוגרים כמעט סיעודיים וכל מיני צעירים בתשלום שביחד בקושי סוגרים 10 אנשים, וזה גרם לי לחשוב הרבה.
זה לא ממש הפריע לי, אבל אף פעם לא נעים לראות משהו שדועך ומת, ומה יקרה למבנה המהודר הזה כשכל הזקנים ימותו? את אותה התחושה חוויתי מהספרון השני, ואני שמח שקראתי את הספרון הזה.
מה שכן, זה ספרון של לקרוא ולזרוק כי אם הוא כבר מתפורר, שלא ילכלך לי את המדף. אני כבר קראתי ונצרתי אותו.

סטיבנסון נולד ב-1850 והלך לעולמו 44 שנים לאחר מכן, הוא היה הרפתקן בחייו כמו בספריו, טייל ברבים מאיי האוקיאנוס השקט. זה הספר האחרון שכתב בחייו.

הספר מחולק למעשה לשלשה סיפורים שונים שהקשר בניהם הוא ששני גיבורי הסיפור הראשון מובילים גם את שני הסיפורים האחרים וכל הסיפורים מתרחשים באנגליה הויקטוריאנית של המאה ה-19.

הנסיך פלורידל מבוהמיה ושלישו הקולונל ג'ראלדין הם מרכז הסיפורים. הנסיך הבוהמי הינו עשיר ומשועמם מצד אחד, אך גם הרפתקן גדול בנפשו והוא מחפש לו הרפתקאות לאתגר את עצמו.

הסיפור הראשון מתחיל בבר מוזנח שהשנים יוצאים לבלות בו, שם הם מכירים אדם מוזר שמוכר בבר עוגיות ונוצר קשר בניהם, אותו מוכר שמרגיש ביצר ההרפתקנות של הנסיך מציע לו לבוא איתו למועדון המתאבדים, מועדון בו מבלים אנשים באופן קבוע עד שמגיע תורם להתאבד, מראש אלו אנשים שמעוניינים להתאבד בסופו של דבר עקב נסיבות חייהם. הנסיך והקולונל מגיעים בזהות בדויה כדי לחוות את המקום ועל כך תקראו בסיפור הראשון.

הסיפור השני מערב את שני עמיתנו מהסיפור הראשון בפרשת רצח מסתורית.

הסיפור השלישי מביא את השנייים לאחוזה מסתורית בה נערכת מסיבה מפוארת כשהמשתתפים לא מכירים האחד את השני ואף לא יודעים מי המארח שלהם. המארח המסתורי מזמין אותם לחגוג עימו, אך מטרותיו האמיתיות הן לנפות את האורחים ולהישאר רק עם שניים מהם אשר יעזרו לו במשימה מורכבת ומאתגרת וההמשך כמובן בסיפור.

זו לא ספרות גדולה, אך נהנתי מהרפתקאות הנסיך והקולונל והרעיונות של סטיבנסון נחמדים, הכתיבה והתרגום אף הם בסדר אם כי הספרים של הוצאת תרמיל כבר מיושנים (יצא לאור 1968) וזקוקים לחידוש. סה"כ 122ע"מ בפורמט של ספר קטן מאוד, אפשר לסיים בערב אחד או שניים.

גולדהאר נולד בלוד'ז, פולין ב-1901, הוא סופר יידיש שהיגר בשנת 1928 לאוסטרליה שם היה מראשוני הסופרים היהודים באוסטרליה. היה חבר של הסופר מלך רוויטש ובנו הצייר יוסל ברגנר.

ספר זה מכיל שתי נובלות שכמו המחבר עצמו מתארות את חייהם של יהודים שהיגרו לאוסטרליה, על תלישותם מתרבותם, חוסר יכולתם לשמור על המסורת ועל חיי הדת והתרבות היהודים.

חברים ותיקים- זהו הסיפור הראשון בו מסופר על ג'ו בנימין, יהודי אמיד המתפרנס ממסחר של חנות בבעלותו. לג'ו חבר טוב בשם אייזק גרין, הוא חסר כל, דלפון שעסק בנדל"ן ופשט רגל. השניים נפגשים מידי ערב למשחק קלפים, הם משחקים על כסף. ג'ו מפסיד הרבה כסף לאייזק חברו, אבל לא משלם, ההפסד רק נרשם לצורך תשלום בעתיד. ערב אחד אייזק לא מגיע לשחק, ואז עוד ערב ועוד כמה. ג'ו מתחיל להיות מרוצה אולי אייזק נעלם וכך גם יימחק חובו, אבל מהר מאוד געגועיו לחברו מתגברים והוא מתחיל לחפשו.

המניין האחרון- סיפור זה מספר על עיירה נידחת ביישובי הספר של אוסטרליה ובה חיים מעט יהודים. יש בית כנסת בעיירה, אך מספר המתפללים הולך וקטן ויהודים חלקם אף אינו מעוניין להגיע יותר לבית הכנסת. נוצר מצב בו בית הכנסת משלם למספר זקנים כדי שיבואו כל יום להשלים מניין כדי שבית הכנסת יוכל להמשיך להתקיים. באחד הימים באים אותם משלימי מניין לרב ודורשים עוד כסף, הרב מחליט להתנגד לכך. מה יקרה? על כך בסיפור.

גולדהאר כותב היטב ומעניין, מאוד נהנתי מהסיפורים ומהרעיונות שהמחבר ניסה להביא. חבל שלא תורגמו יותר מספריו. הספר תורגם מיידיש ע"י איתן בן נתן. מומלץ.

אני כותב כרגע ביקורת לעצמי, כי זה ספר ישן בטירוף שלא נראה לי שיש מישהו בסימניה שקרא אותו.
לא נורא, אני גם אוהב לכתוב לעצמי.
הספר הזה הוא ספר מאוד קלסי, אבל לא מהקלסיקות המצלצלות כמו "טום סויר", "פנג הלבן" ו- "אי המטמון". אני לא יודע למה הספר הזה לא נשמר.
חבל.
הספר כתוב בשפה מאוד קשה, לכן לקח לי הרבה זמן לגמור אותו. אך המאמץ היה שווה, כי הספר פשוט מצוין.
אני ממש לא חובב כדורגל, אך בכל זאת החלטתי לקחת את הספר הזה מסבא שלי. לנסות.
לקח לי המון זמן להתחיל אותו, כי בזמן האחרון אני סובל מדיכאונות קריאה חולפים. (זה הרגע בו אני מזיל דמעה) :(...
אז אין לי כוח לכתוב ביקורת ארוכה, רק אומר שזה ספר מצוין וזורם (למרות השפה הקשה!!) ושחבל מאוד שהוא לא נשמר כמו ספרים אחרים...
:)