בחלק של ספרות היידיש שאני כן נוגע, אני כל פעם נהנה מחדש.
לא יצא לי ליפול על הרבה חלקים רקובים או סגנונות לעוסים, ותמיד כל סופר יש לו קסם מאוד מיוחד, כשלכאורה הוא מגיש תוצר ששאוב מאותה אווירה שטעטעלית-פולנית.
אני מקווה לתפוס עוד ועוד מהיבול הזה, כי מדובר באוצר.

הציור שעל הכריכה יכול לתאר יופי יופי את סגנון הספר. בעל מלאכה עייף ומסותת, שגם בלי להביט עמוק אל העיניים שלו אפשר לראות סיפור. דודי

באתי עם דעה קדומה: קצת חששתי מספר מיושן, שתורגם מיידיש ושמתרחש בעיירה יהודית במזרח אירופה. הכול נכון, אבל אז מה?! הספר כתוב ביד אומן. לאט ובעדינות משך אותי פנימה. וחוץ מזה, אנשים הם הרי אנשים באשר הם ובכל עת, והתיאורים של אוליצקי, בתרגומם של שני מתרגמים, משקפים זאת. אין בספר דרמות גדולות או אנשים גדולים; או בעצם, כן יש דרמות, אבל הן קורות למשפחות ולאנשים פשוטים, יהודים שהם קצת פיונים במלחמות ובמשח