ביקורת ספרותית על מועדון המתאבדים (תרמיל, 1968) - ספריית תרמיל #45 מאת רוברט לואיס (לואי) סטיבנסון
ספר בסדר

---

שתי סיבות הניעו אותי לקרוא את הספר הזה. ראשית השם הילך עלי קסם; מה הסיפור נושא שם זה צופן בחובו. שנית, בעוונותי, מעולם לא קראתי מספריו של מחבר זה, שתרם לספרות העולמית את "אי המטמון" ואת "דר ג'קיל ומיסטר הייד".

תופעת ההתאבדות זוכה מטבעה להתייחסות כבדת ראש בדרך כלל. הרי הבחירה המודעת במוות על פני החיים ומעבר לכך, ביצוע אותה החלטה הוא הרה-גורל שכן אין ממנו דרך חזרה. בהקשר זה לא יכולתי שלא להזכר בנאום שנושא אחד מגיבורי ספריו של גרהם גרין ליד אדם שזה עתה שם קץ לחייו:
"יהיה פחדו של אדם מפני המוות גדול ככל שיהיה, ההתאבדות היא עדיין מעשהו האמיץ של המתימטיקן, מעשה הנעשה בדעה צלולה ושקולה. המתאבד סבר ומצא לפי חוקי ההסתברות – מאה כנגד אחד שהחיים יהיו קשים מן המוות. החוש למתימטיקה גבר אצלו על יצר הקיום. אבל צא וחשוב כיצד יצר-הקיום ודאי מרעיש עולמות ומבקש להשמע ברגע האחרון, ואלו תירוצים לא-מדעיים לחלוטין הוא ממציא". (גרהם גרין – "השחקנים").

סטיבנסון מתייחס למשאלות המוות של הדמויות באופן קליל ומבדח. גיבורי סיפורו, הנסיך פלוריזל , איש בוהמיה, ושלישו הנאמן הקולונל ג'רלדין, נתקלים במהלך חיפושיהם אחר הרפתקאות בלונדון בברנש צעיר ומוזר, המחלק רקיקים. הוא מעורר את סקרנותם. לאחר בילוי הגון ומאמצי דיבוב לא מבוטלים הם מצליחים להניעו לספר להם אודות מועדון המתאבדים. "אנו חיים בדור של נוחיות, ועתה עלי לגלות לכם את דבר הנוחיות המושלמת ביותר. הנה, למשל, יש לנו עסקים במקומות שונים; משום כך הומצאה הרכבת. הרכבת מפרידה בין ידידנו; על כן הומצא הטלגרף כדי שנוכל לדבר ממרחקים. אף באכסניות ניתנת לנו מעלית כדי לחסוך לנו עליה של מאה מדרגות. ואנו גם יודעים כי החיים אינם אלא במה לשחק עליה משחק של שטות כל עוד הוא משעשע אותנו. והנוחיות המודרנית חסרה אלא עניין אחד: יציאה קלה וצנועה מעל הבמה;. את המדרגות הצדדיות אל החירות...את השער הפרטי אל המוות ובדבר הזה...מסייע מועדון המתאבדים".

משמגיעים השניים יחד עם חברם למועדון המתאבדים, מסתבר כי בכל לילה עולים בגורל, באמצעות קלפים, מתאבד והאיש שיסייע לו לעבור לעולם שכולו טוב. עד כאן הכל טוב ויפה והעולם הגרוטסקי שסטיבנסון בונה מעורר עניין רב: תיאור הדמויות המקוננות על מר גורלן מסיבות שגם הגיבור אינו מוצא בהן עניין רב, ההאחזות בהנאות החיים – זלילה וסביאה של אלה שמם לא עלה בגורל וכמובן חיוורון פניהם של אלה שעלו בגורל. גיבורי הסיפור חוזים ב"התאבדות" מעין זו שאינה אלא רצח. הם מחליטים להעניש את האחראי.

מנקודה זו המחבר מפתח את העלילה בשני הסיפורונים הבאים (מתוך הגרסה שלו ל"סיפורי אלף לילה ולילה"): המרדף שמנהלים השניים אחר המנהל של אותו "מועדון מתאבדים". סטיבנסון מכניס דמויות נוספות, העלילה הופכת למייגעת, הדמויות עצמן לא מעניינות במיוחד. הרגשתי שאין לי עניין להתעמק בנפתולי העלילה ולנסות להבינה.
כותבים אחרים בסימניה ציינו כי אפשר שהכתיבה מיושנת ומדובר בעוד קלאסיקה שלא שרדה את שיני הזמן. אינני יודע האם זו הסיבה. התרשמתי שסטיבנסון לקח נושא מבטיח, בנה ציפיות ואיכזב. קראתי את התרגום מ-1968 (ספרית תרמיל), תרגום ז. הלמן, תרגום קולח ש"שרד את שיני הזמן". לא הצלחתי להבין כיצד הספר הזה זכה לשני תרגומים מאוחרים יותר פרי עבודותיהם של עידית שורר (2002) ואברהם יבין (2016).

איור העטיפה הוא רישום שעשתה הציירת צילה בינדר (1919-1987). איור נפלא בעיני המעורר עניין ביצירות נוספות של אותה ציירת.

ספר זה היה שייך לשכנתי מאדי סינטוב ז''ל.

השורה התחתונה: ספר שנראה לי מבטיח, אך איכזב אותי. לעניות דעתי, אפשר לוותר.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על מועדון המתאבדים (תרמיל, 1968) - ספריית תרמיל #45