“באתי עם דעה קדומה: קצת חששתי מספר מיושן, שתורגם מיידיש ושמתרחש בעיירה יהודית במזרח אירופה. הכול נכון, אבל אז מה?! הספר כתוב ביד אומן. לאט ובעדינות משך אותי פנימה. וחוץ מזה, אנשים הם הרי אנשים באשר הם ובכל עת, והתיאורים של אוליצקי, בתרגומם של שני מתרגמים, משקפים זאת. אין בספר דרמות גדולות או אנשים גדולים; או בעצם, כן יש דרמות, אבל הן קורות למשפחות ולאנשים פשוטים, יהודים שהם קצת פיונים במלחמות ובמשחקים הפוליטיים באירופה במאה שעברה (לא אחת אי אפשר להימנע מלחשוב על כל מיני דברים שקורים אצלנו כאן ועכשיו), וגם הדרמות המשפחתיות ושל חיי הקהילה אותנטיות ומתוארות נפלא.”

“בחלק של ספרות היידיש שאני כן נוגע, אני כל פעם נהנה מחדש.
לא יצא לי ליפול על הרבה חלקים רקובים או סגנונות לעוסים, ותמיד כל סופר יש לו קסם מאוד מיוחד, כשלכאורה הוא מגיש תוצר ששאוב מאותה אווירה שטעטעלית-פולנית.
אני מקווה לתפוס עוד ועוד מהיבול הזה, כי מדובר באוצר.

הציור שעל הכריכה יכול לתאר יופי יופי את סגנון הספר. בעל מלאכה עייף ומסותת, שגם בלי להביט עמוק אל העיניים שלו אפשר לראות סיפור. דודיה הנפח הוא עוד בעל מלאכה שחי בפולין דאז על כל מנהגיה וחוקותיה. אין בעלילה ובסיפור חייו מלידתו ועד מותו שום דבר גרנדיוזי או צעקני, ועדיין הכתוב מתאר בצורה כלכך מעוררת תיאבון חיי משפחה כלכך פשוטים. התרגום חולק לשניים בידי ד"ב מלכין וחיים פלג, ואין בזה אלא חותמת איכות.

אין לי מה להוסיף על האמור ואולי זה גם חיסרון, אבל חיסרון שכנראה נותן לספר הזה את התיאור שהייתי רוצה לתאר אותו, כספר נפלא.
(חבל שאין יותר תרגומים שלו. מה שגורם לי לפחד לפתוח פה לשטן ולראות פתאום שבלהה רובינשטיין תרגמה אותו, כי לא יודע איך ומה, כל מה שקראתי שהיא תרגמה היה מאוד יבש והשפה הרגישה אחרת ממה שהייתי רגיל (כמו לדוגמא מבשביס זינגר) אבל עדיין, קניתי כמה ספרים שהיא תירגמה שלא מצאתי בתרגום אחר, אולי אמצא אחד מהם פרי בשל...)”