ביקורת ספרותית על מצביא ומדינאי: משה דיין מאת יהודה הראל
ספר לא משהו

---

כשליקטתי את הספר הוא היה בלי הכריכה הזוהרת בצהוב זורח. יתרה מכך, הוא היה כרוך במהופך, הווה אומר - כשפתחת את כריכת הקרטון הירוקה ראית את הדף האחרון הפוך. מישהו בהוצאה התרשל קשות בעת ההדבקה והביצוע.

משה דיין, יליד דגניה שגדל בנהלל, ממפקדי ההגנה, ממקימי הפלמח, מראשי הצבא הצעיר במדינת ישראל ההולכת ומוקמת, רמטכ"ל בעת מבצע סיני, שר ביטחון בעת מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים - בלי ספק איש רב מעשים. מעבר לכך משפחת דיין המורחבת - האחות אביבה, הרעיה רות, הילדים אסי ויעל, האחיין יהונתן גפן ובנו אביב הם אנשי תרבות ויצירה משמעותיים בישראל החילונית. אין ספק שמשה דיין ראוי לאוטוביוגרפיה מכובדת, וכמובן שראוי שאקרא עליו במסלול הכרת הציונות המחודש שלי. יהודה הראל, שאיני יודעת מי הוא, ישב וכתב אוטוביוגרפיה* כזאת, תוך הסתייעות במגוון מקורות המצויים ברשימה הביבליוגרפית בסוף הספר.

הראל בחר לקרוא לספרו "מצביא ומדינאי" והוא כותב בהקדמה שהוא בחר להמקד בשתי הפנים האלה - דיין כאיש צבא ודיין כפוליטקאי - ולא להיגרר למה שהוא קורא "הצדדים הסנסציוניים באישיותו". זו בחירה לוקה בחסר לדעתי. כך למשל מזכיר הראל בהקשר של מערכת סיני במבצע קדש שיש לדיין "תחביב ארכיאולוגי", אבל בלי להסביר מה משך אותו בארכיאולוגיה, האם זה ההקשר ההיסטורי, החיבור לארץ, או מקור לרווח כספי. שכן הראל הנמנע מ"סנסציות" לא מזכיר שמשה דיין ביצע את מה שהיום מכונה "שוד עתיקות", כלומר לקח לרכושו הפרטי מה שאמור היה להיות מולאם וברשות המדינה. גם במקומות אחרים מגולל הראל עובדות, אבל חוסך ממתן פרשנות. כך למשל בעניין העיניים, הראל מספר כי משה דיין בילדותו, יחד עם אימו דבורה, סבלו ממחלת הגרענת שאיימה משמעותית על הראייה שלו ושלה. לאור זאת, להזכיר פציעה בעין מרסיסים, זאת שגרמה לצורך להשתמש ברטייה השחורה שהפכה להיות סמלו המסחרי של דיין בארץ ובעולם כולו, בלי לציין דבר בנוגע לתחושות שלו, למשמעות של ראיה מבחינתו, ועוד, זו כתיבה מחוסרת.

הספר גולל את קורותיו של המצביא והמדינאי דיין, נצמד לעובדות ברוב המקרים, עם פערים פה ושם שאינם ברורים, ועם מחסור בולט במניעים או בכלל בהבנת האדם שהיה. למשל בפרק שנים עשר דיין הוא סגן אלוף, מפקד חטיבת ירושלים, ובפרק הבא משום מה בדרגת "רב אלוף" למרות שזו התקופה שבה הרמטכ"ל היה יעקב דורי. תיאור ארוך נמצא ביחסיו של משה דיין עם שני "עבדאללה" - עבדאללה מלך ירדן, ועבדאללה אלתל שהיה מפקד הליגיון הירדני, נלחם מול דיין בחזית ירושלים במלחמת השחרור, ומולו נחתמו הסכמי הפסקת האש, ירושלים נחצתה, ורוב יהודה ושומרון עברו לחסות ירדן. עם זאת חסרות מהספר מערכות יחסים אחרות, המסקרנת ביניהם לטעמי היא טיב הקשרים בין משה דיין לדוד בן גוריון, וכן ליצחק רבין שהיה הרמטכ"ל במלחמת ששת הימים בזמן שדיין הושב על תפקיד שר הביטחון, ואני מניחה שיהיה צורך בספרים נוספים כדי להבין את הדברים.

הפרק המעניין לטעמי, מה שבכלל לא הכרתי, הוא פרק תשעה עשר. אמנם רוב חייו עסק דיין בענייני צבא וביטחון - אם כמפקד, כרמטכ"ל ואם כמדינאי שכיהן בתפקיד שר הביטחון וכנראה אהב אותו מאוד. עם זא סמשך קדנציה קצרה קיבל דיין את תיק החקלאות והיה נחוש להפוך אותו לצבא גם כן, נוסח "וכיתתו איתיהם לחרבות". אם תהיתם על המבנה הריכוזי וההיררכי שבו במדינת ישראל יש מועצה (בשפה אחרת קוראים לזה "סובייט") של חלב, של ביצים, של פירות וירקות, של דבש. אם תהיתם איך במדינת ישראל יש לחקלאים "מכסות" שהם חייבים לספק אבל חלילה אם יעברו אותם, מדוע רפתות נמצאות אך ורק במושבים וקיבוצים ולא חלילה בערים, על כל זה התשובה אחת היא - משה דיין, והכי של אזרחי ישראל מרגיש את זה בכאב רב גם עשרות שנים מאוחר יותר.

אין בספר תאריך הוצאה לאור, אבל הפרק האחרון עוסק במלחמת ששת הימים, ובניגוד לטון המינורי שבו רוב הספר כתוב, פרק אחרון זה מהדהד במז'ור מפואר את ההיבריס של מדינת ישראל מיד לאחר מלחמת ששת הימים, היבריס שהביא את הכישלון המפואר לא פחות של מלחמת יום הכיפורים שכבר אינה מצוינה בספר, כך שאני מניחה שהוא יצא בשנת 1967 או 1968, משהו כזה. והספר נגמר ככה, בקול תרועה רמה, בלי שום פרק של אחרית דבר, סוף דבר, מחשבות מסכמות של הכותב או ראייה לעתיד, וזה כבר ממש מוזר.

*מתקנים אותי באוזניה עכשיו שזה לא אוטוביוגרפיה אלא ביוגרפיה. הרי אני מתוקנת

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על מצביא ומדינאי: משה דיין