ביקורת ספרותית על פרקי יומן מאת מאיר הר-ציון
ספר מעולה

---

הספר כולל את יומן הטיולים ואת היומן הצבאי של הר-ציון. לפני כל יומן מובאות שיחות בין העורכת נעמי פרנקל לבין הר-ציון שנותנות הקשר מתאים. לפי מיטב הבנתי, השיחות התקיימו בסוף שנות הששים באחוזת שושנה שהקים הר-ציון. הם משרים היטב את האווירה המבודדת והטרשית של ההר, כוכב הרוחות, על הקורא. תיאורי המסעות ביומן הטיולים כתובים בלשון חיה ורהוטה ומבטאים רגישות רבה לנופים, למסעות, לאיתני הטבע ולפסיכולוגיה של המטייל. ה-"עקשנות" של הר-ציון ושאיפתו להתעלות על עצמו שוב ושוב ולא לנוח על זרי דפנה של הישגי העבר, שעמדו לו בשרות הצבאי ובבניית אחוזת שושנה, ניכרים כבר ביומן הנעורים הזה. או ביתר דיוק: ניכר ביומן שהוא טיפח בעצמו את המעלות האלו כבר מגיל צעיר. "מתחיל להעריב. אני נועץ מבט בהר כביר־מידות המתנשא בודד ומבודד מיתר ההרים. צוקים גבוהים עוטרים אותו והוא ניצב כמו מצדה נשגבה ונהדרת. תשוקה עולה במוחי - לעלות לראשו ויהי מה! ... מחשיך. אני נאלץ לרדת, לכל הרוחות. לא הצלחתי. במפח נפש אני חוזר בחשיכה למחנה. ... למחרת, אחר הצהריים אני מחליט החלטה. הפעם אגיע לראשה של אותה מצדה - ויהי מה. ... מאמץ אחרון. גוש אדיר נבקע תחת ידיי הרועדות והתדרדר מטה ... הערב כבר יורד ואני מחפש דרך אחרת. איזו מין עקשנות אפפה אותי, לעלות? לבסוף נמצאה הדרך המבוקשת. בצהלה ובריצה אני מזנק למעלה. הגעתי!!! הרגשה כבירה, שמחת שיגעון מעורבת בצהלת ניצחון תקפתני. אני משתולל מחדוה, מתרוצץ על הפסגה הנישאה, כמטורף. הרגשה נפלאה ונאדרה. מה השפיע על כך? המדבר הפראי המשתרע מסביב? הניצחון? ההעזה? אני עומד מוקסם מהנוף המוזר, המצחיח, והעטוף כבר בצללי הערב. מביט סביבי, אין כל סימן לכך שאי-פעם ביקר אדם על הפסגה הנישאה." (עמ' 86-87). הטיולים מסוכנים ויש ביומן מעין ניבויים של רצח שושנה (למשל, עמ' 130) אך תיאורי הטבע ותחושת המסע, כאמור, שובי לב ומסיחים את הדעת מכך. ב-"דו-שיח בחצות" מביאה העורכת את האנפסטים הנוגים שכתב הר-ציון לזכר אחותו (עמ' 158-159). אני לא בטוח כיצד להעריך מוסרית את פשיטת הנקמה שלו. אני סבור שהוא ובני זמנו ניצבו בפני אויב שבטי ונחשל, ישות אפלה ועיוורת משנאה שהרגה בהם בכל הזדמנות ואין זה ברור לי מה נכון לעשות במצב כזה. היומן השני, הצבאי, מתאר את הפשיטות ופעולות התגמול שבהן השתתף הר-ציון. הוא איננו מכונת הרג, אלא שכל ער ומודע-לעצמו שבוחן את מעשיו. "נכנסנו לתוך מרכז השבט. השטח השחיר כולו מבורחים. פקודה - לא לירות בהם. ניגשים למלאכת ההרס. חיפושים באוהלים. מרכזים נשק. שוב חוזרת אלי ההרגשה הקשה, האי-שלמות. האם זה אויב? המוצדק כל זה? עדיין לא חשתי על בשרי את תחושת הקרב, את הרצון לניצחון, את השנאה לזה הרוצה לקחת ממך את היקר ביותר – את חייך." (עמ' 183.) וגם: "צרורות מקלעים תועים נשלחים מכיוון המוצבים המצריים. האם המון אדם זועק ומיילל זה, הוא הוא השודד את רכושנו, המתנכל לחיינו, הוא האויב? גינות הירק השלוות צפות ועולות לנגד עיניי, במה חטאו פלאחים אלה? אכן, אכזרית היא המלחמה ולו תהיה זו גם זעירה ביותר." (עמ' 186). אלא שבניגוד לאחרים, הוא מכריע לטובת צדקת דרכו. "היום נשמע לראשונה את קולו של האויב, נחוש אותו. כדוריו יחפשונו, ינסו לגזול מאיתנו את חיינו, על-כן אני לוחץ בחוזקה את הרובה, לוחץ - ושואב ממנו ביטחון." וישנה אצלו, מי שחסרה אצל רבים בימינו, תודעת קדושת הנצחון: "הבדואים נראים בורחים. מרחוק נשמעו יריות חברינו, שאגפו את הערבים היורים ובאו מאחוריהם. הבהלה ביניהם רבה, מלאי סיפוק אנו מפנים מכוניותינו לעבר הואדי הבולענו בין פיתוליו. רק עתה יכולנו לחוש מקצת מהגדולה שבשמחות והשלימה שבהן – שמחת הניצחון." (עמ' 184.) היומן הצבאי עשיר בהסתכלות פנימית רגישה ובתיאורים מרתקים של התמודדות מול פחד, תשישות ופקפוק עצמי. "שטח הררי, קווי הגובה מתפתלים. אני מתאמץ בכל כוחותיי להחדירם לזכרוני. האם אצליח? זיעה קרה מכסה אותי למחשבה שאני עלול להכשיל את כל הפעולה." אלא שהר-ציון תמיד מתגבר: "לאט-לאט פגו חששותי, הדרך חרותה בזכרוני. הגוש השחור והמאיים של האפילה הפך לצורות ברורות של הרים וגיאיות. הטור צועד בשטח המטורש כשהוא מתפתל ונזהר, אבל מתקדם בביטחון אל המטרה." (עמ' 204). ובמקום אחד הר-ציון כותב דברים שמזכירים את שירו של טניסון, Ulysses: "אי-שם מאחורי רכסים עצומים אלה, נמצאת אותה עיר קדומה ונעלמה – מטרת טיולנו – גרש. מטרה? לא ברור. יתכן מאוד והמטרה האמיתית שונה במקצת. יתכן והמטרה היא שוב לחוש במתיחות הבלתי מודעת. שוב לעמוד בסכנות, לחתור לקראת מטרה רחוקה וקשה, לעמוד במבחן – ולנצח. להתגבר על העומד לפנינו. להגיע לבסוף לאותה הרגשה עילאית של נצחון. למה? לא ברור. משהו בפנים לוחץ לעשות זאת. משהו שקשה לעמוד על מהותו." (עמ' 245.) ביומן מתואר גם מסע לפטרה ותאורי הנוף שבו מעולים (עמ' 170). השיחה האחרונה של פרנקל והר-ציון, על השנים הראשונות שלו ושל משפחתו בהר הרוחות, היא עוד סיפור של מאבק נגד כל הסיכויים, להקים את חוות הבקר ואת אחוזת שושנה, ושל נצחון המאבק.

» ביקורות נוספות של אבירם
» ביקורות נוספות על פרקי יומן