“היה לי מאבק קשה עם עצמי אם לנסות לכתוב את ההמלצה הזו או לא. מצד אחד, זה אחד משני הספרים האהובים עליי ביותר, ועכשיו, כשסיימתי לקרוא אותו קריאה שנייה, אני אוהבת אותו אפילו יותר. מצד שני, התקשתי מאוד לנסח לעצמי המלצה שתצליח להעביר את מחשבותיי והתרשמויותיי מן הספר לאנשים שקוראים אותה, ואולי תגרום להם לנסות בעצמם.

הבעיה בניסוח ההמלצה התחילה מן העלילה. זהו אינו ספר עלילתי. ז"א, יש עלילה, אבל היא בהחלט לא העיקר. בקצרה, הספר מספר על השנה הראשונה בחיי של טיטוס גרואן, היורש שנולד בגורמנגהאסט, טירה ענקית, מאוכלסת בדמויות שונות. וזה, בעצם, העיקר בסיפור - הדמויות, כאשר הדמות הראשית, לדעתי, היא הטירה עצמה. הסיפור הוא סיפורן של מספר מצומצם של דמויות, ופיק עשה בחוכמה כשבחר להתמקד במספר קטן של דמויות, כיוון שכך הצליח, למרות האופי הקריקסטוריסטי-משהו של דמויותייו, עדיין להעניק להן עומק, אופי, ייחוד וקו ברור. למרות שחלק מהדמויות הן נוקשות, לא משתנות, חלקן מתפתחות ומתבגרות. למרות שמטרתן של הדמויות להעביר תחושה, אווירה, עדיין הן אנשים אמיתיים, בעולם ההזוי שפיק בנה. העולם שהוא הטירה עצמה, שכל חדר שפיק מתאר בה הוא עולם בפני עצמו, וכל דמות, כמעט, מתקשרת לחדר. האנשים נועדו לשרת את העולם בו הם חיים, ואת השושלת שהיא התגלמות הטירה. וכאשר מגיע פולש, שלא שייך באמת לעולם זה, הוא הורס את יסודות אותו עולם.
חלק מהדמויות הן מחרידות, גרוטסקיות, מאיימות. המאבק שפיק מתאר בין המשרת והטבח הוא מצד אחד מאבק קטן, בין 2 אנשים, ומצד שני מלחמה אפית שרוב סופרי הפנטזיה כיום היו מקנאים בפיק עליה. התאור של התאומות תאוות הכוח והשררה הוא מלא עוצמה, וגרם לא פעם לעצור את הקריאה ולנשום נשימה עמוקה. נער המטבח התככן, שמניע את העלילה במזימותיו, הוא אחת הדמויות השנואות עליי ביותר מכל הספרים שקראתי, והוא אותו פולש.
ישנן דמויות נוספות, הדוכס, דמות מלנכולית ועצובה (ואוהבת ספרות, דרך אגב), הדוכסית, בתם, הרופא, אחותו והאומנת. כל דמות שווה דיון שלם רק עליה, אבל לא כאן המקום. רק אומר שאהבתי מאוד איך עם התפתחות הסיפור מעמיק פיק לתאר את הדמויות, כך שאפשר לחבב אותן באמת (אלא מהן שאפשר לחבב, והן לא רבות), לדאוג להן, להתעצב על מה שעובר עליהן. כך עם הזמן דמותה של פיושיה, בת הדוכס, מילדותית ומעצבנת לנערה מתבגרת ועצובה, והקטעים בהם היא מנסה לשמח את אביה נגעו לליבי מאוד.

מה שבאמת עושה את הספר לספר מדהים (ואומנם בארץ הוא מאוד לא מוכר, אבל בבריטניה הוא נחשב לאחת היצירות גדולות שנכתבו, יחד עם הספר השני שפיק כתב כמעין המשך ישיר לספר זה), היא השפה של פיק, ועולם הדימויים בו הוא משתמש. פיק היה גם מאייר, צייר ומשורר, וזה ניכר היטב בעבודתו. התיאורים הם מדהימים. כל שורה מייצרת תמונה בראשו של הקורא, והופכת את הקריאה לחוויה. פיק מתאר לא רק את הדמויות, אלא את החדרים, את האווירה, את הנוף - הכל חשוב והכל מתקשר, הכל עולם אחד שהחי והדומם והצומח הם כמקשה אחת.

אני קראתי את הספר באנגלית, ומי שלא מתקשה בקריאה באנגלית - עדיף לו לקרוא בשפת המקור. לא ניסיתי לבדוק את התרגום שיצא לאחרונה לספר לעברית, אבל אני בספק אם מתרגם כלשהו, מוכשר ככל שיהיה, יצליח להעביר באמת את חווית הקריאה בספר שכזה.”