שנת 1955 בספרים

מצאתי את הספר הזה במכולה יחד עם עשרות ספרים אחרים שנזרקו אליה לאחר שהיורש של מאדי סינטוב ז''ל, תושבת לפיד, ערך שיפוצים בנכס. רק לאחר שהתחלתי לקרוא את הספר הבנתי שהוא למעשה מעין "ספר המשך" לספר "סימטת השימורים". העלילה מתרחשת באותו מקום, חלק תעשייתי של מונטריי המוכנה "סימטת השימורים" על שם המפעלים לעיבוד דגה שהיו בו. עם זאת בעוד שב"סימטת השימורים" העלילה התרחשה לפני מלחמת העולם השניה הרי זו של "יום חמישי המתוק" מתרחשת אחריה. המקום השתנה ללא הכר: מפעלי השימורים נעלמו בשל העלמות הדגה בגין דיג-יתר. הפועלים נעלמו ומי שנשאר הם פחות או יותר תושביה הקבועים של השכונה, אלה מתגוררים ב"מלונת הארמון", מקום מגורים משותף דל מאד. חלק ניכר מהדמויות מופיעות בשני הספרים, חלקן מתו או הסתלקו ובמקומן מופיעות דמויות חדשות. כן נשארו חלק מהמוסדות כגון: המכולת השכונתית (בעלים מקסיקני במקום הסיני שעזב) המסעדה השכונתית "הפרג הזהוב" וכמובן בית הבושת "רגל הדב" (בהנהלה חדשה: פאונה "ירשה" את המקום מאחותה דורה שנפטרה). מניח שהסדר ההגיוני היה לקרוא בתחילה את "סימטת השימורים" אבל הספר סיקרן אותי מאד, לפחות בהתחלה, כך שהחלטתי שלא אמתין עד שאמצא את קודמו.

על פי וויקיפדיה, הספר זה עובד למחזמר שהיה מועמד למספר פרסים, אך היה כשלון קופתי מהדהד.....ועוד על פי וויקיפדיה, חלק מהדמויות עוצבו ברוח דמויות שסטיינבק הכיר וחלקן מופיעות ב"קדמת עדן".

אז מה היה לנו כאן? דוק, ביולוג ימי האהוב על הכל, אשר שירת את המולדת האהובה כרב-סמל במחלקה לטיפול במחלות מין, חוזר מהמלחמה למעבדה הימית שלו ומוצא שעמיתו, אשר אצלו הפקיד את המעבדה, השאיר לו חורבות. הוא מתאמץ לחזור לשקם את המעבדה ואת המסלול המחקרי. זה מתמצת בחוסר היכולת שלו לכתוב מאמר פורץ דרך על סמך תצפיותיו. בינתיים למקום מגיעה בחורה צעירה בשם סוזי. היא בורחת מזוגיות רעילה ומחפשת פרנסה. עד מהרה היא מוצאת את דרכה לבית הבושת המקומי. פאונה המדאם החדשה, היא אישה עם מודעות חברתית. המטרה שלה היא ךדאוג לעידון ההליכות של הבנות ובשלב כלשהו היא מקווה להצליח לשדך את נערותיה וכך תוציאן ממעגל הזנות.

הבחורים מצידם רוצים לסייע לדוק וליצור את הסביבה המתאימה שתסייע לו לכתוב את המאמר. וכך נולד הרעיון לשדך את סוזי - הרי כל גבר זקוק ל"חתיכה" על פי תפיסתו של סטיינבק. אז זה בעצם הציר המרכזי של הסיפור: האם הזוגיות הזו בין דוק לבין סוזי אכן תקרום עור וגידים? שתי עלילות משנה הן רצונם של הבחורים לסייע לדוק לרכוש מיקרוסקופ יקר החיוני לעבודתו וכן להבטיח שהבעלות על מעונם תהיה בידיים טובות לאחר שבעליו הקודמים בעל המכולת הקודם, עזב. העלילות הללו מהנות, מעלות חיוך, לא דרמטיות מדי וגם לא עמוקות. הדמויות מגוונות מעוררות אמפתיה ובסך הכל רוחשות כוונות טובות. במרכז העלילה נמצאות ההכנות לנשף שנועד לקדם את מהלך הזיווג בין דוק לסוזי (נשף דומה מופיע גם ב"סימטת השימורים").

מי שמחפש בעיקר מסרים חברתיים - סביבתיים או ביקורת חברתית נוקבת יאלץ כנראה לחפשם במקום אחר. הערות בנוגע לדעיכת המקום בגלל דיג-יתר במהלך המלחמה ומה שהיינו יכולים להגדיר כפיתוח שאינו בר-קיימא הם בערך הכל: "מלחמתם של מפעלי השימורים עצמם התבטאה בכך שהסירו כל מגבלה מן הדיג, וצדו את הדגים כולם. הדבר נעשה מטעמים פטריוטיים, אבל מתוך כך לא חזרו הדגים למקומם.....היה זה אותו דחף נאצל שהכחיד את יערות המערב ובשעה זו הוא שואב את המים מאדמתה של קליפורניה במהירות גדולה מזו שבה יכולים הגשמים להחזירם. לכשיבוא המדבר יתעצבו הבריות אל ליבם; ממש כמו שהיתה קנארי-רו מתעצבת לאחר שנדוגו כל הסולתניות ושומרו ונאכלו. בתי השימור...דמומים היו ולא היה בהם סימן חיים....הרחוב, שלפנים המה מרוב מכוניות-משא, שוקט היה וריק".

בהמשך סטיינבק עוקץ פה ושם את הנורמות באמריקה. זה נעשה באמצעות התנהלות הדמויות כגון החוקר והפילנתרופ התמהוני המכונה קשקשיא. האיש מוצג כמי שתורם לכל מוסד אפשרי ובלבד שיוכל לנכות זאת ממס הכנסה....אחרת יצמד לידידיו כעלוקה. כך גם הערונת בנוגע לטיבו של שוטר העיירה: "בדמיון העממי מצטייר שוטר של עיירה כיצור קהה-שכל וכבד-תנועה. בספרים הוא ממלא בקביעות את תפקיד הגולם ויחס זה נשמר אצל בני האדם אפילו שידוע להם שאין בו אמת. כה רבות האמונות שאנו מחזיקים בהן ויודעים שאינן אמת". ואכן ג'ו בלייקי, שוטר העיירה טוב-הלב, הוא שוטר למופת וגם ממלא פונקציות של עובד סוציאלי רחום. פאונה, שירשה את בית הבושת מאחותה דורה. היתה בעברה מנהלת מיסיון רווחי בעיר הגדולה. סטיינבק אומר עליה: "היא לא מצאה הבדל גדול בין משלח-ידה החדש לבין הקודם, שניהם נחשבים בעיניה כשירות לציבור".

הדמויות של סטיינבק, בעיקר הדמויות המרכזיות הן מעניינות ומשעשעות. סטיינבק אינו ידוע כפמיניסט דגול. היחס הכללי לנשים הוא כאל "חתיכות" שכל גבר נזקק להן. עם זאת, מקצת הדמויות הנשיות כגון פאונה וסוזי מרשימות בעצמאותן, בתושייתן ובחריצותן.

ומהו אותו "יום חמישי מתוק"? על פי סטיינבק יום זה מהווה מעבר חיובי מ"יום רביעי הגרוע" ל"יום שישי של ציפיה". ימי חמישי אלה מתאפיינים במזג אוויר נאה, בתחושה כללית טובה של הנחשפים להם ובעיקר שהכל (הדברים החיוביים) עשוי לקרות.

השורה התחתונה: ספר מהנה, העלילה פשוטה, קלילה, אך לא משעממת. הסיפור לא נעדר הערות הומוריסטיות והדמויות מעניינות.

ספר מעניין מאוד סוקר את תחום העוסקים במלאכות השונות מהיבטים שונים

אומרים על דוד שחר שהוא לא זכה להצלחה רבה בארץ, בכל אופן לא להצלחה הראויה לו. עם זאת, אני זוכר שספריו, ובמיוחד כרכי "היכל הכלים השבורים" הוצגו במקומות בולטים בחנויות הספרים בשנות השמונים. אז נראה שכן נתנו לו צ'אנס לכמה שנים לפחות. מה שבטוח, ב-2025 קשה להשיג ספר כלשהו של דוד שחר, כולל זה שאני כותב עליו. חבל. הייתי מוכן לוותר על הרבה סופרים בני זמנינו, אילו זה היה מביא לעולם הדפסות חדשות של יצירות דוד שחר.

זו הביקורת הראשונה כאן על הספר הזה, אבל לא ממש כי נראה שכמה מהסיפורים מופיעים בקובץ "שפמו של האפיפיור" שזכה לכמה ביקורות לאורך השנים.

הסיפור "על החלומות" (כשם הספר עצמו), שהוא הארוך והמפותח ביותר, חוקר את המשמעות של מה זה להיות "האח המוצלח של המשפחה". מסתבר שבמשפחה שבסיפור, דירוג ההצלחה המקצועית הפוך מדירוג ההצלחה כבן אדם.

לנושא של הצלחה יחסית בין אחים חוזר הסיפור "נער הגבול". באביב של 1948, כסף קבע אם היה באפשרותך לעבור לשכונות היחסית בטוחות, או אם נשארת בקו ישר מצלפי האויב. כשנהרג אב המשפחה (העצלן ומפוזר) נאלצת אישתו להתחנן מול אחיו המוצלח והלא כל כך סימפטי. דינמיקה משפחתית...

התפאורה, כמו ברוב יצירות דוד שחר, היא ירושלים של שנות ה-20, 30 ו-40: שכונת ממילא של לפני הקניון, רחוב הנביאים של לפני ההתחרדות. מן המוֹתר לציין שזה ספר חובה לכל ירושלמי.

כמה מהסיפורים קצרים ממש, ארבעה עמודים. אבל, שלא כמו הסיפורים האוטיסטים של אתגר קרת, לאלה של שחר יש התחלה, אמצע וסוף. אחד מהם, "שני סבלים" הוא די מוזר אבל התחברתי אליו כי אחד הסבלים הזכיר לי שכן בריון בבניין שאני גר בו (כן, בירושלים).

הסבל ההוא, הבריון, הוא סתם בריון, פסיכופת. לא כן הגיבור של "סיפור של חצות", המתפתה למעשה בריונות משלו (שוד סיגריות מעובר אורח תמים), אבל אחר כך מתחרט באופן משכנע. כמו ב"חטא ועונשו" של דוסטויבסקי אבל בלי גרזן ודם.

על עישון סיגריות, אפשר לומר שזה עולה לכדי תמה. עישון באוטובוס, עישון בבית בנוכחות פעוטות, עישון במסעדה, עישון פה ועישון שם. כמובן, למחבר ובזמן ההוא היה כל העישון הזה דבר של מה בכך, אבל ב-2025 אי אפשר לא לשים לב.

לא אתייחס לכל הסיפורים (ישנם שנים עשר). אגיד רק שאין אף נפל ביניהם, כולם מוצלחים במידה זו או אחרת.

מחזה מוכר של לאה גולדברג הנלמד לרוב בבתי הספר. הסיפור מתרחש בטירה בגרמניה לאחר מלחמת העולם השניה כשרק מתחילים להתאושש מתוצאותיה והעם היהודי מתחיל לעכל את השואה. זאנד נשלח לגרמניה כדי לאתר ספרים שהנאצים גזלו ופזרו ברחבי גרמניה כדי להעבירם לספריה הלאומית בירושלים. הוא נוסע מספריה לספריה ומארמון לארמון וצד את הספרים השדודים. דורה רינגל עובדת "עליית הנוער" מחפשת ילדים יהודים ששרדו את השואה. זאברודסקי הוא שומר ארמון בו השלושה נפגשים.

זאברודסקי היה למעשה בעל הארמון עד שהמדינה הלאימה אותו וניכסה אותו אליה והיום הוא על תקן שומר הארמון, רק הוא חי בו.
העלילה כולה מתרחשת בערב אחד בו השלושה נמצאים יחדיו בארמון, זאנד ודורה למעשה הגיעו לביקור בארמון כדי לראות את הספרים שבו והיו אמורים לעזוב עוד באותו היום, אך מזג האוויר הסוער אילץ אותם להישאר במקום ללילה.

בשעת לילה מאוחרת מנסה דורה להפעיל שעון קיר שעמד מלכת, היא מצליחה וכשהשעון מצלצל 10 פעמים יוצאת מדלת נסתרת בקיר נערה צעירה בת 19 בשם לנה.

מסתבר שלנה הוחבאה על ידי זאברודסקי עוד בזמן השואה ומאז היא מסתתרת בחדר מוסתר בארמון. זאברודסקי מסיבותיו הוא לא גילה ללנה שהמלחמה נגמרה והיא עדיין בטוחה שעליה להסתתר. האם זאנד ודורה יצליחו לשכנע את דורה שהמחלמה נגמרה? האם תסכים להתלוות אליהם ארצה? תקראו.

יש כאן, בעבודה, ארון עם המון ספרים (הדבר הזה שקוראים בו אבל אי אפשר לשפשף באמצעותו?) ישנים.
אני מפרק בתשומת לב בורקס גבינה רותח עם ביצה וחריף וקורא את הספר הזה ששלפתי משם – ומתפלץ.
אתם מאמינים שהיה פה פעם ראש ממשלה שאשכרה עבד למען העם שלו?
אתם מאמינים שפעם היה פה ראש ממשלה שבנה תפיסת בטחון למדינה שהנהיג במו עשר אצבעותיו ומוחו – בלי שהיה לו תקציב גלידה של עשרות אלפי שקלים בשנה?
אתם מאמינים שהיה פה פעם ראש ממשלה שלמרות שגם הוא היה נשוי למכשפה שמיררה את חייו – הוא הצליח תוך כדי שהיה נשוי לה גם להקים מדינה, במקום לשעבד את המדינה לגחמות המכשפה?
אתם מאמינים שהיה פה פעם ראש ממשלה שכתב בספר המרתק הזה הן על ההשפעות שיש למצרים, לבבלים ולאשורים על תפיסת הבטחון הישראלית והן על איך צריכים לפעול חיל-הים, חיל- האוויר וחיל-הרגלים של המדינה הזו?
אתם מאמינים שהיה פה פעם ראש ממשלה שלא היה עובר אצל כולכם ולו פרק אחד של ריאליטי לפי איך שנראה ואיך שדיבר ואיך שהתלבש – אבל רק בזכותו כולכם יכולים לעסוק כאן ערב ובוקר בצורה עצמאית ואובססיבית בפעילות אינטלקטואלית מבורכת של הענקת לייקים?
אתם מאמינים שהיה פה פעם ראש ממשלה שכתב על יהדות בצורה רגועה, האמין שהיא צריכה להיות חלק בלתי נפרד מהמדינה – אבל רק חלק?
אתם מאמינים שפעם היה פה ראש ממשלה?

אהרון מגד כתב את הספר ב 1953 ואז הוא גם מתרחש.

חדוה ושלומיק גרים בקיבוץ מרחבים שבנגב, שהוא כשמו כולו מרחבי המדבר, יש שם גם 15 פרות ושלומיק אחראי למיספוא שלהם שמורכב מתלתן ואספסת והוא כמובן יודע את ההבדל בין זה לזה. בקיצור שלומיק מחובר למשק ושמח בחלקו שם.
חדוה לעומת זאת לא אוהבת את חיי הקיבוץ ורוצה חזרה לעיר, ואחרי לחצים הם עוברים לתל אביב לבית הוריה. שוב לחצים ושלומיק מוצא את עצמו במשרד ממשלתי כלשהו, שקירותיו סוגרים עליו ושיממונו גדול, הוא אפילו מצליח להתקדם בדרגה.

ישראל עדיין צעירה וצנועה, תרתי משמע - תקופת הצנע. ארץ מלאה בתקוות גדולות לעתיד שבונה את עצמה בחיפזון מפאת העליות הגדולות. אמנם ניצנים ראשונים צצים של תן לי ואתן לך, ואינטריגות משרדיות, וכן צינור גדול של שפכים מריק את תכולתו לים, ששלומיק מהרהר כמה טוב היה להעביר אותו לנגב שהרי גם מים וגם דשן יש בו.

מגד כתב את הספר בשפה ארכאית עד שבתחילה היה לי קשה לסבול אותו, אבל כשמתרגלים הוא נחמד ביותר, ספר שמספר על ישראל "ההיא", אם היתה כזאת יפה אני לא יודעת, אבל בימים הנוראים האלה קל להתגעגע לראשוניות ולחדוות היצירה שהיתה אז.

“Alphonse Daudet /”Contes du lundi
(סיפורים של יום שני)
אני קורא בכמה שפות ובמקביל לספר שאני תמיד קורא בעברית, אני תמיד קורא גם בספר בשפה אחרת - אבל לא על כולם אני כותב...
את הספר הזה בצרפתית של אלפונס דודה, קניתי פעם בספריית בית-אריאלה, שהייתה נוהגת לעתים, לערוך "מכירת ספרים" בשפות שונות - וידעתי שפעם גם אקרא אותו...
אלפונס דודה הוא סופר צרפתי, נטורליסטי, של המאה התשע-עשרה ויש בספריו השפעה של דיקנס האנגלי. מדובר פה בקובץ סיפורים שרובם קצרים מאוד, של שניים או שלושה עמודים.
אבל החלק הראשון וגם העיקרי שבהם, מדבר על החיים של האנשים הקטנים בצרפת הגועשת, של מלחמת פרוסיה-צרפת משנת 1870 ושבה הובסה צרפת, וההשלכות שהיו לתבוסה הזאת. חבלי אלזס ולורין הועברו לשליטת פרוסיה. פריז הושמה במצור ונכבשה! וגם סיפורים מזמן המרד שהיה בה בזמן "הקומונה הפריזאית" - שהפיל חללים בקרב צרפתים רבים... הסיפורים מלאי חמלה לאותם אזרחים פשוטים, שהפוליטיקה הבינלאומית, כלל לא עניינה אותם, אבל לפתע מצאו את עצמם למשל כמעט גוועים ברעב - למשל בזמן המצור על פריז... הסיפור הידוע ביותר כאן - ומרגש, הוא גם הסיפור הראשון בקובץ שנקרא "השיעור האחרון" ( La dernier classe ) שבו ילד צרפתי מאלזס, מגיע כרגיל לבית הספר שלו ואז מופיע המורה שלו ואומר לתלמידים שהיום, זה יהיה השיעור האחרון שהוא מלמד אותם, כי הוא מלמד בצרפתית והכובש הפרוסי פקד שמהיום ילמדו בבתי-הספר באלזס אך ורק בגרמנית... רבים מהסיפורים הללו עצובים וברבים מהם נהרגים גיבוריהם בנסיבות שונות ומשונות... גם בשני החלקים האחרים של הקובץ שאינם עוסקים ישירות במלחמה הזו אפשר לקבל תמונה מעניינת על החיים הפשוטים בתקופה הקולוניאלית, של האנשים הקטנים גם מחוץ לצרפת; למשל של המתיישבים הצרפתים שחלקם באו מאלזס, גם במושבות; למשל באלג'יר שבתקופה הזו נחשבה ל"צרפת שמעבר לים"... למדתי פעם היסטוריה באוניברסיטה ותמיד כשדובר במלחמת העולם הראשונה, דובר על מלחמה שקשה היה להבין את המניעים שלה ושהייתה יותר קשורה לגחמות של הקיסרים והמלכים ש”נעלבו” בשם מדינותיהם - עלבון כזה או אחר... אבל עכשיו כשקראתי את הקובץ הזה - למרות שמדובר בקובץ של ספרות יפה - הבנתי לפתע את המרירות הגדולה שנוצרה בצרפת עקב תבוסתה המשפילה במלחמה הזו!
- מרירות שבהחלט אפשר לראות בה לדעתי, כאחת הסיבות החשובות לפרוץ מלחמת העולם הראשונה (שבעצם גרמה מצידה ל"המשך השרשרת" ולפרוץ מלחמת העולם השניה...)
כשבדקתי לגבי התרגום לעברית; מסתבר שאין תרגום מודרני לספר הזה. הוא תורגם לפני שנים רבות בספר (שהיום הוא יקר-המציאות) בשם "סיפורי שני בשבת". אבל על כל פנים מבחינתי זהו ספר שנהניתי לקרוא.

ספר שאלות ותשובות שנכתב לפני כ-200 שנה בתימן, שממנו ניתן לעמוד על דרך לימודם של חכמי תימן, ובנוסף לצד ההלכתי יש לו ערך ספרותי והיסטורי להבנת ספרות יהודי תימן.

פרשת טולאייב ויקטור סרג'. אחד המוהיקנים האחרונים של המשמרת המהפכנית האירופית הישנה. נולד בפאריס במשפחת מהגרים פוליטיים רוסים, וגדל באוירתה רבת המתח של ברית הרוח הבינלאומית, שותף לתסיסותיה המהפכניות במדיניות, בספרות ואמנות. עם פרוץ המהפכה הרוסית עלה למולדת הוריו המשוחררת, השתתף השתתפות פעילה בכינונו ובניינו של האינטרנציונל הקומוניסטי, היה מקורב לאופוזיציה הטרוצקיסטית ובדרך נס ניצל מידי מחסליה וחזר למולדתו השניה-לצרפת. עם נפילת צרפת בידי היטלר ברח למקסיקו ושם נפטר. כתבי ויקטור סרג'-מחקרים פוליטיים, עיונים ספרותיים, זכרונות. "פרשת טולאייב"-גולת הכותרת של יצירתו הספרותית-רומן שעלילתו מתרחשת בבברית המועצות בתקופת חיסולה של האופוזיציה הקומוניסטית, לאחר רצח קירוב, המציאות הסובייטית, כפי שהיא משתקפת בעיני מסתכל מבפנים, מתוך הבנה נדירה לעולמם הנפשי של מחוללי המהפכה וקורבנותיה. 356 עמודים

אין דברים כאלו. לא קיימים יותר סופרים שמסוגלים לכתוב כך.
מעבר לתקופה ולעלילה הפתלתלה, חסרה לי כתיבה כזו. תיאורי רקע, דמויות, אפיונן המוגדש יותר ופחות.
אני מתגעגעת למשהו שהיה שם לפני שנולדתי ולא יחזור יותר.
מה יש לנו כעת? אדגר קרת? דן בראון? הם מצוינים, אבל הסיפורת הישנה שמכונה "הרומן הרומנטי" עולה עליהם בצורה ניכרת.
אם עוד מישהו ישאל אותי איזה ספר חדש אני ממליצה לו אני חושבת שאקח את הספר הזה עם כל משקלו ואמסור אותו למי שמסרב לקרוא משהו "לא עדכני" כל כך ומפסיד ספרות אחרת ושונה לגמרי ממה שהוא מכיר.
הנשים לא נאבקות על חייהן כמו בספר הזה. הגברים האכזרים לא נכתבו אלא כצל של ניקולס.
ספר עבה, מכוער, לא נוח, כתב קטן, בסביבות ה350 עמוד, שווה כל רגע.

מחזה קצר, שגם הוא קשור במידה זו או אחרת, למשרד החינוך.

ההתחלה מבטיחה, אבל מאכזב בהמשך.

אין לי כוח ואין לי עצבים לתקצר לכם.

תחליטו אם לקרוא או לא.

"במבצעים מאחורי קוי־האויב נודע לרוח – שפירושה, נכונות להילחם ולתקוף אויב – חשיבות רבה מאשר במבצעים רגילים" (עמוד 101).

לספר "אסירי תקוה" מאת בריגדיר־גנרל מיכאל "מייק המשוגע" קאלברט (הוצאת מערכות,1955), הגעתי בעקבות המלצה מאחד ממפקדי בצנחנים, שטען כי זהו, אולי, הבסיס העיוני החשוב ביותר לתורה ולטכניקות של האיגוף האנכי המודרני. במבוא לספר כתב קאלברט כי "בספר זה מנסה אני לספר את עלילת פעולותיה של בריגדת־הרגלים ה־77, הבריגדה הותיקה של גנרל וינגייט, במשך המבצעים בבורמה ב־1944, כשכוחות בנות־הברית עברו מהתגוננות להתקפה" (עמוד ט). וינגייט, כתב קאלברט, נהג לצטט את ישעיהו ולומר לאנשיו כי "בשקט ובבטחה תהיה גבורתכם" (עמוד 10).

בהקדמה למהדורה העברית כתב אל"ם (לימים אלוף) מאיר זורע כי "ראוי ספר זה, המתאר את מלחמת המעטים הנבחרים מול הרבים, לשמש למפקד העברי ציון־דרך למלחמה העתידה – נוסח זמננו – של דוד בגלית. ובעיקר, שהנסיון שנרכש בבורמה מורה לנו, שברצון עז ובאימון תכליתי ניתן להפוך כל חייל ללוחם נבחר וכל עוצבה – לעוצבה ארוכת טווח" (עמוד ה). בספר מתואר מבצעו הצבאי האחרון של וינגייט, ונמתחים הקווים לפעולות ההמשך שבוצעו בידי יורשיו.

בהקדמה לספר כתב פיטר פלאמינג, אחיו של איאן (מחבר ספרי ג'יימס בונד וקצין מודיעין בזכות עצמו), כי פגש בקאלברט לראשונה בשנת 1940, כאשר האחרון "היה קצין־זוטר בחיל ההנדסה מלכותי" (עמוד ז). קאלברט, כתב, "שמע לראשונה יריות שנורו ברצינות בקרבות שנחאי ב־1937. בראשית המלחמה התנדב לשירות בגדוד גלשנים שהוקם ללחימה ברוסים בפינלנד. תכנית זו התנדפה ומייק מצא עצמו בנורבגיה. לאחר זאת היינו שנינו בין מניחי היסודות הרופפים לתנועת מלחמה־זעירה, כדי להטריד את ה־Herren Volk (עם־האדונים), אם (ואותה שעה נראה זה יותר "כאשר") יכבשו את דרום־אנגליה; אלא שהוא יצא עם פראדי ספנסר צ'אפמן – אותו צ'אפמן שחיבר לאחר זמן את הספר: "הג'ונגל – נייטרלי" – להדריך בדרכי־הקומנדו באוסטרליה ובזילנדיה־החדשה" (עמוד ז).

קאלברט לחם בבורמה במהלך נסיגת הצבא הבריטי ממנה. בהמשך, ציין פלאמינג, הוא "חזר לבורמה, בפקדו בהצטיינות רבה על אחת השדרות של המסע הנסיוני הראשון של וינגייט, וזכה לראשון בשני אותות "מסדר השירות המצוין"" (עמוד ז).

קאלברט, שפיקד במלחמת העולם השנייה על חטיבת הרגלים המובחרת ה־77 בקרבות כנגד היפנים בחזית בורמה, תיאר כיצד יזם הגנרל אורד צ'ארלס וינגייט את הקמת חטיבות רגלים מובחרות שיתמחו בחדירה ארוכת־טווח לעומק האויב. וינגייט, שקודם לכן פיקד על "פלגות הלילה המיוחדות", יחידה ייעודית שמטרתה לחימה בכנופיות הערביות בארץ ישראל, היה מומחה של ממש בהכשרה ופיקוד על כוחות מיוחדים. כשפגש בו קלאברט, שבעצמו היה קצין קומנדו מנוסה, ב־1942, חש כי לפניו "אדם שהתקדם במקצוע זה לפחות שני שלבים מעבר לכל השאר" (עמוד 63).

משהוקמה החטיבה כעוצבה לחדירה ארוכת הטווח, כתב, "הגיע תורו של אימון ממושך ומפרך במסעות, בשייטות־נהר, בתובלת־פרדות, באספקה מן האויר, ובקליעה בתנאי־ג’ונגל; בסיוע אוירי תוך כדי שימוש בפצצות "חיות"; בהתחפרות, במסע־שדרה, בחניות־שדה של שדרה ובפטרולים" (עמוד טו).

"וינגייט נתמנה מיור־גנרל, מפקד כוח מיוחד הכולל חמש בריגדות לחדירה ארוכת־טווח, 4 גדודים וגייסות־העזר הדרושים בכל באוגדה. הטייס האמריקאי המצטיין, קולונל קוצ׳ריין, יקים "קומנדו־אוירי" שיכלול מטוסי "מוסטנג", מפציצים בינוניים "מיטשל", "דקוטות", 100 מטוסים קלים ומספר דאוני "ואקו" קלים, כסיוע לכוח־המיוחד של גנרל וינגייט. תפקידו של כוח־מיוחד זה יהיה לסייע להתקדמותו של גנרל סטילואל על־ידי נחיתה בעורף הכוחות היפניים הפועלים נגדו וניתוק קוי־תחבורתם ניתוק של קיימא. רגימנט של ראנג׳רים אמריקאיים, שנודע אחר־כך בכינויו "מרצחי מריל"" (עמוד 22), הוקם בהשראת וינגייט ופעל באורח דומה בבורמה.

חיל האוויר המלכותי נתן בידי מפקדי הגדודים או החטיבות של וינגייט את היכולת "לבקש ולקבל סיוע תוך זמן קצר, ולהטיל משקל רב מאוד של חומר־נפץ בטוח של 100 עד 300 מטר מכוחותינו. ללא זרוע חיונית זו לא היו יכולים הכוחות שעל הקרקע להצליח מעולם" (עמוד 24).

דוגמה לאופן הפיקוד של קאלברט ניתן למצוא בקרב קטן שהתרחש כשבמהלך אחד המבצעים המוקדמים נתקל כוח מהבריגדה בכוח יפני עדיף שהתמקם על גבעת הפגודה, ורותק למקומו באש עזה. קאלברט מיהר לשם ולקח פיקוד על הכוח.

"הכרח היה לעשות מעשה, ובמהירות; צעקתי אל פרדי שאנו עומדים להסתער. כן הודעתי לכולם שיש להסתער על "גבעת הפגודה"; התגבורת שבאגפנו השמאלי תסתער אף היא. או אז, קמתי, צעקתי, "הסתער!", לפי מיטב המסורת מימי ויקטוריה־המלכה, והתחלתי רץ במורד כשבובי ושני נושאי־הכלים אחרי. כמחצית אנשי סטפורד הדרומית הצטרפו גם הם. אך משהסתכלתי רגע לאחור, ראיתי רבים שנשארו שוכבים; קיללתים בחמתי: "להסתער, מה לכל הרוחות אתם חושבים לעשות שם!?" הקריאה הפיחה בהם רוח חיים, ואמנם – אנשי מק"בים, צותות מרגמות, קצינים – כל מי שהיה על אותה גבעה הסתער עמנו" (עמוד 34).

הספר הוא אכן סיפור מרתק של תעוזה, יוזמה וחשיבה יצירתית, וכן נחישות וחתירה למגע גם נוכח תנאי מזג אוויר קשים, לחימת ג'ונגל וסבך מאתגרת וכמובן אויב נחוש ומיומן. כתוב היטב ומרתק לקריאה.

"אסירי תקוה" מאת מיכאל קאלברט (הוצאת מערכות,1955),
""Prisoners of Hope
by Michael Calvert
יצא באנגלית בשנת 1952,
תרגום: רעיה ואלכס טראוב,
256 עמודים.