“אומרים על דוד שחר שהוא לא זכה להצלחה רבה בארץ, בכל אופן לא להצלחה הראויה לו. עם זאת, אני זוכר שספריו, ובמיוחד כרכי "היכל הכלים השבורים" הוצגו במקומות בולטים בחנויות הספרים בשנות השמונים. אז נראה שכן נתנו לו צ'אנס לכמה שנים לפחות. מה שבטוח, ב-2025 קשה להשיג ספר כלשהו של דוד שחר, כולל זה שאני כותב עליו. חבל. הייתי מוכן לוותר על הרבה סופרים בני זמנינו, אילו זה היה מביא לעולם הדפסות חדשות של יצירות דוד שחר.

זו הביקורת הראשונה כאן על הספר הזה, אבל לא ממש כי נראה שכמה מהסיפורים מופיעים בקובץ "שפמו של האפיפיור" שזכה לכמה ביקורות לאורך השנים.

הסיפור "על החלומות" (כשם הספר עצמו), שהוא הארוך והמפותח ביותר, חוקר את המשמעות של מה זה להיות "האח המוצלח של המשפחה". מסתבר שבמשפחה שבסיפור, דירוג ההצלחה המקצועית הפוך מדירוג ההצלחה כבן אדם.

לנושא של הצלחה יחסית בין אחים חוזר הסיפור "נער הגבול". באביב של 1948, כסף קבע אם היה באפשרותך לעבור לשכונות היחסית בטוחות, או אם נשארת בקו ישר מצלפי האויב. כשנהרג אב המשפחה (העצלן ומפוזר) נאלצת אישתו להתחנן מול אחיו המוצלח והלא כל כך סימפטי. דינמיקה משפחתית...

התפאורה, כמו ברוב יצירות דוד שחר, היא ירושלים של שנות ה-20, 30 ו-40: שכונת ממילא של לפני הקניון, רחוב הנביאים של לפני ההתחרדות. מן המוֹתר לציין שזה ספר חובה לכל ירושלמי.

כמה מהסיפורים קצרים ממש, ארבעה עמודים. אבל, שלא כמו הסיפורים האוטיסטים של אתגר קרת, לאלה של שחר יש התחלה, אמצע וסוף. אחד מהם, "שני סבלים" הוא די מוזר אבל התחברתי אליו כי אחד הסבלים הזכיר לי שכן בריון בבניין שאני גר בו (כן, בירושלים).

הסבל ההוא, הבריון, הוא סתם בריון, פסיכופת. לא כן הגיבור של "סיפור של חצות", המתפתה למעשה בריונות משלו (שוד סיגריות מעובר אורח תמים), אבל אחר כך מתחרט באופן משכנע. כמו ב"חטא ועונשו" של דוסטויבסקי אבל בלי גרזן ודם.

על עישון סיגריות, אפשר לומר שזה עולה לכדי תמה. עישון באוטובוס, עישון בבית בנוכחות פעוטות, עישון במסעדה, עישון פה ועישון שם. כמובן, למחבר ובזמן ההוא היה כל העישון הזה דבר של מה בכך, אבל ב-2025 אי אפשר לא לשים לב.

לא אתייחס לכל הסיפורים (ישנם שנים עשר). אגיד רק שאין אף נפל ביניהם, כולם מוצלחים במידה זו או אחרת.”