היי כולם!
המון זמן לא הייתי בסימניה, וממש התגעגעתי לכאן!
היה לי ריב עם איזה ילדה כאן והחלטתי לעזוב, אבל אז נזכרתי כמה שנחמד להיות פה!
האתר הזה גורם לי לכתוב דברים מוזרים, נראלי שבחיים לא כתבתי "נחמד" כי אני פשוט לא סובל את המילה הזאת, חח XD
אני אמשיך לכתוב ספרים ולקרוא ואהיה פעיל!
~עמית~
נכתב לפני 13 שנים ו-6 חודשים
זה היה חור שחור ענקי. שרשראות מלאות בחומר ירוק ומגעיל נשלחו אלינו ותפסו את רגלינו. הם משכו את שנינו אל תוך החור, ונפלנו על רצפה.
"איפה אנחנו?" שאלה שקד בהתפעלות, ואני התנשפתי ללא הרף.
"אני חושב... שאנחנו בבית. הכל נעלם. אולי אנחנו הוזים?"
"לא אנחנו לא הוזים... אם שנינו ראינו את זה, זאת לא הזיה. ומשום מה, אני לא מרגישה כל כך חולה".
"גם אני לא!" עניתי לה, ולא פיהקתי. לא נפלתי, לא עצמתי את עיניי. הייתי בריא.
זה היה קצת מוזר לדבר עמה, אחרי ששנינו נפלנו לתוך חור שחור, וחזרנו הביתה.
"אולי אנחנו בעולם אחר?" שאלתי.
"אין מצב.." היא אמרה, ופתאום ראינו צל על הרצפה. זה היה צל קטן, ונמוך. כמו בגובה שלי. פתאום, ילד התקדם, בעל שיני ערפד ופרצוף זועם. אנחנו, התחבאנו מתחת לספה במהירות. שהרמנו את הראש, היינו בשוק. הילד הזה נראה מאוד דומה לי. אחרי רגע, הגיעה אמא שלי לשם. הערפד הזה ראה אותה, ופתאום, השתנה מראו. הוא הפך להיות ילד רגיל, שנראה בדיוק כמוני.
"אמרתי לך! אנחנו בעולם אחר! בעולם פיצולי!" לחשתי לה כמה שיותר בשקט, והיא הנהנה לי בראש ועשתה לי "ששש..!" עם אצבעה על הפה שלי.
"אייה!!" היא צעקה, ואני עשיתי לה "ששש.." בחזרה. לא שמעו אותנו, אבל הייתי בשוק. שהאצבע שלי הייתה על הפה שלך, ראיתי אצבע ירוקה ומוזרה. הסתכלתי על עצמי, והבנתי למה כאב לשקד שהיא הניחה את אצבעה על הפה שלי.
"אתם...אתם החלפתם זהות! ברגע שהמשפחה שלך מהעולם האחר רואה אותך, הוא הופך להיות אתה, ואתה הופך להיות הוא!" היא אמרה בבהלה.
הצצנו מהספה, וראינו, שהערפד וה-אמא שלי מעולם אחר, כך אקרא לה, נעלמו.
"איך הם נעלמו?" שאלתי אותה, שהסתכלתי על עצמי וראיתי שחזרתי להיות עצמי. לצערי, התחיל ריב קטן בינינו.
"לא יודעת.." ענתה שקד בתמימות.
"מה נעשה?"
"לא יודעת".
"איך נצא מכאן?"
"לא יודעת...!"
"נשאר כאן לנצח??"
"לא יודעת!! די עם השאלות..!"
"אבל.."
"בלי אבל!"
"אני חייב לשאול עוד משהו!"
"מה עכשיו..?"
"ואם..."
"ואם מה?!"
"ואם.. לא נמצא דרך לצאת מכאן?"
"אני חושבת שאתה יודע מה התשובה שלי".
"מה?"
"אל תתחכם.."
"נו מה התשובה?"
"לא יודעת!!!"
"אוקיי, סליחה, אבל זה לא זמן לריב!"
"אני לא התחלתי, אתה אשם בשאלות שלך! אני לא אלה שיודעת הכל ו.."
"שששש!" הפסקתי את הריב, והיא שתקה.
פתאום, קרה שוב משהו מוזר.
נוצר חור סגול. הוא היה חור שחור, רק בצבע סגול, אותו דבר.
שוב נשלחו ממנו ארבע שרשראות מלאות דם, ירוקת, ועוד כמה חומרים מגעלים.
"הצילו!!" צעקנו ביחד.
שוב נשאבנו לתוך החור הסגול הזה ללא מוצא עצמי.
נכתב לפני 13 שנים ו-8 חודשים
"איך נצא מכאן?" שאלתי באי תקווה.
"לא יודעת!! אבל מה זה שם?!" היא שאלה, ומשהו שאב אותנו לתוכו.
אני לא שמח שהיום הזה התחיל. אולי קצת.. לא, אני לא חושב. זה התחיל בבוקר רגיל במשפחתנו.
"קום מקס! כבר שבע ועשרים!" אמרה לי אמא שלי. אבל אני הייתי רדום. נראלי, שאחרי לילה ארוך שהייתי ער עד מאוחר, לא הייתי בכלל צריך לקום.
"אני קם!" ניסיתי לצעוק, אבל היה לי טון של קול ישנוני. קמתי לצחצח שיניים, ונפלתי על השטיח.
"מה קורה לך, מקסי?" אמא שלי שאלה.
"נפלתי.." עניתי.
"אבל איך?"
"לא יודע. פשוט נפלתי!"
"זה מוזר.." היא ענתה, והלכה משם. גם אני הייתי מתפעל. למה באמת נפלתי? לא מעדתי, ואולי הייתי קצת עייף, אבל משהו שיגע אותי. נכנסתי לחדר, ועליתי על השרפרף הקטן כדי להגיע לכיור. אכן, אני בן 12, אבל נולדתי נמוך. ושלא נדבר על הכיור, הוא גם קצת גבוה.
"חה חה חה!!" צחקה עלי אחותי הגדולה, שהייתה גבוהה לעומתי.
"אוי, תשתקי!" אמרתי לה שאני מנסה לקום ולהתאושש.
עליתי על הכיסא, כמה שיותר מהר, והסתכלתי במראה. הבנתי שאני נופל, כי אני עייף מידי. היו לי שקיות בעיניים, ועוד רגע נרדמתי. לא רציתי ללכת לבית ספר ביום כזה. מרוב עייפות, הפלתי את משחת השיניים לרצפה.
"מקסי? מה קורה לך היום?" שאלה אמא שלי, שעברה במסדרון והסתכלה על השטיח. "אתה נראה מאוד עייף". היא אמרה.
"אני.. חושב שאני חולה!" ואחר כך, היא מדדה לי חום. ובאמת היה לי חום, והייתי שמח שלא הייתי צריך ללכת לבית ספר.
"אז אני לא אלך לבית ספר היום, נכון?" שאלתי, בתקווה לתשובה חיובית.
"כן מקס, לא תילך. ואני מבקשת, לישון יותר מוקדם היום. אני אלך לעבודה בעוד כשעה, ותישאר בבית. אני אמצא לך מישהו שישמור עליך".
"אני אסתדר".
"לא אתה לא.."
"כן אמא, אני בוגר!"
"ומי יכין לך אוכל?"
"אמא אני אסתדר, אוכל להכין אוכל לעצמי".
"בסדר, אני סומכת עליך". היא אמרה, והלכה משם. הרמתי את המשחה, ניקיתי את השטיח וצחצחתי במשחה החדשה שהייתה שם. קצת התאוששתי, ויצאתי מהחדר. התפניתי, התלבשתי, והלכתי לחדר האוכל. היו 2 תפוחים עם מיץ תפוזים שהיו על השולחן.
"מי אוכל את זה אמא?" שאלתי.
"אתה מקס", היא ענתה.
"אבל, אני לא אוהב תפוחים! אפשר גלידה במקום?"
"לא!"
"אבל למה?"
"זה לא בריא, ואתה חולה!"
הבנתי, שאצטרך לחכות שאמי תלך מהבית ואז לגנוב קצת גלידה מהמקרר.
"עכשיו תאכל". היא אמרה, ואני התחלתי לאכול. האמת, שקודם שתיתי, כדי שיהיה לי קצת טעים בפה, אבל אז כמעט ירקתי את זה כי גיליתי, שזה בלי סוכר, וזה לא מוגז. אכלתי את התפוחים, סיימתי את השתייה, כמעט הקאתי, אבל השתדלתי לוותר.
"אני ואמא הולכות עכשיו!" אמרה אחותי הגדולה, בצעקה. "כן מקסי, אנחנו הולכים. ובבקשה, אל תיכנס לחדר שלי" היא אמרה, והתחלתי לחשוד, שאמי לא מסכימה לי להיכנס לחדר שלה. אף פעם לא ראיתי אותו. האמת, גם אבי לא מרשה לי, ואני חושד מפעם לפעם. פעם אחת, שנשארתי לבד בבית, ניסיתי להיכנס, אבל גיליתי שהיו לדלת שלושה מנעולים, ואף מפתח לא בבית. התאכזבתי.
"חכי אמא!" אמרתי.
"מה עכשיו מקס?" אמרה בטי, אחותי הגדולה.
"שתקי את! לא שאלתי אותך!" היא ענתה.
"ששש.. לא לריב!, מה אתה צריך מקסי, אני ממהרת". אמי הרגיעה את המצב.
"למה אסור לי להיכנס לחדר שלך?"
"כי אסור".
"אבל למה?"
"ככה!"
"את מסתירה משהו..?"
"בכלל לא..."
"בבקשה תגלי לי למה?"
"נו אין לה שום סוד! היא לא מרשה וזהו!" אחותי הגדולה אמרה, וליוותה את אמי החוצה.
"ביי מקסי.." קראה לי אמי מבחוץ. וכן, נשארתי לבד בבית.
אחרי שהתווכחתי טיפה עם אמי, הייתי עוד יותר עייף. עצמתי טיפה את עיניי, ופתאום, ראיתי משהו מוזר. פתחתי את עיניי, ולא היה כלום. מוזר.. חשבתי לעצמי, ושוב הייתי עייף. שוב, בלי כוונה, עצמתי טיפה את עיניי, וראיתי חור שחור שעומד לבלוע אותי.
מה זה? חשבתי לעצמי, ניסיתי להתקרב לזה, ופתאום זה נעלם. חשבתי שאני הוזה דברים, והתאוששתי. חשבתי, שלא יהיה חור שחור באמצע המטבח, והלכתי לטלפון שצלצל.
"הלו?" שאלה מישהי בקול צרוד.
"הלו?" עניתי לה.
"היי מקס. זאת אני, שקד. הבנתי שגם אתה חולה, לפי הקול שלך."
"או, היי שקד! וכן, אני חולה. גם את חולה?"
"כן, גם אני חולה. האמת שהתקשרתי, כי רציתי לשאול שיעורים שלך מאמך, אבל עכשיו שאתה בבית, אוכל לבקש אותם ממך".
"את צריכה כי לא היית אתמול גם, נכון?" שאלתי אותה.
"כן.. אוכל לבוא לקחת אותם?"
"כן בוודאי! אבל אולי, תשלימי אותם בבית שלי? ואז נוכל לשחק!"
"אוקיי. אבל אנחנו חולים, לא?"
"נסתדר". גמרתי את השיחה, אבל היא המשיכה.
"אני יסביר לאמי למה אתה בבית, ואשאל אם אוכל לבוא"
"טוב". עניתי, וחיכיתי כמה שניות. היא חזרה אליי.
"היא מרשה מקס. אני אבוא!"
"יש! ביי!"
"ביי!" היא ענתה, וניתקתי. הייתי שמח, כי האמת, כיף לי לשחק איתה.
הלכתי לראות טלוויזיה. לאחר עשר דקות, דפקו בדלת.
"כן?" שאלתי.
"זאת אני, שקד". היא אמרה, ואני פתחתי לה את הדלת. היא באה עם המחברות שלה. כיביתי את הטלוויזיה, והתחלנו להשלים את השיעורים שלה ביחד.
"אני קצת רעבה. אוכל לאכול?" היא שאלה, בקול נמנום.
"את עייפה גם, מהמסיבה של אתמול?" שאלתי אותה.
"כן.." היא אמרה, והלכנו למטבח.
היא עמדה שם, ופתאום אמרה לי, "מקס! אני ראיתי שם חור שחור, והוא נעלם!"
"אז גם את ראית את זה? אני לא הוזה!" אמרתי, וקצת נלחצתי.
פתאום, זה חזר, אפילו שלא עצמנו את עינינו. זה היה משהו מפחיד. התחלתי להבין בראש משהו.
"חכי כאן!" אמרתי, ורצתי לחדר של אמא שלי. צדקתי. היא השאירה אותה פתוחה. נכנסתי לשם, וראיתי חדר ריק עם מפתח בצורת כוכב. אחר כך, הלכתי לחור שחור, וראיתי מנעול בצורת כוכב. באותו רגע, הבנתי, שאמא שלי הסתירה מכל המשפחה שלנו חור שחור בתוך חדרה.
"המפתח ביד שלך! הוא מתאים למנעול!" היא צעקה חזק, כדי שאשמע. היה רעש חזק מהחור.
הלכתי לחור, פתחתי אותו, והיה שם המון מים. "אני לא נכנסת!" צעקה שקד, ואני ניסיתי להגן עליה.
"בואי נרוץ לחדר שלי!" צעקתי, "ונזיק עזרה מהטלפון!" צעקתי בפחד איימים.
רצנו לחדר שלנו, ופתאום ראינו שחדרי הוא מלא מים.
"אמאלה!" היא צעקה, ואני פחדתי גם. היינו בתוך המים, והם התחילו לעלות. פחדנו שנטבע.
והנה, לאחר שהיינו לחוצים, קרה מה שסיפרתי בהתחלה.
"איך נצא מכאן?" שאלתי באי תקווה.
"לא יודעת!! אבל מה זה שם?!" היא שאלה, ומשהו שאב אותנו לתוכו.
נכתב לפני 13 שנים ו-8 חודשים
מהיום הזה אני לא סובל אותה. וככה זה קרה:
זה היה יום מבין הימים הראשונים של השנה. רוני וחברתה נטלי כבר לא היו חברות. נטלי סיפרה לי על רוני דברים רעים שהיא עשתה, וביקשה ממני לא לספר. אז לא סיפרתי. למחרת, היא עצבנה אותי. אז החלטתי, שאני אספר לרוני את מה שהיא אמרה עליה. רוני כעסה. לאחר כמה ימים הם חזרו להיות חברות. רוני סיפרה לנטלי שאמרתי עליה דברים רעים, למרות שלא אמרתי את הדברים האלה מעולם.
למחרת המורה שלנו קראה לי לשיחה עם נטלי. אני נשבעתי שלא אמרתי לה את זה, ומרחוק ראיתי את רוני מצחקקת. הייתי צריך לכתוב מכתב סליחה לנטלי על זה שלא עשיתי לה כלום.
עד היום, אני שונא אותה, והיא ממשיכה לעצבן ולהיות מרושעת אל אחרים.
נכתב לפני 13 שנים ו-8 חודשים
שלום,
קוראים לי רוני, ואני מפגרת מאוד.
אני חייבת לילד מהכיתה שלי 20 שח ואני לא נותנת לו כי משהו לא מסתדר לי במוח.
אני סתומה ומטומטמת.
אני קוראת לעצמי כיפה סגולה כי העור שלי סגול והפנים שלי דומות לכיפה.
שנגמרת חופשת חנוכה יש לי שיחה עם המנהלת כי לא הבאתי לילד מהכיתה שלי 20 שח.
ואני עומדת להחזיר לו אותם בקרוב.
נכתב לפני 13 שנים ו-8 חודשים
נכתב לפני 13 שנים ו-8 חודשים
זה עומד להיות לילה גדול,
מקווה שתיהני איתי בזמן טוב.
זה עומד להיות לילה גדול,
בנים ובנות בואו לרקוד!
אחד, שתיים, שלוש, ארבע,
כל הבנים והבנות,
אנחנו עומדים לחגוג,
כאילו עכשיו סוף העולם.
בואו ניתן לזה להתחיל,
להתחיל,
להתחיל,
בואו ניתן לזה להתחיל.
מחכים כל השבוע ועכשיו שישי בלילה,
אנחנו עומדים להתכונן,
לזמן של החיים שלנו.
בואו ניתן לזה להתחיל,
להתחיל,
להתחיל,
בואו ניתן לזה להתחיל.
זה עומד להיות לילה גדול,
מקווה שתיהני איתי בזמן טוב.
זה עומד להיות לילה גדול,
בנים ובנות בואו לרקוד!
נכתב לפני 13 שנים ו-8 חודשים
-אני חושבת לתת לך את הלב שלי במתנה,
אבל אתה חייב לזכור,
בחיים שלי לא הייתי מאוהבת,
אז אתה חייב להקל עלי.
-שמעתי שאהבה מזהירה ומסוכנת,
ברגע שאתה נפסל בה, זה אבוד,
אבל המחשבה שאתה עוזב,
לא גורמת לי להרגיש בקל.
-אל תוותר עלי,
אל תפגע בי,
מה אני צריכה לעשות?
אל תשתמש בי,
אל תנצל אותי,
תגרום לי להצטער שלא סמכתי עליך אי פעם.
-אני חושבת לתת לך את הלב שלי במתנה,
אבל אתה חייב לזכור,
בחיים שלי לא הייתי מאוהבת,
אז אתה חייב להקל עלי...
נכתב לפני 13 שנים ו-8 חודשים
הוא הולך בדרך ירוקה,
ומפריח את כולה.
הוא הולך בדרך חשוכה,
ומאיר את כולה.
ומיהו?
הוא האביב.
הוא הולך בזמן ללא חג,
וגורם לפסח להופיע.
הוא הולך בזמן מאוחר,
וגורם לחושך לאחר.
ומיהו?
הוא האביב.
הוא הולך מתי שאין חופש,
וגורם לו להופיע.
הוא הולך מתי שאוכלים לחמים,
ובזכותו מפסיקים לאכלם.
ומיהו?
הוא האביב.
היא עונה שחלה לאחר החורף.
היא עונה שבה כל הפרחים פורחים.
היא עונה שבה השמש זורחת.
היא עונה שבה הפסח מתקיים.
היא עונה שבה שעון הקיץ מתחיל.
היא עונה שבה חופש פסח הארוך מתחיל.
היא עונה שבה אוכלים רק מצות.
היא בעצם הוא, האביב.
נכתב לפני 13 שנים ו-8 חודשים
