זה היה חור שחור ענקי. שרשראות מלאות בחומר ירוק ומגעיל נשלחו אלינו ותפסו את רגלינו. הם משכו את שנינו אל תוך החור, ונפלנו על רצפה.
"איפה אנחנו?" שאלה שקד בהתפעלות, ואני התנשפתי ללא הרף.
"אני חושב... שאנחנו בבית. הכל נעלם. אולי אנחנו הוזים?"
"לא אנחנו לא הוזים... אם שנינו ראינו את זה, זאת לא הזיה. ומשום מה, אני לא מרגישה כל כך חולה".
"גם אני לא!" עניתי לה, ולא פיהקתי. לא נפלתי, לא עצמתי את עיניי. הייתי בריא.
זה היה קצת מוזר לדבר עמה, אחרי ששנינו נפלנו לתוך חור שחור, וחזרנו הביתה.
"אולי אנחנו בעולם אחר?" שאלתי.
"אין מצב.." היא אמרה, ופתאום ראינו צל על הרצפה. זה היה צל קטן, ונמוך. כמו בגובה שלי. פתאום, ילד התקדם, בעל שיני ערפד ופרצוף זועם. אנחנו, התחבאנו מתחת לספה במהירות. שהרמנו את הראש, היינו בשוק. הילד הזה נראה מאוד דומה לי. אחרי רגע, הגיעה אמא שלי לשם. הערפד הזה ראה אותה, ופתאום, השתנה מראו. הוא הפך להיות ילד רגיל, שנראה בדיוק כמוני.
"אמרתי לך! אנחנו בעולם אחר! בעולם פיצולי!" לחשתי לה כמה שיותר בשקט, והיא הנהנה לי בראש ועשתה לי "ששש..!" עם אצבעה על הפה שלי.
"אייה!!" היא צעקה, ואני עשיתי לה "ששש.." בחזרה. לא שמעו אותנו, אבל הייתי בשוק. שהאצבע שלי הייתה על הפה שלך, ראיתי אצבע ירוקה ומוזרה. הסתכלתי על עצמי, והבנתי למה כאב לשקד שהיא הניחה את אצבעה על הפה שלי.
"אתם...אתם החלפתם זהות! ברגע שהמשפחה שלך מהעולם האחר רואה אותך, הוא הופך להיות אתה, ואתה הופך להיות הוא!" היא אמרה בבהלה.
הצצנו מהספה, וראינו, שהערפד וה-אמא שלי מעולם אחר, כך אקרא לה, נעלמו.
"איך הם נעלמו?" שאלתי אותה, שהסתכלתי על עצמי וראיתי שחזרתי להיות עצמי. לצערי, התחיל ריב קטן בינינו.
"לא יודעת.." ענתה שקד בתמימות.
"מה נעשה?"
"לא יודעת".
"איך נצא מכאן?"
"לא יודעת...!"
"נשאר כאן לנצח??"
"לא יודעת!! די עם השאלות..!"
"אבל.."
"בלי אבל!"
"אני חייב לשאול עוד משהו!"
"מה עכשיו..?"
"ואם..."
"ואם מה?!"
"ואם.. לא נמצא דרך לצאת מכאן?"
"אני חושבת שאתה יודע מה התשובה שלי".
"מה?"
"אל תתחכם.."
"נו מה התשובה?"
"לא יודעת!!!"
"אוקיי, סליחה, אבל זה לא זמן לריב!"
"אני לא התחלתי, אתה אשם בשאלות שלך! אני לא אלה שיודעת הכל ו.."
"שששש!" הפסקתי את הריב, והיא שתקה.
פתאום, קרה שוב משהו מוזר.
נוצר חור סגול. הוא היה חור שחור, רק בצבע סגול, אותו דבר.
שוב נשלחו ממנו ארבע שרשראות מלאות דם, ירוקת, ועוד כמה חומרים מגעלים.
"הצילו!!" צעקנו ביחד.
שוב נשאבנו לתוך החור הסגול הזה ללא מוצא עצמי.
"איפה אנחנו?" שאלה שקד בהתפעלות, ואני התנשפתי ללא הרף.
"אני חושב... שאנחנו בבית. הכל נעלם. אולי אנחנו הוזים?"
"לא אנחנו לא הוזים... אם שנינו ראינו את זה, זאת לא הזיה. ומשום מה, אני לא מרגישה כל כך חולה".
"גם אני לא!" עניתי לה, ולא פיהקתי. לא נפלתי, לא עצמתי את עיניי. הייתי בריא.
זה היה קצת מוזר לדבר עמה, אחרי ששנינו נפלנו לתוך חור שחור, וחזרנו הביתה.
"אולי אנחנו בעולם אחר?" שאלתי.
"אין מצב.." היא אמרה, ופתאום ראינו צל על הרצפה. זה היה צל קטן, ונמוך. כמו בגובה שלי. פתאום, ילד התקדם, בעל שיני ערפד ופרצוף זועם. אנחנו, התחבאנו מתחת לספה במהירות. שהרמנו את הראש, היינו בשוק. הילד הזה נראה מאוד דומה לי. אחרי רגע, הגיעה אמא שלי לשם. הערפד הזה ראה אותה, ופתאום, השתנה מראו. הוא הפך להיות ילד רגיל, שנראה בדיוק כמוני.
"אמרתי לך! אנחנו בעולם אחר! בעולם פיצולי!" לחשתי לה כמה שיותר בשקט, והיא הנהנה לי בראש ועשתה לי "ששש..!" עם אצבעה על הפה שלי.
"אייה!!" היא צעקה, ואני עשיתי לה "ששש.." בחזרה. לא שמעו אותנו, אבל הייתי בשוק. שהאצבע שלי הייתה על הפה שלך, ראיתי אצבע ירוקה ומוזרה. הסתכלתי על עצמי, והבנתי למה כאב לשקד שהיא הניחה את אצבעה על הפה שלי.
"אתם...אתם החלפתם זהות! ברגע שהמשפחה שלך מהעולם האחר רואה אותך, הוא הופך להיות אתה, ואתה הופך להיות הוא!" היא אמרה בבהלה.
הצצנו מהספה, וראינו, שהערפד וה-אמא שלי מעולם אחר, כך אקרא לה, נעלמו.
"איך הם נעלמו?" שאלתי אותה, שהסתכלתי על עצמי וראיתי שחזרתי להיות עצמי. לצערי, התחיל ריב קטן בינינו.
"לא יודעת.." ענתה שקד בתמימות.
"מה נעשה?"
"לא יודעת".
"איך נצא מכאן?"
"לא יודעת...!"
"נשאר כאן לנצח??"
"לא יודעת!! די עם השאלות..!"
"אבל.."
"בלי אבל!"
"אני חייב לשאול עוד משהו!"
"מה עכשיו..?"
"ואם..."
"ואם מה?!"
"ואם.. לא נמצא דרך לצאת מכאן?"
"אני חושבת שאתה יודע מה התשובה שלי".
"מה?"
"אל תתחכם.."
"נו מה התשובה?"
"לא יודעת!!!"
"אוקיי, סליחה, אבל זה לא זמן לריב!"
"אני לא התחלתי, אתה אשם בשאלות שלך! אני לא אלה שיודעת הכל ו.."
"שששש!" הפסקתי את הריב, והיא שתקה.
פתאום, קרה שוב משהו מוזר.
נוצר חור סגול. הוא היה חור שחור, רק בצבע סגול, אותו דבר.
שוב נשלחו ממנו ארבע שרשראות מלאות דם, ירוקת, ועוד כמה חומרים מגעלים.
"הצילו!!" צעקנו ביחד.
שוב נשאבנו לתוך החור הסגול הזה ללא מוצא עצמי.