"איך נצא מכאן?" שאלתי באי תקווה.
"לא יודעת!! אבל מה זה שם?!" היא שאלה, ומשהו שאב אותנו לתוכו.
אני לא שמח שהיום הזה התחיל. אולי קצת.. לא, אני לא חושב. זה התחיל בבוקר רגיל במשפחתנו.
"קום מקס! כבר שבע ועשרים!" אמרה לי אמא שלי. אבל אני הייתי רדום. נראלי, שאחרי לילה ארוך שהייתי ער עד מאוחר, לא הייתי בכלל צריך לקום.
"אני קם!" ניסיתי לצעוק, אבל היה לי טון של קול ישנוני. קמתי לצחצח שיניים, ונפלתי על השטיח.
"מה קורה לך, מקסי?" אמא שלי שאלה.
"נפלתי.." עניתי.
"אבל איך?"
"לא יודע. פשוט נפלתי!"
"זה מוזר.." היא ענתה, והלכה משם. גם אני הייתי מתפעל. למה באמת נפלתי? לא מעדתי, ואולי הייתי קצת עייף, אבל משהו שיגע אותי. נכנסתי לחדר, ועליתי על השרפרף הקטן כדי להגיע לכיור. אכן, אני בן 12, אבל נולדתי נמוך. ושלא נדבר על הכיור, הוא גם קצת גבוה.
"חה חה חה!!" צחקה עלי אחותי הגדולה, שהייתה גבוהה לעומתי.
"אוי, תשתקי!" אמרתי לה שאני מנסה לקום ולהתאושש.
עליתי על הכיסא, כמה שיותר מהר, והסתכלתי במראה. הבנתי שאני נופל, כי אני עייף מידי. היו לי שקיות בעיניים, ועוד רגע נרדמתי. לא רציתי ללכת לבית ספר ביום כזה. מרוב עייפות, הפלתי את משחת השיניים לרצפה.
"מקסי? מה קורה לך היום?" שאלה אמא שלי, שעברה במסדרון והסתכלה על השטיח. "אתה נראה מאוד עייף". היא אמרה.
"אני.. חושב שאני חולה!" ואחר כך, היא מדדה לי חום. ובאמת היה לי חום, והייתי שמח שלא הייתי צריך ללכת לבית ספר.
"אז אני לא אלך לבית ספר היום, נכון?" שאלתי, בתקווה לתשובה חיובית.
"כן מקס, לא תילך. ואני מבקשת, לישון יותר מוקדם היום. אני אלך לעבודה בעוד כשעה, ותישאר בבית. אני אמצא לך מישהו שישמור עליך".
"אני אסתדר".
"לא אתה לא.."
"כן אמא, אני בוגר!"
"ומי יכין לך אוכל?"
"אמא אני אסתדר, אוכל להכין אוכל לעצמי".
"בסדר, אני סומכת עליך". היא אמרה, והלכה משם. הרמתי את המשחה, ניקיתי את השטיח וצחצחתי במשחה החדשה שהייתה שם. קצת התאוששתי, ויצאתי מהחדר. התפניתי, התלבשתי, והלכתי לחדר האוכל. היו 2 תפוחים עם מיץ תפוזים שהיו על השולחן.
"מי אוכל את זה אמא?" שאלתי.
"אתה מקס", היא ענתה.
"אבל, אני לא אוהב תפוחים! אפשר גלידה במקום?"
"לא!"
"אבל למה?"
"זה לא בריא, ואתה חולה!"
הבנתי, שאצטרך לחכות שאמי תלך מהבית ואז לגנוב קצת גלידה מהמקרר.
"עכשיו תאכל". היא אמרה, ואני התחלתי לאכול. האמת, שקודם שתיתי, כדי שיהיה לי קצת טעים בפה, אבל אז כמעט ירקתי את זה כי גיליתי, שזה בלי סוכר, וזה לא מוגז. אכלתי את התפוחים, סיימתי את השתייה, כמעט הקאתי, אבל השתדלתי לוותר.
"אני ואמא הולכות עכשיו!" אמרה אחותי הגדולה, בצעקה. "כן מקסי, אנחנו הולכים. ובבקשה, אל תיכנס לחדר שלי" היא אמרה, והתחלתי לחשוד, שאמי לא מסכימה לי להיכנס לחדר שלה. אף פעם לא ראיתי אותו. האמת, גם אבי לא מרשה לי, ואני חושד מפעם לפעם. פעם אחת, שנשארתי לבד בבית, ניסיתי להיכנס, אבל גיליתי שהיו לדלת שלושה מנעולים, ואף מפתח לא בבית. התאכזבתי.
"חכי אמא!" אמרתי.
"מה עכשיו מקס?" אמרה בטי, אחותי הגדולה.
"שתקי את! לא שאלתי אותך!" היא ענתה.
"ששש.. לא לריב!, מה אתה צריך מקסי, אני ממהרת". אמי הרגיעה את המצב.
"למה אסור לי להיכנס לחדר שלך?"
"כי אסור".
"אבל למה?"
"ככה!"
"את מסתירה משהו..?"
"בכלל לא..."
"בבקשה תגלי לי למה?"
"נו אין לה שום סוד! היא לא מרשה וזהו!" אחותי הגדולה אמרה, וליוותה את אמי החוצה.
"ביי מקסי.." קראה לי אמי מבחוץ. וכן, נשארתי לבד בבית.
אחרי שהתווכחתי טיפה עם אמי, הייתי עוד יותר עייף. עצמתי טיפה את עיניי, ופתאום, ראיתי משהו מוזר. פתחתי את עיניי, ולא היה כלום. מוזר.. חשבתי לעצמי, ושוב הייתי עייף. שוב, בלי כוונה, עצמתי טיפה את עיניי, וראיתי חור שחור שעומד לבלוע אותי.
מה זה? חשבתי לעצמי, ניסיתי להתקרב לזה, ופתאום זה נעלם. חשבתי שאני הוזה דברים, והתאוששתי. חשבתי, שלא יהיה חור שחור באמצע המטבח, והלכתי לטלפון שצלצל.
"הלו?" שאלה מישהי בקול צרוד.
"הלו?" עניתי לה.
"היי מקס. זאת אני, שקד. הבנתי שגם אתה חולה, לפי הקול שלך."
"או, היי שקד! וכן, אני חולה. גם את חולה?"
"כן, גם אני חולה. האמת שהתקשרתי, כי רציתי לשאול שיעורים שלך מאמך, אבל עכשיו שאתה בבית, אוכל לבקש אותם ממך".
"את צריכה כי לא היית אתמול גם, נכון?" שאלתי אותה.
"כן.. אוכל לבוא לקחת אותם?"
"כן בוודאי! אבל אולי, תשלימי אותם בבית שלי? ואז נוכל לשחק!"
"אוקיי. אבל אנחנו חולים, לא?"
"נסתדר". גמרתי את השיחה, אבל היא המשיכה.
"אני יסביר לאמי למה אתה בבית, ואשאל אם אוכל לבוא"
"טוב". עניתי, וחיכיתי כמה שניות. היא חזרה אליי.
"היא מרשה מקס. אני אבוא!"
"יש! ביי!"
"ביי!" היא ענתה, וניתקתי. הייתי שמח, כי האמת, כיף לי לשחק איתה.
הלכתי לראות טלוויזיה. לאחר עשר דקות, דפקו בדלת.
"כן?" שאלתי.
"זאת אני, שקד". היא אמרה, ואני פתחתי לה את הדלת. היא באה עם המחברות שלה. כיביתי את הטלוויזיה, והתחלנו להשלים את השיעורים שלה ביחד.
"אני קצת רעבה. אוכל לאכול?" היא שאלה, בקול נמנום.
"את עייפה גם, מהמסיבה של אתמול?" שאלתי אותה.
"כן.." היא אמרה, והלכנו למטבח.
היא עמדה שם, ופתאום אמרה לי, "מקס! אני ראיתי שם חור שחור, והוא נעלם!"
"אז גם את ראית את זה? אני לא הוזה!" אמרתי, וקצת נלחצתי.
פתאום, זה חזר, אפילו שלא עצמנו את עינינו. זה היה משהו מפחיד. התחלתי להבין בראש משהו.
"חכי כאן!" אמרתי, ורצתי לחדר של אמא שלי. צדקתי. היא השאירה אותה פתוחה. נכנסתי לשם, וראיתי חדר ריק עם מפתח בצורת כוכב. אחר כך, הלכתי לחור שחור, וראיתי מנעול בצורת כוכב. באותו רגע, הבנתי, שאמא שלי הסתירה מכל המשפחה שלנו חור שחור בתוך חדרה.
"המפתח ביד שלך! הוא מתאים למנעול!" היא צעקה חזק, כדי שאשמע. היה רעש חזק מהחור.
הלכתי לחור, פתחתי אותו, והיה שם המון מים. "אני לא נכנסת!" צעקה שקד, ואני ניסיתי להגן עליה.
"בואי נרוץ לחדר שלי!" צעקתי, "ונזיק עזרה מהטלפון!" צעקתי בפחד איימים.
רצנו לחדר שלנו, ופתאום ראינו שחדרי הוא מלא מים.
"אמאלה!" היא צעקה, ואני פחדתי גם. היינו בתוך המים, והם התחילו לעלות. פחדנו שנטבע.
והנה, לאחר שהיינו לחוצים, קרה מה שסיפרתי בהתחלה.
"איך נצא מכאן?" שאלתי באי תקווה.
"לא יודעת!! אבל מה זה שם?!" היא שאלה, ומשהו שאב אותנו לתוכו.
"לא יודעת!! אבל מה זה שם?!" היא שאלה, ומשהו שאב אותנו לתוכו.
אני לא שמח שהיום הזה התחיל. אולי קצת.. לא, אני לא חושב. זה התחיל בבוקר רגיל במשפחתנו.
"קום מקס! כבר שבע ועשרים!" אמרה לי אמא שלי. אבל אני הייתי רדום. נראלי, שאחרי לילה ארוך שהייתי ער עד מאוחר, לא הייתי בכלל צריך לקום.
"אני קם!" ניסיתי לצעוק, אבל היה לי טון של קול ישנוני. קמתי לצחצח שיניים, ונפלתי על השטיח.
"מה קורה לך, מקסי?" אמא שלי שאלה.
"נפלתי.." עניתי.
"אבל איך?"
"לא יודע. פשוט נפלתי!"
"זה מוזר.." היא ענתה, והלכה משם. גם אני הייתי מתפעל. למה באמת נפלתי? לא מעדתי, ואולי הייתי קצת עייף, אבל משהו שיגע אותי. נכנסתי לחדר, ועליתי על השרפרף הקטן כדי להגיע לכיור. אכן, אני בן 12, אבל נולדתי נמוך. ושלא נדבר על הכיור, הוא גם קצת גבוה.
"חה חה חה!!" צחקה עלי אחותי הגדולה, שהייתה גבוהה לעומתי.
"אוי, תשתקי!" אמרתי לה שאני מנסה לקום ולהתאושש.
עליתי על הכיסא, כמה שיותר מהר, והסתכלתי במראה. הבנתי שאני נופל, כי אני עייף מידי. היו לי שקיות בעיניים, ועוד רגע נרדמתי. לא רציתי ללכת לבית ספר ביום כזה. מרוב עייפות, הפלתי את משחת השיניים לרצפה.
"מקסי? מה קורה לך היום?" שאלה אמא שלי, שעברה במסדרון והסתכלה על השטיח. "אתה נראה מאוד עייף". היא אמרה.
"אני.. חושב שאני חולה!" ואחר כך, היא מדדה לי חום. ובאמת היה לי חום, והייתי שמח שלא הייתי צריך ללכת לבית ספר.
"אז אני לא אלך לבית ספר היום, נכון?" שאלתי, בתקווה לתשובה חיובית.
"כן מקס, לא תילך. ואני מבקשת, לישון יותר מוקדם היום. אני אלך לעבודה בעוד כשעה, ותישאר בבית. אני אמצא לך מישהו שישמור עליך".
"אני אסתדר".
"לא אתה לא.."
"כן אמא, אני בוגר!"
"ומי יכין לך אוכל?"
"אמא אני אסתדר, אוכל להכין אוכל לעצמי".
"בסדר, אני סומכת עליך". היא אמרה, והלכה משם. הרמתי את המשחה, ניקיתי את השטיח וצחצחתי במשחה החדשה שהייתה שם. קצת התאוששתי, ויצאתי מהחדר. התפניתי, התלבשתי, והלכתי לחדר האוכל. היו 2 תפוחים עם מיץ תפוזים שהיו על השולחן.
"מי אוכל את זה אמא?" שאלתי.
"אתה מקס", היא ענתה.
"אבל, אני לא אוהב תפוחים! אפשר גלידה במקום?"
"לא!"
"אבל למה?"
"זה לא בריא, ואתה חולה!"
הבנתי, שאצטרך לחכות שאמי תלך מהבית ואז לגנוב קצת גלידה מהמקרר.
"עכשיו תאכל". היא אמרה, ואני התחלתי לאכול. האמת, שקודם שתיתי, כדי שיהיה לי קצת טעים בפה, אבל אז כמעט ירקתי את זה כי גיליתי, שזה בלי סוכר, וזה לא מוגז. אכלתי את התפוחים, סיימתי את השתייה, כמעט הקאתי, אבל השתדלתי לוותר.
"אני ואמא הולכות עכשיו!" אמרה אחותי הגדולה, בצעקה. "כן מקסי, אנחנו הולכים. ובבקשה, אל תיכנס לחדר שלי" היא אמרה, והתחלתי לחשוד, שאמי לא מסכימה לי להיכנס לחדר שלה. אף פעם לא ראיתי אותו. האמת, גם אבי לא מרשה לי, ואני חושד מפעם לפעם. פעם אחת, שנשארתי לבד בבית, ניסיתי להיכנס, אבל גיליתי שהיו לדלת שלושה מנעולים, ואף מפתח לא בבית. התאכזבתי.
"חכי אמא!" אמרתי.
"מה עכשיו מקס?" אמרה בטי, אחותי הגדולה.
"שתקי את! לא שאלתי אותך!" היא ענתה.
"ששש.. לא לריב!, מה אתה צריך מקסי, אני ממהרת". אמי הרגיעה את המצב.
"למה אסור לי להיכנס לחדר שלך?"
"כי אסור".
"אבל למה?"
"ככה!"
"את מסתירה משהו..?"
"בכלל לא..."
"בבקשה תגלי לי למה?"
"נו אין לה שום סוד! היא לא מרשה וזהו!" אחותי הגדולה אמרה, וליוותה את אמי החוצה.
"ביי מקסי.." קראה לי אמי מבחוץ. וכן, נשארתי לבד בבית.
אחרי שהתווכחתי טיפה עם אמי, הייתי עוד יותר עייף. עצמתי טיפה את עיניי, ופתאום, ראיתי משהו מוזר. פתחתי את עיניי, ולא היה כלום. מוזר.. חשבתי לעצמי, ושוב הייתי עייף. שוב, בלי כוונה, עצמתי טיפה את עיניי, וראיתי חור שחור שעומד לבלוע אותי.
מה זה? חשבתי לעצמי, ניסיתי להתקרב לזה, ופתאום זה נעלם. חשבתי שאני הוזה דברים, והתאוששתי. חשבתי, שלא יהיה חור שחור באמצע המטבח, והלכתי לטלפון שצלצל.
"הלו?" שאלה מישהי בקול צרוד.
"הלו?" עניתי לה.
"היי מקס. זאת אני, שקד. הבנתי שגם אתה חולה, לפי הקול שלך."
"או, היי שקד! וכן, אני חולה. גם את חולה?"
"כן, גם אני חולה. האמת שהתקשרתי, כי רציתי לשאול שיעורים שלך מאמך, אבל עכשיו שאתה בבית, אוכל לבקש אותם ממך".
"את צריכה כי לא היית אתמול גם, נכון?" שאלתי אותה.
"כן.. אוכל לבוא לקחת אותם?"
"כן בוודאי! אבל אולי, תשלימי אותם בבית שלי? ואז נוכל לשחק!"
"אוקיי. אבל אנחנו חולים, לא?"
"נסתדר". גמרתי את השיחה, אבל היא המשיכה.
"אני יסביר לאמי למה אתה בבית, ואשאל אם אוכל לבוא"
"טוב". עניתי, וחיכיתי כמה שניות. היא חזרה אליי.
"היא מרשה מקס. אני אבוא!"
"יש! ביי!"
"ביי!" היא ענתה, וניתקתי. הייתי שמח, כי האמת, כיף לי לשחק איתה.
הלכתי לראות טלוויזיה. לאחר עשר דקות, דפקו בדלת.
"כן?" שאלתי.
"זאת אני, שקד". היא אמרה, ואני פתחתי לה את הדלת. היא באה עם המחברות שלה. כיביתי את הטלוויזיה, והתחלנו להשלים את השיעורים שלה ביחד.
"אני קצת רעבה. אוכל לאכול?" היא שאלה, בקול נמנום.
"את עייפה גם, מהמסיבה של אתמול?" שאלתי אותה.
"כן.." היא אמרה, והלכנו למטבח.
היא עמדה שם, ופתאום אמרה לי, "מקס! אני ראיתי שם חור שחור, והוא נעלם!"
"אז גם את ראית את זה? אני לא הוזה!" אמרתי, וקצת נלחצתי.
פתאום, זה חזר, אפילו שלא עצמנו את עינינו. זה היה משהו מפחיד. התחלתי להבין בראש משהו.
"חכי כאן!" אמרתי, ורצתי לחדר של אמא שלי. צדקתי. היא השאירה אותה פתוחה. נכנסתי לשם, וראיתי חדר ריק עם מפתח בצורת כוכב. אחר כך, הלכתי לחור שחור, וראיתי מנעול בצורת כוכב. באותו רגע, הבנתי, שאמא שלי הסתירה מכל המשפחה שלנו חור שחור בתוך חדרה.
"המפתח ביד שלך! הוא מתאים למנעול!" היא צעקה חזק, כדי שאשמע. היה רעש חזק מהחור.
הלכתי לחור, פתחתי אותו, והיה שם המון מים. "אני לא נכנסת!" צעקה שקד, ואני ניסיתי להגן עליה.
"בואי נרוץ לחדר שלי!" צעקתי, "ונזיק עזרה מהטלפון!" צעקתי בפחד איימים.
רצנו לחדר שלנו, ופתאום ראינו שחדרי הוא מלא מים.
"אמאלה!" היא צעקה, ואני פחדתי גם. היינו בתוך המים, והם התחילו לעלות. פחדנו שנטבע.
והנה, לאחר שהיינו לחוצים, קרה מה שסיפרתי בהתחלה.
"איך נצא מכאן?" שאלתי באי תקווה.
"לא יודעת!! אבל מה זה שם?!" היא שאלה, ומשהו שאב אותנו לתוכו.