אל הספר ״זכרון דברים״ של יעקוב שבתאי הגעתי במקרה, איכשהוא הספר הזה חמק ממני. זה לא פלא, ספרות עברית איננה ״כוס התה״ שלי ובמשך השנים בכלל התמקדתי בספרות מקצועית בעיקר בנושאים הקשורים לטאי צי ורפואה סינית. השנה לכבוד שבוע הספר ראיינו סופרים לגבי עשרת הספרים ״שהשפיעו״ עליהם והספר הזה ללא עוררין הופיע אצל מרבית הכותבים כמשפיע. זהו הרומן הראשון של יעקוב שבתאי וזה מה שהוא כתב על הכריכה האחורית של הספר: "סיפוריהם של צזאר, ישראל וגולדמן, אחוזים בסיפורי משפחותיהם ומכריהם בתל אביב. הספר נפתח במות אביו של גולדמן, בראשית הקיץ, ומסתיים באמצע החורף, במותו של גולדמן עצמו. פרק זמן זה הוא ההווה, של הספר, אשר העבר נארג לתוכו בזרם אסוציאטיבי סבוך של עלילה , שבו העבר ש״ברקע״ נדחק כל העת ״לחזית״. ״ הספר זכרון דברים הוא אחד הספרים העבריים המרשימים ביותר שאני קראתי. הספר כתוב כמשיכת קולמוס אחת ללא חלוקה לפרקים ובצורתו ובסגנון מזכיר במקצת את ספר הקלאסיקה האמריקנית ״בדרכים״ של ג׳ק קראוק שגם הוא נכתב כמגילה אחת, אלה שאצל קראוק אין אפילו סימני פיסוק. יעקוב שבתאי תיאר את הספר כנכתב ״בקפריזה קלה״ אבל מי שכותב ספר כזה הוא גאון של מילים, משפטים ופסקאות. נאמר על שבתאי שלכל משפט הוא היה מכין מספר גרסאות ובוחר בינהן. זה ניכר בספר, כל משפט שלעצמו הוא ״מושלם״ ומעלה, כי אצל שבתאי מושלם זאת רק ההתחלה. הוא מתחיל בשיא שלו ואז מגביר... הספר איננו קל לקריאה, הוא מחייב מצב נפשי מיוחד. אתרע מזלי ואת הספר התחלתי לקרוא בתל אביב וסיימתי באמסטרדם מה שהקל על הקריאה. זכרון דברים יונק מתל אביב ובקלות יכולתי לדמיין את תל אביב מתוך התיאורים ולמען הגילוי הנאות ויסלחו לי הצפוניים שאני חי איתם בעשור האחרון, תל אביב היא העיר האהובה עליי עוד מהיותי ילד. הספר הוא סיפור של התפוררות, התפוררות של: אידאולוגיות, ערכים ונורמות. החברה מתפוררת ואיתה העיר וכל יושביה נמצאים בתהליך מואץ של הרס. מבחינה זאת יגידו שזכרון דברים הוא ספר קודר מאוד ואחרים יגידו ספר ריאליסטי מאוד על הפער הבלתי נתפס בין מה שרצינו להיות או מה שאנו חושבים שהננו לבין מה ״שבאמת״ אנחנו. גיבורי הספר, גולדמן צזאר וישראל נעים במעגלים של הרס עצמי המוביל לחידלון פיזי נפשי או שניהם גם יחד. ביד אומן רגישה ובטוחה שם שבתאי מראה מול חברה מתפוררת על מעגלי הנקמנות, צרות העיין, חשבונאות לא נפסקת והתחושה המתמדת של עליבות הקיום שבה. אני מניח שחלק מכם כבר קרא בעבר את הספר ולדעתי כדאי לחזור אליו שוב, לאלו שלא קראו מומלץ לנסות.

ש כמה משפטי פתיחה אלמותיים לספרים, אחד מהם כמובן משפט הפתיחה של עמוס עוז בספרו ״מיכאל שלי״, מי שלא מצליח לצטט, ירוץ נא מהר אל הספר... גם סוף דבר מתחיל במשפט שכזה "בגיל ארבעיים ושתיים, קצת אחרי סוכות תקף את מאיר פחד-המוות, וזאת אחרי שהכיר בכך שהמוות הוא חלק ממשי מחייו, שכבר עברו את שיאם והם מתנהלים עכשיו במדרון, ושהוא מתקרב אליו במהירות ובנתיב ישר אשר מן הנמנע לסטות ממנו" ואחרי התחלה שכזאת הרף הוא מאוד גבוה. ישנו מאפיין חשוב של סוף דבר שהוא מרחף על כל הספר והיא העובדה שיעקוב שבתאי לא הספיק לסיים את הספר. למעשה הספר הסתיים והוצא לאור ע״י אשתו של יעקוב שבתאי, עדנה שבתאי והעורך דן מירון. אי אפשר לדבר על "סוף דבר " ללא ספרו הקודם של יעקוב שבתאי, "זכרון דברים", משום ש"סוף דבר" מהרבה בחינות הוא המשכו של "זכרון דברים". למעשה הפרק הראשון של "סוף דבר" הוא המשך ישיר ל"זכרון דברים", הן מבחינת התוכן, צורה וההתכונות. הוא גם היה הפרק המורכב ביותר בספר זה מבחינת יעקוב שבתאי שאמר ״הפרק הזה יוריד אותי ביגון שאולה״ למה דווקא הפרק הזה הוא הקשה ביותר? ניתן רק לשער, "זכרון דברים" הוא מושלמות הוא אובססיה למושלמות, כמו שכבר תארתי לכל משפט הכין יעקוב שבתאי מספר גרסאות ואז בתהליך סיזיפי של בחירה מתוך צרופים של צרופים היה מתחיל לצמצם לקראת נוסח סופי. זוהי צורת העבודה של סופר שמושלם בשבילו היא רק נקודת ההתחלה. עכשיו אחרי שסיימת את זכרון דברים, ב ״סוף דבר״ אתה מתחיל פרק שהוא המשכו וכאן כבר נקודת הפתיחה שלך היא כל כך גבוהה שלסיים משימה כזו למישהוא שהוא אובסיסיבי לשלמות היא כמעט מבחינת משימה בלתי אפשרית. סוף דבר הוא ספר שבו יעקוב שבתאי מישיר מבט אל המוות תחילה דרך התפרקות החברה וערכיה, שדנו בהם ״בזכרון דברים״, אח״כ במות אימו ולבסוף במותו שלו עצמו. מעגלים מעגלים הספר מוביל בתהליך של מיתה. לכל מעגל יש את התוכן ובצורה היחודית לו ובמובן הזה "סוף דבר" הוא יותר מגוון מ"זכרון דברים "בסגנון ובצורת הכתיבה של יעקוב שבתאי. הפרק האחרון בספר שמורכב מארבעה פרקים כתוב כבר כמשיכת קולמוס אינטויטיבית אחת שעל סף המוות כבר משיל יעקוב שבתאי את כל השאיפות כולל האובססיה למושלמות ונשאר חשוף לחלוטין ופגיע כשגופו הפיזי מתפורר ונגמר. מעניינת ההשוואה מול ספרו של המורה הרוחני בארי לונג, שספרו ״הרשו לי לדבר אתכם על מוות?״ נכתב תוך כדי גסיסתו ממחלת הסרטן בשנות השישים לחייו. הסופר המחונן שמסיים את חייו בגיל 47 והמורה הרוחני שגוסס בשנות ה-60 לחייו שניהם ניצבים מול אותה חוויה, שניהם מתארים דברים דומים אך מנקודת מבט שונות והתמונות שמתקבלות מצד אחד כה שונות אך בהתבוננות לעומק כל כך דומות שבבסיסם השלמה עם חוסר המושלמות של החיים ותפיסתם כתהליך מתבקש לקראת המוות. ההפרדות מהגוף מצד אחד כואבת ומייסרת אך מהצד השני משחררת לקראת פאזה אחרת. מי שהמוות מפחיד אותו, משתק אותו, ורואה אותו כמשהוא ש מנותק מאוד מהחיים הללו בוודאי מהחיים היומיומיים, אזי יקשה עליו מאוד להנות מספר כמו ״סוף דבר״. מי שרואה במוות כחלק בלתי נפרד מחיו על פני האדמה וער לציר ההתפתחות הבלתי נמנע של מעגל החיים והמוות, יפיק תובנות לא מעטות מהספר. וכרגיל למתלבטים באיזה צד הם נמצאים, תחליטו בעצמכם.

צוקורו טזאקי חסר הצבע ושנות העלייה לרגל שלו אני אוהב מאוד את ספריו של מוראקמי ואהבה כידוע הוא רגש מורכב מאוד שיכול לנוע מקיצוניות לקיצוניות את הספר קניתי בשדה התעופה של תאילנד Colorless Tsukuru Tazaki and his years of pilgrimage באנגלית כמובן. שאתה סופר סופר סטאר ברמה של הרוקי מוראקמי אז אתה אתה יכול להרשות לעצמך שמות ארוכים ומוזרים ועטיפה סופר מרהיבה. וכן הספר כמובן מכר במליון דולר, יין, ביטקויין מה שתרצו,תוך דקה ורבע מיום הוצאתו. לי אישית היה קשה להתחבר לספר ויש לי לא מעט מיילים עם ספריו של מוראקמי, קשה לי להגיד אם זה הטלטלות האישיות שעברו עליי בתקופה, הספר, עייפות החומר מספריו של מוראקמי, אבל יחסית כמובן לקורות הציפור המכנית, תרקוד תרקוד תרקוד, קפקא על החוף ואפילו ל-1q84 היה לי קשה להכנס לתוך העולם המוראקמי של צוקורו טזאקי. שלא תבינו לא נכון, מוראקמי הוא רב אמן של פרוזה שהוא מתאר את תחנת סינג׳וקו הרגשתי שאני שוב חוזר לשנת ה-90 של המאה הקודמת לתחנת סינג׳וקו ורואה לפניי את יאמונטה ליין ואת צוי ליין והוא יודע לבנות עלילה וליצור מתח הכל שם, אבל כמו במסתורין של ספריו, החתול נעלם ואילו בספר הזה משהו מהקסם של ספרי מוראקמי נעלם לי. צוקורו טזאקי חסר הצבע ושנות העלייה לרגל שלו, לאוהדים השרופים של הז׳אנר. לי אישית יש תחושה שאני צריך מעט חופשה ממוראקמי, אבל כנראה זה יעבור לי כבר עם צאת ספרו הבא.

צוקורו טזאקי חסר הצבע ושנות העלייה לרגל שלו אני אוהב מאוד את ספריו של מוראקמי ואהבה כידוע הוא רגש מורכב מאוד שיכול לנוע מקיצוניות לקיצוניות את הספר קניתי בשדה התעופה של תאילנד Colorless Tsukuru Tazaki and his years of pilgrimage באנגלית כמובן. שאתה סופר סופר סטאר ברמה של הרוקי מוראקמי אז אתה אתה יכול להרשות לעצמך שמות ארוכים ומוזרים ועטיפה סופר מרהיבה. וכן הספר כמובן מכר במליון דולר, יין, ביטקויין מה שתרצו,תוך דקה ורבע מיום הוצאתו. לי אישית היה קשה להתחבר לספר ויש לי לא מעט מיילים עם ספריו של מוראקמי, קשה לי להגיד אם זה הטלטלות האישיות שעברו עליי בתקופה, הספר, עייפות החומר מספריו של מוראקמי, אבל יחסית כמובן לקורות הציפור המכנית, תרקוד תרקוד תרקוד, קפקא על החוף ואפילו ל-1q84 היה לי קשה להכנס לתוך העולם המוראקמי של צוקורו טזאקי. שלא תבינו לא נכון, מוראקמי הוא רב אמן של פרוזה שהוא מתאר את תחנת סינג׳וקו הרגשתי שאני שוב חוזר לשנת ה-90 של המאה הקודמת לתחנת סינג׳וקו ורואה לפניי את יאמונטה ליין ואת צוי ליין והוא יודע לבנות עלילה וליצור מתח הכל שם, אבל כמו במסתורין של ספריו, החתול נעלם ואילו בספר הזה משהו מהקסם של ספרי מוראקמי נעלם לי. צוקורו טזאקי חסר הצבע ושנות העלייה לרגל שלו, לאוהדים השרופים של הז׳אנר. לי אישית יש תחושה שאני צריך מעט חופשה ממוראקמי, אבל כנראה זה יעבור לי כבר עם צאת ספרו הבא.

פתחתי את המקרר, הוא היה ריק לגמרי למעט, עצם בלתי מזוהה שנראה לי הכי קרוב לגופה של חולדה ופחית בירה אחרונה, הראש שלי איים להתפוצץ מעודף שתייה וידעתי שהפחית האחרונה הזאת היא הדבר היחיד שיעמיד אותי על הרגליים, נשכבתי על הספה המסמורטטת שלי ובכוחתיי האחרונים, פתחתי את הספר של הרלן קובן.... חבריי "הספרותיים" הזהירו אותי מהסדרה הזאת בטענה "מרגישים מלוכלכים אחרי שקוראים את הספרים הללו". אני חייב להתוודות שמאז ימי ביל קרטר, רינגו, פאט קים וקרן אקס שלוש, לא קראתי ספרים כאלו, או יותר נכון חשבתי שמדובר בספרים כאלו. אבל זהו, זה ממש לא כך, מדובר בספר מעניין, מותח, שבעיקר לקראת סופו נקרא בנשימה אחת. הרלן קובן, שאינני בטוח שזהו שמו האמיתי, אבל הוא יהודי שגיבוריו הם יהודים, יודע לכתוב ספרות מתח בצורה קולחת מעניינת ולא פחות מקצוענית מגיבורו של הספר. בטוח שלא מדובר בסוגה של פרוזה עילית, אבל "וו גיב א דאם". הספר הזה מספק לקוראיו דקות יקרות של הנאה, מתח ובריחה נוחה מן המציאות. אני לא חושב שהספר מתיימר להשאיר סוג של משקע או מחשבה אצל הקורא ולא בטוח שהוא מסוג הספרים שיצלחו את מבחן הזמן, אבל אני מעריך את היכולות של הסופר שספריו נקראים כנראה עלי ידי מליונים ברחבים העולם.

צוקורו טזאקי חסר הצבע ושנות העלייה לרגל שלו אני אוהב מאוד את ספריו של מוראקמי ואהבה כידוע הוא רגש מורכב מאוד שיכול לנוע מקיצוניות לקיצוניות את הספר קניתי בשדה התעופה של תאילנד Colorless Tsukuru Tazaki and his years of pilgrimage באנגלית כמובן. שאתה סופר סופר סטאר ברמה של הרוקי מוראקמי אז אתה אתה יכול להרשות לעצמך שמות ארוכים ומוזרים ועטיפה סופר מרהיבה. וכן הספר כמובן מכר במליון דולר, יין, ביטקויין מה שתרצו,תוך דקה ורבע מיום הוצאתו. לי אישית היה קשה להתחבר לספר ויש לי לא מעט מיילים עם ספריו של מוראקמי, קשה לי להגיד אם זה הטלטלות האישיות שעברו עליי בתקופה, הספר, עייפות החומר מספריו של מוראקמי, אבל יחסית כמובן לקורות הציפור המכנית, תרקוד תרקוד תרקוד, קפקא על החוף ואפילו ל-1q84 היה לי קשה להכנס לתוך העולם המוראקמי של צוקורו טזאקי. שלא תבינו לא נכון, מוראקמי הוא רב אמן של פרוזה שהוא מתאר את תחנת סינג׳וקו הרגשתי שאני שוב חוזר לשנת ה-90 של המאה הקודמת לתחנת סינג׳וקו ורואה לפניי את יאמונטה ליין ואת צוי ליין והוא יודע לבנות עלילה וליצור מתח הכל שם, אבל כמו במסתורין של ספריו, החתול נעלם ואילו בספר הזה משהו מהקסם של ספרי מוראקמי נעלם לי. צוקורו טזאקי חסר הצבע ושנות העלייה לרגל שלו, לאוהדים השרופים של הז׳אנר. לי אישית יש תחושה שאני צריך מעט חופשה ממוראקמי, אבל כנראה זה יעבור לי כבר עם צאת ספרו הבא.