ביקורת ספרותית על סוף דבר - ספרי סימן קריאה # מאת יעקב שבתאי
ספר מעולה

---

ש כמה משפטי פתיחה אלמותיים לספרים, אחד מהם כמובן משפט הפתיחה של עמוס עוז בספרו ״מיכאל שלי״, מי שלא מצליח לצטט, ירוץ נא מהר אל הספר... גם סוף דבר מתחיל במשפט שכזה

"בגיל ארבעיים ושתיים, קצת אחרי סוכות תקף את מאיר פחד-המוות, וזאת אחרי שהכיר בכך שהמוות הוא חלק ממשי מחייו, שכבר עברו את שיאם והם מתנהלים עכשיו במדרון, ושהוא מתקרב אליו במהירות ובנתיב ישר אשר מן הנמנע לסטות ממנו"



ואחרי התחלה שכזאת הרף הוא מאוד גבוה. ישנו מאפיין חשוב של סוף דבר שהוא מרחף על כל הספר והיא העובדה שיעקוב שבתאי לא הספיק לסיים את הספר. למעשה הספר הסתיים והוצא לאור ע״י אשתו של יעקוב שבתאי, עדנה שבתאי והעורך דן מירון. אי אפשר לדבר על "סוף דבר " ללא ספרו הקודם של יעקוב שבתאי, "זכרון דברים", משום ש"סוף דבר" מהרבה בחינות הוא המשכו של "זכרון דברים". למעשה הפרק הראשון של "סוף דבר" הוא המשך ישיר ל"זכרון דברים", הן מבחינת התוכן, צורה וההתכונות. הוא גם היה הפרק המורכב ביותר בספר זה מבחינת יעקוב שבתאי שאמר ״הפרק הזה יוריד אותי ביגון שאולה״ למה דווקא הפרק הזה הוא הקשה ביותר? ניתן רק לשער, "זכרון דברים" הוא מושלמות הוא אובססיה למושלמות, כמו שכבר תארתי לכל משפט הכין יעקוב שבתאי מספר גרסאות ואז בתהליך סיזיפי של בחירה מתוך צרופים של צרופים היה מתחיל לצמצם לקראת נוסח סופי. זוהי צורת העבודה של סופר שמושלם בשבילו היא רק נקודת ההתחלה. עכשיו אחרי שסיימת את זכרון דברים, ב ״סוף דבר״ אתה מתחיל פרק שהוא המשכו וכאן כבר נקודת הפתיחה שלך היא כל כך גבוהה שלסיים משימה כזו למישהוא שהוא אובסיסיבי לשלמות היא כמעט מבחינת משימה בלתי אפשרית. סוף דבר הוא ספר שבו יעקוב שבתאי מישיר מבט אל המוות תחילה דרך התפרקות החברה וערכיה, שדנו בהם ״בזכרון דברים״, אח״כ במות אימו ולבסוף במותו שלו עצמו. מעגלים מעגלים הספר מוביל בתהליך של מיתה. לכל מעגל יש את התוכן ובצורה היחודית לו ובמובן הזה "סוף דבר" הוא יותר מגוון מ"זכרון דברים "בסגנון ובצורת הכתיבה של יעקוב שבתאי. הפרק האחרון בספר שמורכב מארבעה פרקים כתוב כבר כמשיכת קולמוס אינטויטיבית אחת שעל סף המוות כבר משיל יעקוב שבתאי את כל השאיפות כולל האובססיה למושלמות ונשאר חשוף לחלוטין ופגיע כשגופו הפיזי מתפורר ונגמר.



מעניינת ההשוואה מול ספרו של המורה הרוחני בארי לונג, שספרו ״הרשו לי לדבר אתכם על מוות?״ נכתב תוך כדי גסיסתו ממחלת הסרטן בשנות השישים לחייו. הסופר המחונן שמסיים את חייו בגיל 47 והמורה הרוחני שגוסס בשנות ה-60 לחייו שניהם ניצבים מול אותה חוויה, שניהם מתארים דברים דומים אך מנקודת מבט שונות והתמונות שמתקבלות מצד אחד כה שונות אך בהתבוננות לעומק כל כך דומות שבבסיסם השלמה עם חוסר המושלמות של החיים ותפיסתם כתהליך מתבקש לקראת המוות. ההפרדות מהגוף מצד אחד כואבת ומייסרת אך מהצד השני משחררת לקראת פאזה אחרת.



מי שהמוות מפחיד אותו, משתק אותו, ורואה אותו כמשהוא ש מנותק מאוד מהחיים הללו בוודאי מהחיים היומיומיים, אזי יקשה עליו מאוד להנות מספר כמו ״סוף דבר״. מי שרואה במוות כחלק בלתי נפרד מחיו על פני האדמה וער לציר ההתפתחות הבלתי נמנע של מעגל החיים והמוות, יפיק תובנות לא מעטות מהספר. וכרגיל למתלבטים באיזה צד הם נמצאים, תחליטו בעצמכם.

» ביקורות נוספות של gilc
» ביקורות נוספות על סוף דבר - ספרי סימן קריאה #