ביום חמישי ה־24 באוקטובר 1929, קרסה לראשונה מזה זמן רב בורסת המניות של ניו יורק. אם היו למישהו מחשבות כי הירידות הסתיימו עם סיומו של יום המסחר, הרי שביום שישי שלמחרת הוא כבר הבין כי טעה. הירידות נמשכו וכך קרה גם בימי שני ושלישי שלאחריהם. כל אחד מימים אלו, זכה לכינוי "השחור": כך "יום חמישי השחור", "יום שישי השחור" וכך הלאה עד יום שלישי.
ביום שלישי כבר לא היו לאף אחד ספקות כי עידן חדש עומד בפתח. בתוך פחות מחודשיים צלל מדד ה"דאו ג'ונס" והשלים ירידה של כ50%. זו הייתה תחילתה של התקופה שזכתה אחר כך לשם "השפל הגדול". 25 שנה לקח לבורסה בניו יורק להתאושש ולחזור לאותם רמות מחירים כמו לפני תחילת הנפילות. זה קרה רק בחודש נובמבר 1954.
בתחילת השפל עדיין היה בארה"ב מספיק מזון כדי להאכיל את כולם. הבעיות החלו בתחום התעסוקה: גם אם הייתה דרישה לידיים עובדות, לא היה למעסיקים כסף לשלם לעובדים. הדבר גרם לגלי פיטורין, הפיטורין גרמו לירידה בצריכה וכך החל כדור השלג להתגלגל. האבטלה והעוני שנגרמו כתוצאה מכך גרמו לתסכול רב בציבור, תסכול שדלף די מהר גם לרחובות וגרם לגלי הפגנות.
ב-1931 החלה צרה נוספת. סופות אבק החלו להשתולל בארה"ב (וגם בקנדה). הסופות נגרמו משילוב של כמה גורמים: שנים של עיבוד אינטנסיבי של הקרקע, חישוף מעשבים לצורך חריש של שדות חיטה, חריש עמוק יחסית שפורר את האדמה וביחד עם רעיית יתר, כל אלו גרמו למצב של בלאי חמור של הקרקע באזור המישורים הגדולים בצפון אמריקה. אלו בשילוב של בצורת קשה, גרמו לסחיפת הקרקע על ידי רוחות. התוצאה- כיסוי שטחים על ידי חול ואבק ואובדן של אדמה פורייה שנסחפה אל האוקיינוס. סופות אלו זכו לכינוי "קערת האבק".
אחת מהסופות הקשות ביותר התרחשו ב-14 באפריל 1935 שנודע אחר כך בשם יום ראשון השחור. האסון האקולוגי הזה גרם לגל עזיבה עצום של תושבים מטקסס, ארקנסו, אוקלהומה והאזורים סביב המישורים הגדולים, והותיר למעלה מחצי מיליון אמריקאים ללא קורת גג. המוני חוואים פשטו את הרגל ונושלו מאדמותיהם. רבים החלו להגר מערבה כשהיעד הוא קליפורניה, שם קוו למצוא עבודה כשכירים בקציר של יבולי אפונים, כותנה ותפוזים. הם הלכו בכבישים והתגוררו באוהלים ובמחנות צריפים מאולתרים שהקימו לצדי הדרכים הראשיות. הנודדים סבלו מרעב ומחלות ואחוז התמותה היה גבוה במיוחד בקרב התינוקות.
הנשיא הרברט הובר לא הצליח להתמודד עם הצרות האלו. הוא הוביל מדיניות אשר על פיה הוא סייע בעיקר לבנקים ולבתי העסק הגדולים לנסות ולהשתקם. האנשים הפשוטים אשר שילמו את עיקר המחיר, קצת נשכחו. האבטלה גדלה והייאוש צמח לממדים קולוסאליים. בעוד גרמניה הכינה את עצמה למלחמה כלל עולמית, האמריקאים היו נתונים לאיום מבית - התקוממות מעמדית של השכבות החלשות וקריסת הקפיטליזם.
זהו הרקע לספר של ג'ון סטיינבק. זהו ספר אנטי קפיטליסטי מובהק אשר חלק גדול מהטקסטים שבו יהיה רלוונטי כנראה גם בעתיד למרות שנכתבו לפני עשרות רבות של שנים. בקלות ניתן לעשות הקבלה למה שקורה במדינה שלנו על יחסי הון שלטון. תאוריו של סטיינבק את משפחת ג'ואד, מסע הנדודים שלהם ומאבק ההישרדות היום יומי אותו היו צריכים לנהל, ממש נוגעים ללב בפרקים מסוימים.למרות שאין בי שמץ של נטיות סוציאליסטיות, הצליח הספר לעורר בי מחשבה שניה על משנתי הכלכלית ואפילו לעורר תעוב (זמני לפחות) כלפי הבנקים והתאגידים הגדולים.
ומכיוון שבעברי (המפוקפק למדי) למדתי צילום ותולדות האומנות, אני חייב להתייחס לצילום שעל כריכת הספר. התמונה שבחר המו"ל לשים על עטיפת הספר המחודש, היא אחת התמונות המפורסמות מימי השפל הגדול, תמונה מתוך סדרת תמונות שזכתה לשם "אם נודדת" (Migrant Mother) וצולמה על ידי הצלמת דורותיאה לנג (1895-1965). זהו תיעוד של אישה בת 32, פלורנס אוונס תומפסון (Florence Owens Thompson, 1903-1983) אשר כך מספרת עליה לנג: "לא שאלתי לשמה או לסיפורה. היא סיפרה לי שהיא מובטלת בת 32, שאינה יכולה להמשיך לנסוע הלאה כי הצמיגים של מכונית המשפחה נמכרו כדי לקנות מזון לששת ילדיה. היא אמרה שאכלו ירקות מהשדות הסמוכים וכן ציפורים שילדיה היו צדים. וכך היא יושבת שם תחת יריעת הבד, כאשר ילדיה סביבה והסכימה לצילומים כיון שהאמינה שהם יעזרו לה, וכך עזרה לי."
פלורנס תומפסון הייתה במקור ממדינת מיסיסיפי. היא נישאה ב-1921 ולה ולבעלה נולדו 5 ילדים. במהלך הריונה השישי, נפטר בעלה משחפת. לפרנסתה היא עבדה בשתי עבודות שונות וכאשר צילמה אותה דורותיאה לנג, היא נדדה עם ששת ילדיה. עם תום הנדודים, הכירה פלורנס בן זוג אחר אתו חיה שנים רבות ללא נישואין פורמליים. עם בן זוגה השני הביאה לעולם עוד 3 ילדים.
אתכם הסליחה אם נסחפתי קצת עם הסיפור ההיסטורי ולא עסקתי כאן בעיקר.
