אתחיל בזה שזהו אחד מהספרים המדהימים/המשפיעים שקראתי.
אינני יודעת מה השפיע עלי יותר. מה טלטל את נימי נפשי ומה השאיר חותם עמוק בליבי....
אני חושבת שכל הספר , מתחילתו ועד סופו עשה זאת.
אני חושבת שמה שתרם לספר הזה להיותו אחד הספרים הטובים היא
הכתיבה המרוחקת של אקירה יושימורה, כתיבה אוביקטיבית ונטולת רגשות , נטולת נקיטת עמדה, נטולת ביקורת.
בנוסף, החיים הקשים של אנשי הכפר, ההתמודדויות עם פגעי החיים ועם הרצון לחיות ככ נוגעים ללב ככ עדינים
בשבריריותם...
אינני יודעת מה אכזרי יותר. הרצון של בני הכפר לבוא או פונה סמה, או למרות שקבלו לידיהם בני הכפר
בגד משומש, נגוע במחלה שמחו שמחה אמיתית, התרגשו כילדים והסתפקו בזה.
במהלך הקריאה שכחתי לרגע שילד בן 9 מספר את הדברים, הבגרות שלו, הרגישות שלו, קנו את ליבי ומוחי
הייתי שבויה בו. כשנזכרתי הסתכלתי בבני, בן 8 וחצי, שהתנהלות חייו שונים ככ מחייו של איסאקו,
ששמחה ועצב היו שזורים זה בזה.
שמחתי שחייו קלים יותר, מלאים באהבה ורגישות. שמחתי שהוא בטח לא צריך לדאוג לבני משפחתו שמא ימותו מרעב.
נעצבתי כי חייו המלאים כל טוב, לא מוערכים מספיק, כי הוא רגיל לקבל הרבה דברים. כי לפעמים הפשטות מופלאה..

נהניתי מאוד. ממליצה באהבה...

הנסיך הקטן- ספר נצחי. חוגג 70 שנה ותקף ורלוונטי כאילו נכתב אתמול.
כמובטח , על גבי הכריכה כתוב ״בעל תובנות עמוקות ובלתי נשכחות על עולם המבוגרים, על החיים ועל האהבה״.
קניתי את הספר לילדיי, שיספגו קצת ספרות אחרת.... ואני מצאתי את עצמי קוראת בו שוב, מקריאה לקטן ונותנת לגדול לקרוא.
בכל קריאה ישנן תובנות חדשות נוספות.
הדיכוי של המבוגרים לדברים רוחניים כמו ציור, הריצה אחר הדברים הגדולים והתעלמות מהדברים הקטנים החשובים באמת.
אי ראיית המבוגרים את היופי וההנאה מרגעים קטנים, ממחוות קטנות... ועוד ועוד.
מדהים ומומלץ מאוד !!!

״מהפיכה תרבותית״ - צמד מילים שלא מסתדר לי. אוקסימורון ממש.
היכולה להיות מהפיכה תרבותית? ניתן להפוך את התרבות על פיה?
ניתן למחוק את התרבות וליצור חדשה? הרי תרבות מתבססת על שכבות, על עברו של עם.
עד כה, לא נתקלתי לצערי בהפיכה תרבותית חיובית. בכל אותן מהפיכות ראיתי רק צער, הרג, אובדן וכאב לב של אותם אנשים, של אותו עם.

טינג שינג יה מספרת על חייה כבת עשרה בזמן המהפכה התרבותית בסין בשנות ה 70.
בגלל המהפכה זכתה טינג שינג לחיי עוני, לחיי עבודה בחוות אסירים רחוק מביתה.
בגלל המהפכה זכתה מספר 4 (רביעית מהאחים במשפחה) בשיעור של השפלה, חוסר נאמנות, בדידות ואבסורדיות.
אבסורדיות כי מה שהיללו אתמול כבר לא רלוונטי היום.
אבסורדיות כי ״נאה דורש נאה מקיים״ לא היה קיים בהתנהלות של המנהיגים בסין.
מה שאנשים נאסרו עליו ונענשו היה מקובל בהתנהלות של המנהיגים. של האחראים. של השומרים.

כאבתי מאוד על חייה של טינג שינג ועל חיי הסינים. הבנתי שצדק לא קיים. (נכון יותר להגיד שצדק לא קיים גם שם)
ניסיתי להבין מה מטרת אותה מהפכה? הרי לבטל מעמדות לא ניתן. תמיד ישנה היררכיה כזו או אחרת. תמיד יהיו מקורבים יותר ומקרובים פחות.
חוץ מכאב, הרג והרס לא יצא שום דבר מאותה מהפכה.

בזמן הקריאה חשבתי על המהפכה בסוריה. מי משלם בסוף את המחיר עבור חילופי השלטון? העם הפשוט הנושא בעול.
עצוב...

היה לי חבר בעבר הרחוק, סמך טית (ספרדי טהור לפי מילון הסלנג. יהודים שחיו בארץ ישראל מאות שנים). ממוצא עירקי היה. ירושלמי.
דרכו הכרתי את ״התרבות הירושלמית״ את המאכלים, מחנה יהודה,את היהדות וחיי המשפחה של הזמן ההוא, הרחוק, של שנות קום המדינה.
הוא הכיר לי את רחובותיה של ירושלים, את מקומות המחבוא שילידי העיר מכירים.
אלי עמיר החזיר אותי לירושלים של אז... לחיים בארץ ישראל של שנות ה 60-70.
אל הציונות ואל אהבת הארץ ללא מרכאות וללא אירוניה.
התרגשתי לא פעם אחת. התרגשתי מהאהבה הצעירה והתמימה. התרגשתי מהכבוד והאהבה שרכשו לארץ ישראל הצעירה. התרגשתי מהיחס והכבוד שנתנו למשפחה, לחברים ולמדינה.
הדברים מתוארים בפשטות וללא ציניות . אהבה אמיתית.
אהבה אמיתית לחברה, לחברים, למשפחה ולארץ ישראל.
עמיר, משכיל לשזור את המצב הישראלי פלשתיני מרגע הכיבוש ועד לרגע שנצטרך לוותר על הרעיון של ישראל השלמה תמורת אי מלחמה.
היופי, שאין הוא מוותר על הציונות ואהבת הארץ לצד השלמה שישראל תיהיה שלמה גם ללא חלק מאדמתה.

לכל מי שרוצה לחוות את ישראל של פעם, לכל מי שחסר לו משהו בישראל של היום.
להכיר את מלח הארץ וגיבורי הדור שעליהם גדלנו.
ממליצה בחום לקרוא.

פשוט תענוג.

כשהגיעה העלייה הרוסית לארץ, שרתתי בצבא. בזמן הזה ניסו הורי למכור את ביתם בשכונת נוה שאנן בחיפה.
שנים שגרנו בו. כמעט ולא היתה תחלופת שכנים מסביבנו. ואז הגיעה העליה הרוסית.
עולים שדברו עברית בשגיאות ועם מבטא נוראי, יצאו ממכוניתהם החדשות שנרכשו כהטבה
לעולה חדש. הסתובבו בבית וניסו להוריד במחיר.
פעם אחת בזמן שמשפחה זרה שוטטה לי בבית ולאחר מומ על המחיר ותחינות שיקר להם, יריתי לעברם ״אז לכו תגורו באוטו״ .
הורי הסתכלו עלי בתדהמה, אני, ילדה מנומסת שכזו מפגינה כעס על אנשים שלא עשו דבר.
כן. כעסתי עליהם. כעסתי על כל העולים שעלו וקבלו הטבות בן רגע בעוד שהורי עבדו שנים וחסכו לרכב חדש.
אני מודה כעסתי על המדינה. כעסתי על כולם. כן , ראייתי היתה צרה ואגואיסטית.
באותם רגעים לא חשבתי על הקשיים של העולים החדשים, לא הבנתי את ההרגשה של לעזוב הכל ולעבור לארץ זרה.
כעס ילדותי. אני יודעת ומודעת.
לאחר התקרית המביכה, קלטתי מה בעצם עובר עליהם. לכמה דברים הם צריכים להסתגל.

ב״שחף שחור״ החזירה אותי רינת קליין לאותם רגעים... (לא הכועסים (-: )
לחיפה, לבית ההורים, למראות הארץ ישראלים. לתחושות שליוו אותי לפני ואחרי ״התקרית״.
שמחתי להיוודע לחיים שם, ברוסיה הרחוקה והקרה.
נהניתי מאוד מהספר. מהמתח השזור בו, מהאנושיות ומהמשפחתיות ששוב הוכיחה שאין לה תחליף.
צחקתי על סבתא רוזה, הערצתי את מארק וכאבתי על סשה.

כבר כתבתי שאהבתי ..?

במה אתחיל? קראתי את הספר המדהים והמיוחד בזה.
קראתי את הביקורות והתשבחות של הקוראים.
הזדהיתי עם מה שכתבו, הרגישו, חשבו על הספר.
אז כן. זה ספר מיוחד מאוד. מעטים הספרים שאני אוכל לכנותם ״מיוחד״.
יש בו ככ הרבה... ככ הרבה נושאים הספר מעלה.
ככ הרבה מחשבות הוא פותח.

אייטמטוב סופר גדול. קראתי גם את נמר השלג שלו. יחד עימו חייבים לציין את המתרגמים לעברית
שעשו עבודה נהדרת. השתמשו במילים ובשפה שהאוזן אינה רגילה לה, אך מתאימה להפליא לתקופה.

3 ציטוטים משכו את תשומת ליבי.

1) ״ כמה רב חלקו של אדם בעולם, וכמה מעט״....
כמה ממצה המשפט הזה. נחייה חיים שלמים, נחווה חוויות, קשיים ושמחות.
נעשה דברים, ניצור וניבנה. כמה מעט...

2) ״אם לא נלך בוודאי לא יקבלו. אבל אם נדרוש יקבלו. ועל כל פנים המנהל הגדול בכבודו ובעצמו יוכל לצאת אלינו. הרי הוא לא הר שלא זז ממקומו ״.
איזו ראייה פשוטה ונכונה. אם לא נגיד/ נעשה לא יידעו. וגם האדם הבכיר ביותר בכל ארגון הרי הוא אדם...

3) ״יוצא שאתה חי רק בשביל התחת שלך עצמך.
בדיוק כך. מה חשבת? לך זה פשוט - מי אתה? אפס מאופס. אבל אנחנו צריכים לדאוג קודם כל לתחת שלנו עצמינו כדי שיהיה מתוק בפה״.
מוכר מחיינו העכשוויים?? כמה מצער... הפכנו לחברה כזו.

עם הציטוטים והתובנות האלו מקווה לעולם טוב יותר.
אני אעשה את חלקי בעניין....

ככ הרבה דברים אני רוצה... לו היו לי כמה מליונים... לו הייתי זוכה בלוטו אפילו בכמה מאות אלפי שקלים זמינים.
הייתי משפצת את הבית ( מחליפה מטבח, אמבטיות , בונה אח בסלון לימי החורף הקרים),
הייתי נוסעת לחו״ל. אמריקה, אפריקה.
הייתי קונה בית (נדלן להשקעה ולילדים)
הייתי שומרת קצת לימי הגיל השלישי...
חשבתם מה אתם הייתם עושים?
לזוסלין זה קרה. היא זכתה בלוטו וכמוני, גם לה היו רצונות. היו חלומות.
ומה עכשיו? השינוי הגדול?

בתחילה הצטייר כספר קליל, אך כשסיימתי אותו חשבתי לעצמי האם הדברים החשובים לנו בחיים זה נושא ״קליל״?
הספר בעצם מדבר על הדברים שגורמים לנו אושר, על הדברים שאנחנו מעריכים.
הוא בעצם קורא לנו לבחון מחדש את רשימת הדברים שאנחנו רוצים... באמת רוצים מהחיים.

הספר הזה נפלא בעיני!!
נקרא במהירות, מובן ופשוט ובעיקר מעורר מחשבה...
והרי ספר המעורר מחשבה שווה שיהיה לו מקום ראוי על מדף הספרים.

נשארו לי עוד 5 עמודים. אני מפסיקה את הקריאה. מעיינת שוב בעמודים שקראתי. קוראת שוב
את הכריכה האחורית. מהנהנת בראשי. אכן כל מה שהובטח לי , קויים.
לא רוצה שהספר ייגמר. משהה לעוד כמה רגעים את קריאת הסיום של הספר. המערכה האחרונה.

יש לי וידוי, לא הרגשתי כך כשהתחלתי לקרוא את הספר. עיינתי בו וראיתי שהוא כתוב בצורת מכתבים, מכתבים ומכתבים.
התבאסתי, לא התחשק לי פורמט מוזר. עם הרגשה זו התחלתי את הקריאה בספר. ככל שהתקדמתי בקריאה נהניתי מאוד
מבחירתה של סמפל בתצורה של מכתבים. למדתי על סיטואציה אחת מזוויות שונות. פשוט גאוני.

זהו ספר שנון ומרגש על האופן שבו אנו חיים כיום. מריה סמפל שוחטת את כל הפרות הקדושות בחברה האמריקאית.
היא יורדת על המשפחה האמריקאית המושלמת, הקהילה האמריקאית בשכונה, ההיי טק, קבוצות התמיכה הרבות והתרבות החומרית.
הספר מרגש, מצחיק ומעורר מחשבה.

אני מאוד נהניתי. ספר נהדר.

טיילתי היום ביפו. הנמל, הבתים העתיקים לצד החדשים. צמודה היא לתל אביב. ממש מקשה אחת. הספר ״צילה״ נח לי בתיק.
הייתי בעמוד 480. רגע לפני הסוף (הספר בן 500 עמוד).
הרגשתי שאני ממש מטיילת בין דפי הספר. ראיתי לנגד עיני את צילה ומשפחתה יורדים מהאונייה שהגיע מאירופה, בשנת 1905.
ראיתי את יהודית בתה יורדת מהאונייה ב 1935 כשחזרה מלימודיה בברלין ( עבודה סוציאלית. הראשונה בארץ).
ראיתי את העגלה שלקחה אותם מהעיר תל אביב לעיר הצעירה חיפה, שהיתה קטנה כל כך, והשכונה החדשה שנבנתה בה היא הדר הכרמל...
נסיעה זו ארכה כ 4-5 שעות. נסיעה קשה וארוכה. פלשתינה של אותם הימים נבנתה לאיטה.
בהכנסי ובצאתי מהעיר תל אביב, הבטתי כהרגלי בשמות הרחובות. דיזנגוף, הנרייטה סאלד, ביאליק, ברדיצבסקי... האנשים האלה חיים בספרה זה של יהודית קציר.
משפחתה פגשה אותם, ארחה אותם, דיברה איתם. היום הם שמות של רחובות ורבים מאיתנו אפילו לא יודעים מי הם היו ומה היה פועלם.
אחחח מה אגיד לכם? ההיסטוריה בהתגלמותה. תענוג!!
אני, שתמיד נכשלה בהיסטוריה, שהתאריכים והמהפכות לא היו ידידיי, החלה לזכור ולאהוב את ההסטוריה של מדינת ישראל.
את העליות ואת הבילויים, את גיא אוני ואת המושבה פתח תקווה, מאוד נהניתי מהספר.
אמנם, לרגעים עייפה אותי תחלופת המכתבים הארוכה בין יהודית מתל אביב לעמינדב מחיפה. מודה אני שאף דילגתי על כמה דפים,
אך מה זה לעומת ההרגשה שאני נמצאת ולוקחת חלק בתקומתה של המדינה.
עמינדב החיפאי (חתנה הראשון של צילה)בוגר בית הספר הריאלי שחגג 100 שנים לאחרונה, ואני בוגרת אותו בית הספר 70 שנה אחריו, חלקנו
את אותו האוויר החיפאי, את אותה הרוח....

לכל אוהבי ההיסטוריה - ממליצה בחום.
אמנם הביקורת יצאה מליצית מידי, מתקתקה אפילו, יחד עם זאת, אמיתית.