ספינות טרופות מאת אקירה יושימורה

אם אתם מחפשים ספר שיטלטל אתכם וישאיר אתכם עם מחשבות גם זמן רב אחרי שתסיימו אותו, "ספינות טבועות" של אקירה יושימורה הוא בחירה מצוינת.

❓זהו ספר על הישרדות בגרסתה הטהורה והאכזרית ביותר. העלילה מתרחשת בכפר יפני נידח במאה ה-19, שבו התושבים מפתים ספינות לעלות על שרטון כדי לבזוז את המטענים ואת גופות המלחים. דרך עיניו של איסאקו, ילד בן תשע שגדל לתוך המציאות הזו, אנחנו נחשפים למנהג המזעזע, שהוא גם הדרך היחידה של הכפר לשרוד.

❓מה הופך את הספר למיוחד?

יושימורה כותב בפירוט יבש, קצר ולעניין. הוא לא מנסה לייפות את המציאות האכזרית, מה שרק מגביר את העוצמה של הסיפור ואת המתח. כל תיאור, ולו הקטן ביותר, משרת את העלילה ובונה את האווירה הדחוסה והמלחיצה.

דילמות מוסריות מורכבות: הספר מכריח אתכם להתמודד עם שאלות קשות. האם אנשים שמבצעים מעשים נוראיים הם בהכרח רעים? האם הישרדות מצדיקה הכל? יושימורה לא נותן תשובות קלות, אלא מציג את תושבי הכפר כבני אדם, ולא כרשעים מוחלטים

❓ מתח מתמיד: כבר מהעמוד הראשון, האווירה אפלה וכל רגע טעון במתח. הספר לא רק מתאר את מה שקורה, אלא גם חוקר את הפסיכולוגיה של הדמויות, מה שהופך את הקריאה לחוויה אינטנסיבית ומרתקת.

אם אתם מעריכים ספרות חזקה, נטולת רגשנות, שמעמידה במבחן את הגבולות המוסריים שלנו, "ספינות טבועות" הוא ספר שתזכרו עוד הרבה זמן.

פקחתי את עיני כי שמעתי דיבורים, עדיין לא מבינה היכן אני. הרגשתי שאני זקוקה לעוד כמה דק'
בתוך שק השינה שלי. ואז נזכרתי...אני בחושה בסוף העולם בניו גיני עם שבט הקונים בכפר שנקרא דאבה דאבה .השעון הראה על 5 בבוקר. אני עדיין "אדם של בוקר" אך לא אוהבת שמאיצים בי. התיישבתי ומולי ראיתי את ראש הכפר בחיוך צחור ועוד כמה מנכבדי הכפר לידו. הם מסתכלים עלי ואני עליהם, הם עלי ואני עליהם. בוקר טוב ,למה כולם מסתכלים עלי? שאלתי את הבחור שתרגם לאנגלית. ואז הוא אמר שזה מנהג.
האורחים אוכלים קודם ואז ראש הכפר אוכל. הם פשוט חיכו שאתעורר ואתן את הביס הראשון. הסתכלתי בקערות הפח השונות, לא ממש רציתי לאכול כלום על הבוקר אך אני אורחת אצלם ומוטב שאתנהג. היו שם אורז ותפוחי אדמה שהבאנו לכפר כמנחה ורצון טוב כשהגענו. כן הם הצליחו להפתיע אותי שם.

הסיבה שאני מספרת את כל ההקדמה הזו כי מכירים את המשחק "סיימון אמר", ובכן ראש הכפר מחליט מה יהיה ,ומה יקרה. ואם ראש הכפר אמר שאני אשב ואספר סיפורי ירושלים כל הלילה וכולם יקשיבו אז זה מה שיקרה. לא ראיתי התנגדות אז וגם בסיפור שלנו על כפר הדייגים הכבוד והציות לראש הכפר היו ללא עוררין וללא דופי. על פיו יישק דבר.
******************
זה סיפורו של ילד בן 9 שאביו השתעבד כדי שיהיה למשפחתו אוכל והוא הפך להיות הגבר של המשפחה ויד ימינה של אמו. המוזר בסיפור שאין פה חיבוק או נשיקה או דבר חיבה אחר. אנשים כמעט ולא פונים אחד לשני בשיחות טפלות. כל אחד עושה את המוטל עליו בשתיקה תהומית. כולם מאוד קודרים ושותקים ואני מניחה שזה העוני הגדול ביותר בספר מלבד הרעב הפיזי.
העלילה מגוללת סיפור של כפר דייגים ביפן, סיפורן של משפחות, נשים, ילדים... שחיים יום ביומו ומנסים לשרוד כדי לא למות מחרפת רעב. הם עובדים קשה, הנשים סוחבות על גבן שקים, מבשלות ,צולות, מנקות. הילדים בני 7 יוצאים עם הגברים לים כדי לדוג דגים ולהרוג דיונונים בכדי לפרנס בכבוד את המשפחה. הם גרים בחושות והשמחות הקטנות והפשוטות שלהם ממיסות את הלב .
ביער הם היו מקוששים עצים להסקה, מהחלק הרך של העצים ,העצה, היו מכינים בגדים בתהליך ארוך ומייגע. הם היו מסננים את המלח שהגיע מהים ומבשלים אותו ולבסוף מוכרים תמורת דגנים. העוני היה כה גדול שרק המחשבה על אורז גרמה להם לחיוך דל של עונג וכמיהה לאוכל משביע.
אין פה עלילה מרעישה כי בחיים כמו שהם חיו לא נשאר זמן להתרפקות או למשחקים, גם לא נשאר זמן לתהות, יש זמן קצוב לישון ,לעבוד ולהתפרנס. זה כמו הסיפור על משל המערה, עד שמשהו לא יוצא החוצה מהמערה הוא לא יודע שיש גם חיים אחרים.

********************
וההפתעה הגדולה של הספר שהכתה בי, איך כפר שלם בראשות ראש הכפר עושים מעשים שלא מביישים שודדי ים מנוסים, כאלה שאנו רואים רק בסרטים.

הם קראו לזה – "או -פונה-סמה – כלומר ספינות טרופות.

זה היה סוד רק לאנשי הכפר, כולם מהקטן עד לגדול פיללו שספינה טרופה תגיע אל חופם. תורני הכפר הבעירו מדורות לילות שלמים בחורף כשרוחות וסופות מייללות סביבם רק כדי להטעות ספינות שנתקעו בסערה ולא מוצאות דרכן. הם פיללו שספינות סוחרים יגיעו כדי שיוכלו לבזוז אותן ולהרוג את מי שנמצא עליהן. {על ספינות סוחרים יש שקי אורז ,שמן, חפצים, בגדים} .
אנשי הכפר התפללו לגורל טוב שכזה כי אז הם לא ירעבו כמה שנים טובות. כי אז אף אחד לא ילך להיות משועבד ויעזוב את משפחתו. כי אז יחיו ללא חרפה!

הספר הוא קטנטן ממש, הוא מטלטל והדמויות נכנסות ללב במהירות, חלקן מתות בגלל מגיפה או מחלה. זה ספר שגורם לחשוב על החיים שלנו כפי שהם ולהעריך אותם ולדעת שאף אחד לא חסין
מפני תהפוכות הגורל .בעיקר לומר תודה על מה שיש. הסוף מפתיע ומטלטל צפו להנחתה.

מכירים את זה שספרים מגיעים אלינו בדיוק בזמנים שהם אמורים להאיר לנו את הדרך, או להציג לנו נקודת מבט שונה שהיינו צריכים? ככה בדיוק הגיע אלי הספר "ספינות טרופות", במתנה מקולגה וברגע שהכי הייתי צריכה אותו.

בתור חובבת מושבעת של ספרות אסיאתית, ובמיוחד קוריאנית ויפנית, הופתעתי למצוא כאן סיפור שמועבר כולו מנקודת מבט של ילד.

אנחנו מלווים את הדמות הראשית במשך שלוש שנים, מגיל 9 עד 12, והוא מתאר בצורה כל כך חיה את חיי המשפחה שלו, את הכפר ואת המנהגים המקומיים. מה שיפה בספר זה שגם כשהוא מתאר מנהגים שנראים לנו היום "לא נורמטיביים", תמיד יש להם הסבר עמוק שנטוע בתוך המציאות של הדמויות, וזה גורם להכל להרגיש הגיוני בתוך העולם שלהם.

התחברתי מאוד לסגנון התיאורי ולתחושות שהספר מעלה.

העלילה היא לאו דווקא כזו שמשאירה אותך במתח לאורך כל הדרך, אבל היה שם אלמנט של הפתעה בסוף, כזה שמהול בצער עמוק ומשאיר חותם רציני.

אקירה יושימורה כתב ספר מעולה!!
איסאקו, ילד בן תשע!! נושא על כתפיו הצנומות את עול הפרנסה
למשפחתו הענייה החיה בכפר יפני נידח.
כל תושבי הכפר חיים בצמצום ובחשש מתמיד לרעוב למוות,
ולכן מחפשים פתרונות להישרדות.
אביו של איסאקו כמו רבים אחרים, נאלץ לשעבד את עצמו לעבודה
בכפר אחר, על מנת להביא מזון למשפחתו.
התושבים העניים מלקטים מזון מכל הבא ליד, וכשהים רגוע
הם יוצאים עם הסירות ומנסים לדוג כמה שיותר.

"או פונה סמה" היה שמן של הספינות שהתנפצו אל השונית
המשתרעת על החוף מול הכפר. עפ"י רוב נושאות הספינות על סיפונן מזון,
כלי עבודה, חפצי מותרות ובדים, המשפרים את איכות חיי הכפריים"
ולא היה מאורע שמח מזה!!
אממה...הספינות הטרופות לא התנפצו במקרה.
התושבים הם אלו שמשכו את הספינות אל השוניות החדות!!
מבחינתם היה הדבר מוצדק והכרחי.

למרבה האירוניה, אני כקוראת מרגישה הזדהות עם המעשה,
כי ברור לי שחייהם מוטלים על הכף, ובמזג אוויר סוער
ספינה עלולה להתנפץ בלאו הכי.
זאת הגדולה של הסופר, שהוא מצליח להעביר לקוראים אמפתיה
כלפי התושבים העניים, עד כדי הבנת המאורע הקשה.

וכך הציפייה והתפילה לבואה של "או פונה סמה"
מתרחשת כל חורף מחדש, עד שמגיעה ספינה אחרת,
עם מטען שונה מהרגיל....
ספינה שמשנה את חיי כל הכפר!!!

מומלץ....אפילו מאוד.

בכפר קטן במזרח יפן, לבטח לפני יותר ממאה שנים, אנשים חיו כדי לשרוד. בכפר הזה, כ-17 בתים בלבד וכמאה תושבים, אנשים נולדו, חיו ומתו במינימום האפשרי. הגברים יצאו לדוג, הנשים עזרו כנגדם עם הילדים, שמצדם גדלו כדי לעזור במלאכות הבית או לדוג אף הם וזהו. הדיג היה בהתאם לעונת השנה ולעושר הדגה, שאר המזון היה דל, דגנים בדוחק וירק בצמצום. אורז נראה בכפר לעיתים רחוקות או בדרך נס, נס הנקרא או-פונה-סמה.
במפרץ הקטן בו נהגו בני הכפר לדוג היו שוניות לרוב. לסירות השוניות לא הפריעו, לספינות השוניות היו בבחינת שרטון מאיים. מחוץ למפרץ הספינות היו עוברות, אך לעולם לא מגיעות פנימה. כדי למשוך פנימה את הספינות היה דרוש מעשה הטעיה, אש דלוקה בבחינת יש כאן חיים ואפשר לסייע לספינה במצוקה. לו היתה כזו ספינה, היא היתה באה בעקבות האש, תחתיתה נקרעת בשוניות ואת שאר עבודת החבלה כבר היו עושים הדייגים, דייגי הכפר. ואכן, איסאקו הילד בן העשר, שתפקידו היה ללבות את האש לראשונה בחייו, זכה לראות ספינה שכזו, שתוך שעות נבזזה והכפר זכה לחסד נדיר של אורז וכלים לזמן ארוך. זה היה קורה פעם בכמה שנים. חסד כזה היה מונע מהכפר "למכור" מבוגר או נערה לשעבוד, שיעזרו למשפחתם במזון כמו שקרה למשפחתו של איסאקו. אביו נאלץ לשעבד עצמו לשלוש שנים ועל כתפי איסאקו הנער הוטלה פרנסת המשפחה.
והנה, תוך שנה פעם שניה.
הפעם ספינה שאמנם אין בה כמעט כלום, אלא שספניה לבושים בהידור באדום. הבגדים נלקחו, כך גם מעט כלים והספינה נעזבה לזרמים.
נדמה שהחיים בכפר קשים מנשוא. הרעב תמידי, הדייג עונתי וההסתמכות על ספינה תועה היא עניין של מזל, אם לא טריק לא הוגן של תושבי הכפר, שאם הם נתפסים, הם נענשים באכזריות ע"י השלטונות.
והנה, תוך שנה פעם שניה.
הבגדים חולקו ע"י ראש הכפר בהבטחה שלאחר הכביסה הבגדים יהיו בסדר ושום מחלה לא תגע בהם כמו זו שנגעה בספני הספינה התועה. לא עוברים ימים ובכל הבתים נראים סימני המחלה. איסאקו נותר יחיד לטפל בריא במשפחתו החולה. אביו רחוק ורק בעוד זמן קצר יגיע ובינתיים מודיע ראש הכפר כי החולים חייבים להתרחק מכפרם לעד.
איסאקו לא יודע נפשו מרוב צער. למחרת הוא יוצא לדוג סתם כך. כעבור כמה ימים הוא מבחין בדמות מוכרת המגיעה לכפר. מוכרת לו...
הלב נחמץ.

זה הספר השני של הסופר שאני קוראת, והוא קיבע לי אותו כמספר סיפורים נפלא, שדרך הסיפור מצליח להשחיל רמיזות עדינות ומדוייקות, העוסקות בחיים - גם של הלא יפנים שבינינו - ובהחלטות שאנחנו מקבלים, שלפעמים בלי אזהרה מוקדמת - הופכות את חיינו על פיהם, וכל חרטה בדיעבד לא תשנה את התוצאה הקטלנית.

מעשה בכפר דייגים קטנטן, הממוקם בחוף טרשי וסחוף רוחות. האוכלוסייה הקטנה החיה בו נאחזת בצפורניים במקום, המספק אפשרות לחיות בקביעות על סף הרעב. כמעט אי אפשר לגדל בו גידולים חקלאיים, ואנשי הכפר מתקיימים בדלות מדיג ואיסוף אצות, עושים מעט סחר חליפין עם כפר שכן מרוחק מאד, וחיים כקומונה משתפת פעולה - שזו הדרך היחידה לשרוד את התנאים הקשים. אחת למספר לא ידוע של שנים איזו ספינה נטרפת במיצר מול הכפר, ומטענה וחלקיה - גם העץ ממנו היא עשויה והמסמרים המחברים אותה - משמשים את הכפריים ל"השלמת הכנסה" ולהגיע למצב של כמעט שובע. בשנים קשות חלק מבהכפריים "נמכרים" לעבודה לפי חוזה, ושכרם מפרנס את משפחותיהם שנשארו.

הסיפור מסופר מנקודת ראותו של ילד בן 10 שנותר הגבר בבית אחרי שאביו "נמכר" לעבודה. הוא מנסה לעשות עבודה של גבר, להחזיק את משפחתו בחיים כמצוות אביו. החיים בכפר הזה מורכבים משינויי העונות, ממסורת המכתיבה את ההתנהגות, מציות ללא ערעור לסמכות - הורים על ילדים, בעלים על נשים, ראש הכפר על התושבים, ומבורות מוחלטת בכל מה שקורה מחוץ לכפר.

המסורת - אומר יושימורה - היא דבר והיפוכו. מצד אחד היא מאפשרת ביטחון ונחמה, ואפשר להיסמך עליה. אבל להסתמך על מסורת ולא על ידע כדי לפרש ארועים - יכול להביא לתוצאה קטלנית כפי שהבינו מאוחר מדי, בני הכפר הזה.
אהבתי אותו מאד. הוא אינו מוותר על הסיפור המרתק, העצוב והמחכים, ולמרות שמדובר בכפר קטן ודל ביפן, הוא מספר סיפור שיכול - בשינויי תוכן קלים - לקרות לכולנו, אם לא נזהר.

סיפור יפני מענין,רגיש ומרגש. על כפרון דייגים זעיר ומבודד הממוקם על חוף סוער ובלתי יציב. המשפחות חיות מדייג עונתי ותלויות בחסדי הים.חלק מהדייג הם צורכים וחלק מוכרים לכפר שכן תמורת מזון . העוני גדול כל תושבי הכפר כולל הילדים עובדים בכדי להביא הביתה מזון .תושבי הכפר מוכרים עצמם, למספר שנים, לעבודת פרך במקומות מרוחקים בכדי להביא פרנסה למשפחה. הדבר היחיד שמהוה עבורם תקוה עושר ואושר הוא "או פונה קמה" התנפצות ספינת סוחר לרגלי הסלעים בחוף הכפר. אוצרות הספינה ובעיקר האורז שהיא נושאת,מחזיקים את הכפר למספר שנים, וחוסכים מהם את היציאה מהכפר לעבודה בחוץ. האסון של האחד הוא העושר והאושר של האחר. עד שמגיע ספינה שהופכת את המזל לאסון. סיפור מסופר דרך עיני עיסקו ילד הגדל בכפר החווה את החיים בכפר ואינו מכיר מה נמצא מעבר לגבולותיו.

בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ, וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי-כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ, שָׁמָיִם; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי-כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן. וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם שְׁלִישִׁי.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים, וּלְיָמִים וְשָׁנִים. וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים, אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים: אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל, לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים. וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים, בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, לְהָאִיר, עַל-הָאָרֶץ. וְלִמְשֹׁל, בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם רְבִיעִי.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים--יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה; וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל-הָאָרֶץ, עַל-פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים; וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. כב וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים, לֵאמֹר: פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הַמַּיִם בַּיַּמִּים, וְהָעוֹף, יִרֶב בָּאָרֶץ. וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם חֲמִישִׁי.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע: לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה. וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי.
וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.


***


החיים שלנו הם מחזוריים. בן אדם קם בבוקר, מתארגן - אוכל, מצחצח שיניים, מתלבש - יוצא לעבודה, ללימודים וכ'ו. אחר כך חוזר הביתה, ואם יש קצת זמן אז מתעסק בעיסוקיו. אחר כך מתארגן לשינה - מתלבש, מצחצח שיניים, מתקלח. וכך הלאה, בצורה מחזורית. יום שבת הוא יום מנוחה.

כך גם חיי הכפר העני שביפן, אשר מסופר עליו בספר הזה, מתנהלים להם. במחזוריות. עובדים קשה כל השנה כדי להצליח לחיות חיים כמה שיותר סבירים. בין אם זה לדוג, לתפוס צדפות ועד עשיית טקסים דתיים על מנת למשוך לחופי הכפר ספינות טרופות שמגיעות בעיקר בחורף כשהים סוער. ספינה טרופה (או איך שהם קוראים לזה: או - פונה - סמה) היא ספינה שנסחפה לחוף בשל תנאי מזג האוויר הסוערים, ומביאה איתה לרוב שלל רב שמספק את תושבי הכפר למשך זמן ממושך, ומונע מהם למות מרעב (ובשלל הזה הם משתדלים להשתמש בחסכנות כי מי יודע מתי תבוא האו - פונה - סמה הבאה?).
אביץ, קיץ, סתיו, חורף - כל עונה הכפר מתנהל אחרת, וכך הכל קורה מדי שנה, שוב ושוב, בצורה מחזורית. העיקר לחשוב על העתיד, לא לגווע מרעב.

איסאקו הוא נער צעיר החי בכפר. אביו הלך לשיעבוד (תהליך שבו בני משפחה עוזבים את הבית כדי לעבוד ובבוא היום להביא כסף הביתה) כשהוא מקווה שמשפחתו תסתדר בלעדיו לתקופה ולא תגווע ברעב.
איסאקו הולך ומתבגר ככל שעובר הזמן במחזוריות הקבועה שלו בכפר, והופך מנער לגבר צעיר. אף על פי שאיסאקו הוא לכאורה הדמות הראשית בספר, הוא בסך הכל עוד דמות פשוטה מבין רבות בכפר, וכמוהם גם הוא שותף במשימות בכפר ולמנהגים שנעשים בו, כשהמטרה היא לתת את עצמו ואת עזרתו למען רווחת הכפר, שלא יגווע ברעב, ועל מנת שיתקיימו בו חיים צנועים אך סבירים.
איסאקו גם זכה לחוות במהלך הספר את הגעתה הראשונה בחייו של האו- פונה- סמה, את טעמו הנפלא והנדיר של האורז (כן, כן, אורז!), את טעמה של אהבה. אבל, לצד כל זאת, הוא טועם גם את טעמה של סכנה, של רדיפת בצע ושל חוסר זהירות... מה יעלה בגורל הכפר ואנשיו?

כל הקריאה בספר הקטן-גדול הזה, שעלילה של ממש אין בו, ראיתי לנגד עיניי סרט דרמה, מהסוג הזה שמתנהל בקצב איטי יחסית, שמשולבים בו קטעי נוף מרהיבים כמו ים סוער ורוחות, מהסוג הזה שלרוב גם יזכה באוסקר ובפרסים אחרים. יכולתי לדמיין לעצמי את הדיאלוגים הקצרים בין הדמויות, שנבלעים להם ברעשי הטבע, וברעשי עבודות הבית והחיים בכפר.
הוא אכן איטי הספר, אבל גם יפהפה. הוא אמין וריאליסטי, וכתוב פשוט נהדר, כתיבתו מותאמת לקצב ולאווירה של הסיפור. ספר שהוא יצירת אומנות של ממש, פיוטית, עם סוף עגום כמו בטרגדיה קלאסית, מלווה במסר חד וברור. אמנם אין כל כך עלילה סוערת, אבל יש אווירה של סכנה באוויר, כאילו בכל רגע משהו רע יקרה בכפר וכל מה שאנשי הכפר ניסו לשמר במשך שנים ודורות, יתפורר להם מול הפרצוף.

נקנח את הסקירה בשיר שכתבתי בעקבות הקריאה בספר:

או - פונה - סמה
או - פונה - סמה
מתי תביאי איתך
את האוכל שאמי בצלחתי שמה?

או - פונה - סמה
או - פונה - סמה
כמה כבר צריך לחכות לבואך
כמה.


*** אני מקדיש את הביקורת לסקאוט, שבזכות ההמלצה הנלהבת שלה על הספר, הנחתי את ידיי עליו. תודה רבה, זה בהחלט השתלם!
את כמו או - פונה - סמה: חיכיתי לך במשך תקופה ארוכה של 20 שנים, עד שסוף כל סוף נכנסת לחיי, מביאה יחד איתך שלל רב, כי את פשוט אוצר שממלא את ליבי שמחה ואושר ממש כמו שאנשי הכפר ליבם נמלא בשמחה ובאושר למראה הספינות הטרופות שנסחפות אל חופי הכפר...

בחמש קם דייג, ויצא את ביתו. אל הים צעד והשליך חכתו. עד הערב סבב, לא הצליחה דרכו. גם צמא, גם רעב, אחזו אותו. סר פנים ונסער, חזר לכפר...
אם זה מצלצל לכם קצת מוכר, זה מפני שמדובר בתחילתו של השיר "אגדה יפנית", רק בשינויים מתחייבים (דייג במקום צייד). וכך הרגיש לי הסיפור שלפנינו, כמו סוג של אגדה.

בכפר דייגים קטן ומבודד ביפן, השוכן על קו חוף הים ולמרגלות נופי הרים פראיים, גרות מספר משפחות בבתים לבנים מוקפי טרסות אדמה חצצית. הדיג הוא מקור פרנסתם העיקרי כאשר הגברים עוסקים בדיג והנשים, הילדים והזקנים עוסקים באיסוף ירק, צדפות ואצות. ולפעמים נוהגים התושבים לקיים קשרי סחר חליפין עם הכפר השכן תמורת תוצאת חקלאית. הים אומנם מספק את מקור החלבון העיקרי של התושבים, אולם הוא לעיתים גם מקור לאוצרות של כסף, אורז, ביגוד, כלי מלאכה וכל מיני דברי מותרות המגיעים מספינות טרופות. ספינה טרופה היא בבחינת אירוע משמח ומזל טוב – הנקרא "או-פונה-סמה"- עבור אנשי הכפר. הם תלויים בה לרווחתם ודואגים להתפלל לבואה ולערוך טקסים (אישה הרה היוצאת לים) למענה. הם גם דואגים ל"עזור" לאותו מזל ולזרז את בואה של האו-פונה-סמה. ואיך עוזרים למזל? מתברר כי בלילות ים סוער דואגים אנשי הכפר להבעיר מדורות על חוף הים, סמוך לשוניות, על מנת לתעתע בספינות ולמשוך אותן לחפש שם מחסה. הספינות מתנפצות אל השוניות ואנשי הכפר בוזזים את מטעניהן והורגים את צוותיהן.

בעונת דיג חלשה וחוסר ברכה לבואה של ספינה טרופה, נאלצים תושבי הכפר למכור את עצמם. וזהו סיפורו של איסאקו, ילד קטן כבן 9, הנאלץ למלא, בעל כורחו, את תפקיד מפרנס המשפחה בהיעדרו של אביו , אשר מכר את עצמו לקבלן עובדים מהכפר השכן לתקופה קצובה של שלוש שנים תמורת סכום כסף מראש. מנהג השעבוד הוא דרכם של תושבי הכפר לשרוד מפני הרעב , ותמורת הכסף יכולות המשפחות, הנותרות מאחור, להתקיים לזמן מה. איסאקו לומד במהרה את המיומנויות הנדרשות על מנת לשמור כי משפחתו – אמו, אחיו ואחיותיו - לא תרעב ואף הופך לחבר מוערך בקהילת הכפר. משמש כנציג המשפחה בפני ראש הכפר, לומד את מלאכת אמנות הדיג עם הגברים, אוסף עצים עבור אמו להכנת הבדים, נוטל חלק פעיל בטקסים. הסיפור מתאר את חיי הכפר וקשיי קיומו, מחזוריות עונות השנה והשפעתה על פעילות הדגה , דרכו של איסאקו לגבריות וניצני אהבה ראשונה. במהלך הקריאה נוצרת התחושה כי הסיפור מתקדם לאסון, אבל לא ברור עד הסוף מאיזה כיוון.

סיפור נוגה ומעניין, הכתיבה פשוטה ותמציתית אם כי לוקה בחזרתיות. יושימורה יודע לספר סיפור, ומצליח לגרום לקורא לגלות אמפתיה כלפי ילד עני הכמהה, יחד עם אנשי הכפר, שתגיע או-פונה-סמה ותציל אותם מגוויעה ברעב ותיתן להם שלוות נפש ושלא יצטרכו למכור את עצמם, אפילו במחיר ביזה ורצח. גם בהמשך יושימורה נוטע בקורא סוג של תקווה שהתושבים לא יתגלו ויענשו. הוא מציג תפיסת מציאות שונה המתרחשת באותה תרבות אך עם מערכות חוקים ומנהגים שונים: כפר עני ורעב מול עשיר ושבע. רגע ההתפכחות מגיע כאשר טבע האדם, בסופו של דבר, רודף אותו, ומותיר מחשבות אצל הקורא בסיום הקריאה.