אתמול בלילה שכבתי במיטה וניסיתי להירדם. ברור שלא הצלחתי כי כזאת אני, ברגע שיש לי הזדמנות אני דופקת את שעות השינה שלי עד שהן כבר בקושי קיימות. בשלוש לפנות בוקר כבר הייתי מיואשת, קמתי מהמיטה והחלטתי לקרוא ספר. פתאום נזכרתי בספר הזה, שאבא שלי השאיל לי בטיסה מלונדון ובחיים לא סיימתי לקרוא. מצאתי אותו בארון, לקחתי אותו והתחלתי מהתחלה. ככה, בשלוש לפנות בוקר. לגיטימי. כעבור זמן, השעה היא ארבע וחצי לפנות בוקר, אני בוהה במספר 372 בפינה העליונה של הספר ומרגישה די מוזר. כן, יש אנשים שיגידו שאני אולי צעירה מדי בשביל הספר הזה ושכנראה פספסתי חלקים שלמבוגרים עם עבודות ובית וילדים הם כנראה ברורים יותר. אבל אפילו מנקודת המבט שלי, הספר הזה אחד הטובים שקראתי. לא הצלחתי להניח אותו מהיד- למרות האורך של הפרקים והעובדה שאני צריכה לישון אם אני רוצה לסיים את השמונה מאות ואחת עבודות שיש לי מהלמידה מרחוק היום, כל פעם שסיימתי פרק הנחתי את הספר על השולחן ואחרי כמה דקות הרמתי אותו שוב והתחלתי עוד פרק. אז טכנית, כן הצלחתי להניח אותו מהיד. אבל לא ממש. היו מקרים שקראתי כמה פרקים ברצף ואפילו לא שמתי לב כמה עמודים עברתי עד שקלטתי שיש לי עוד ארבעים עמודים לסוף. אז כבר לא הצלחתי להפסיק בכלל, עד שסיימתי. (יש טיפה ספוילרים בחלק הבא) הספר הזה גרם לי לחשוב, לגבי עצמי, אנשים אחרים, החברה, מה לא. הוא גרם לי להרגיש כעס בעוצמות מסוכנות שבשעות נורמליות כנראה שהיה גורם לי להטיח כדור בדלת שלי עד שמישהו היה צועק עליי להפסיק, ועוד רגשות ומחשבות ותהיות לגבי עצמי ולגבי אנשים אחרים. הרגשתי כל כך שקועה בספר ברמה שלא הרגשתי כבר הרבה זמן, ממש לא יכולתי להתנתק מהספר עד הסיום. הקטע עם התינוקת והמשפט גרם לי להילחם בעצמי הרבה- ברור שאני רוצה שלתינוקת יהיו הורים עם מספיק אמצעים כדי לטפל בה, אבל האם לא מגיע לה להיות יותר מחוברת למורשת ולתרבות שלה, לאמא הביולוגית שלה שעדיין אוהבת אותה? האם העובדה שהיא נטשה אותה אומרת שלא מגיעה לה הזדמנות נוספת או שאולי היא יכולה להוכיח את עצמה? כשהמשפט הוכרע, לא יכולתי שלא להרגיש טיפה מאוכזבת- ומיד לחשוב אם יש לי זכות בכלל להיות מאוכזבת אם אני לא מבינה כלום בהורות ויכולות אימהיות, וכנראה שאני לא מבינה את הדברים כמו שצריך. גם מיה, והעובדה שהבת שלה הייתה בכלל אמורה להיות של זוג אחר בתהליך של פונדקאות, גרמה לי להרגיש הרבה רגשות שסתרו אחד את השני. האם מה שהיא עשתה היה הדבר הנכון לעשות? הדמויות- גם הן, כמו כל הספר, גרמו לי להרגיש הרבה דברים. לפעמים אהבתי אותן, לפעמים שנאתי אותן, לפעמים הזדהיתי איתן, לפעמים הערכתי אותן ולפעמים לא הבנתי מה לעזאזל הן עושות ולמה. אבל בסך הכל, אהבתי את הדמויות בלי קשר לאם הן "טובות" או "רעות" (מה שאין ממש בספר הזה ונתון לשיקול של הקוראים, כנראה, כי לכל אחד יש דעות שונות) כי בסך הכל, גם דמות שהיא הכי רעה שאפשר אבל עדיין בנויה בצורה טובה, עם מניעים וסיפור רקע טוב ורגשות שהיא גורמת לנו להרגיש היא רכיב טוב ואהוב בספר שגורם לנו להמשיך לקרוא אותו במקום להניח אותו בצד ולעבור לספר הבא (ואני חייבת להודות- היו כמה ספרים שאחרי שסיימתי אותם ממש התגעגעתי לדמות ה"רעה"). בקיצור- ספר ממש טוב, אולי לא לקבוצת הגיל שלי (למרות שאפשר), אבל מאוד מעניין ומומלץ. סליחה על הביקורת הצולעת, אני טובה יותר בלהיות עצבנית.

אני אוהבת גיימינג, אוקיי? ברצינות- אני יכולה לבזבז 5+ שעות ביוטיוב צופה באנשים שבחיים לא החלפתי איתם מילה משחקים במשחקים, ואז עוד 2-3 שעות נוספות במשחק בעצמי. בגלל זה נמשכתי כל כך לספר הזה (למרות שבתכלס הוא כנראה מיועד לקבוצת גיל הרבה יותר נמוכה ממני, אבל אני חייבת להודות שה-guilty pleasure שלי הוא לקרוא ספרים שהייתי קוראת לפני 5 שנים. לא, אני לא יודעת למה). האמת היא שהזמנתי אותו מחנות ספרים כי היה רק את השני, וכשקיבלתי אותו הייתי כל כך מבואסת שאספתי אותו דווקא בדרך לאימון. ושיש לי תור של ספרים שאני צריכה לסיים לפני. עכשיו, כן כן בשתיים בלילה, התחלתי לקרוא אותו. בהתרגשות רבה, פתחתי את הספר והתחלתי בעמוד הראשון. לפי הדירוג שלי כבר אפשר לדעת שלא התלהבתי (ואני חושבת שגם אני וגם אתם שמחים שחזרתי לקטילות כי בואו נודה בזה אני בן אדם מבאס ואני גרועה בלתת חיזוקים). אז הבה נתחיל בלמה קראתי שני עמודים שלמים (!!!) מהספר וריפרפרתי על השאר. הכתיבהההה OH MY F*CKING GOD הכתיבה. תקשיבו אני אביא לכם טיוטה שלי מגיל 12-13 ותראו שזה פי ארבע יותר טוב מזה. רוצים הוכחה? הנה כמה ציטוטים: "אבל הבוקר התעוררתי ומצאתי דף צהוב מודבק לדלת הדירה שבה אני גרה, עם מילים מודפסות בפונט הכי גדול שאפשר לדמיין." -רוצים לראות כמה חלופות אני מוצאת ל"הכי גדול שאפשר לדמיין" בחצי דקה? 3 2 1 גו! (אני לא צוחקת שמתי טיימר) ענק עצום אדיר גדול ממדים רב ממדים...? עצום ממדים??? (אוקיי עכשיו אני סתם מחרטטת) אוקיי זה לא מרשים אבל יש גבול למה שבת 16 יכולה לעשות בשתיים לפנות בוקר (להעיר את כל הבית עם הצפצוף של הטיימר ששכחתי להשתיק נכלל). "מכוניות סותמות את הרחובות" -סותמות??? את בטוחה שהן ברחוב ולא באסלה? "אני נשבעת שהייתי עוזבת בעצמי. ארחיב אחר כך." -די נו אני כבר לא אופתע אם היא תתחיל להוסיף אימוג'ים צוחקים אחרי מה שאמור להיות בדיחה. "אני מורידה שוב עיניים לטלפון" -אוי, מסכן הטלפון, למה את מורידה לו את העיניים? ולא בפעם הראשונה. #צדקלטלפוןשלאיךשלאקוראיםלה "כל מי שהייתה לו פעם תקופה קשה בחיים יבין את הזרם הבלתי פוסק כמעט של מספרים שעוברים לי בראש" -חמודה, הבריאות הנפשית שלי קורסת והדברים היחידים שעוברים לי בראש הם צרחות כאוטיות והרצון שלי לבכות. אוקיי נמאס לי. הבנתם את הקטע. האמת היא שלא שרדתי אחרי שני עמודים ורפרפתי על 99% מהספר אז אין לי הרבה מה לומר על העלילה חוץ מזה שהיה לה הרבה פוטנציאל אם הסופרת לא הייתה חושבת שהיא מתכתבת עם חברות שלה במשך כל הספר. אבל מה שכן קלטתי במהלך ה"קריאה" הוא שהיא מסבירה. כל. דבר. קטן. תביני, אם את צריכה להסביר מה אמור להיות דבר רע ומה אמור להיות דבר טוב אני די בטוחה שמשהו לא בסדר בכתיבה שלך. אבל כבר עברנו על זה ואני לא רוצה לחזור על זה שוב כי אני עייפה וסימניה כבר מחקה חצי מהביקורת שלי פעם אחת (למה סימניההה אני בטחתי בך! למה שתגרמי לי לקרוא את הספר הזה שוב???) וגם ההסברים שלה כאלה עלובים- "זאת הודעה מהידאו." וואוווווו a round of applause everyone! אני לא הולכת לעשות את הקטע עם התחליפים והטיימר שוב כי אני מפחדת להעיר את המשפחה שלי. שוב. אבל הנה רעיון: "ההודעה מהידאו ריצדה מול עיניי על מסך הטלפון הסדוק". (סליחה, זה מעפן, אבל המוח שלי חצי מתפקד כרגע. שוב, שתיים לפנות בוקר). ולדבר הזה יש ספר שני. ספר שני!!! איך. מה. למה. אני לא הולכת לכתוב עליו ביקורת כי גם אם אני אלך לספריה ואודה בזה ששכחתי להחזיר ספר לפני 6 שנים אני עדיין לא אצליח לסיים את הספר הזה בלי שאלות על למה אני קיימת ומה המטרה שלי בחיים בכלל אם אני עושה את השיט הזה במקום ללכת להתאמן בכדורגל או להוציא את הכלבה. דבר אחרון, לפני שאתם כועסים עליי שכתבתי ביקורת בשתיים לפנות בוקר, יש לי תירוץ- אחרי הביקורת האחרונה והמאוד מאוד מאוד גרועה שלי (אני לא צוחקת אני יורדת על עצמי הרבה אבל את זאת אני ברצינות רוצה למחוק. אפשר בכלל למחוק ביקורות?) אני מעדיפה שלא למרוח יותר מדי זמן בין קריאת (במקרה הזה "קריאת") הספר לבין כתיבת הביקורת. אז הנה לכם, ביקורת מאוד מאוד עייפה באמצע הלילה! הידד! אז לילה טוב, אני מאחלת לכם יותר שעות שינה משלי (אני די בטוחה שכבר יש לי עיגולים שחורים קבועים מתחת לעיניים) ושאל תתקרבו לספר הזה כי זה בזבוז של זמן וכסף. וזמן יש לי בשפע כי נגמרו לי האימונים והחוגים ואני מסרבת בתוקף לעשות את העבודה במתמטיקה.

אז, יש לנו גיבורה שקוראים לה וילו צ'אנס והיא, מסתבר, "מחוננת ביותר". בואו אני אשבור לכם את הבועה. מחוננים הם לא גיבורי על שהכל מצליח להם והם משנים את העולם ביומיים כי הם יכולים. אני מחוננת (לא "ביותר", מצטערת על האכזבה) ואני חוגגת כשאני מקבלת 61 במתמטיקה. ליטרלי. עכשיו, לא באתי להתבכיין לכם על בעיותיי בתיכון כי אם זאת הייתה המטרה שלי כבר הייתם שומעים את המשפט "אין לי חברים" לפחות חמש פעמים. באתי לומר שהספר "החיים חלקי 7", עם כל ה"שונות, משונות וגאונות" שבתוכו, הוא חתיכת ספר מעצבן. קודם כל, וילו. מה יש לומר על וילו? היא גאונה, כי ברור, למה לא. טעות. היא גאונה ברמות מגוחכות, לא ריאליסטיות, מוגזמות, מושלמות, והעיקר- יש תירוץ. פרט שולי קטן- היא בת 12. בת 12 שמצליחה לשנות את כל העולם ואשתו, כל כך מיוחדת שהיועץ לא מצליח לשייך אותה לאף קבוצת אנשים (ברור), איכשהו הכל הולך לה טוב חוץ מהקטע הקטן בהתחלה כש(ספוילר ספוילר ספוילר)מגלים שההורים שלה מתים, קטע שבקושי משפיע על העלילה חוץ מזה שצריכים למצוא לה מישהו שהיא תגור אצלו או וואטאבר ולפעמים היא חושבת על ההורים שלה כשיש לה זמן הפסקה מלעזור לאיזה נהג רנדומלי שהסיע אותה פעם אחת והיא אבחנה אצלו איזה בעיה רפואית בשתי שניות האלה שהיא הסתכלה עליו. מדהים. או שכשהיא לא לוקחת על עצמה לשפץ בניין כי בא לה והיא וילו אז ברור שזה יצליח. היא גם פילוסופית, כי ברור למה לא. חמודה, כשהייתי בת 12 קראתי לילדי פליימוביל שלי ליליאן (ליטרלי לכולם קראו ליליאן, גם לבנים) וגרמתי להם לעשות מלחמות עד המוות. אה כן, והיא אובססיבית עם המספר 7 ואיכשהו כל דבר שקשור למספרים אצלה מתחלק בשבע או יש בו את הספרה 7 או שהוא ליטרלי 7. לפעמים הספר הזה ברצינות גרם לי לשנוא את העובדה שנולדתי ביולי. העלילה עצמה- (תיזהרו כי יש ספוילרים קטנים) סלחו לי על השפה, אבל... מה. הפאקינג. פואנטה. מה לעזאזל הספר הזה בא לספר? "קחו את ההרפתקאות של ילדה בת 12 שחכמה יותר מכל העולם ביחד, היא מצליחה בהכל, מתעניינת בהכל כי זה לא כאילו שיש דברים משעממים בחיים, ההורים שלה מתו וזה נוראי אבל אחרי זה שום דבר לא משתבש לה, אחרי זה היא מבלה עם שני ילדים רנדומליים ואיזה לוזר אחד שהיא מוצאת זמן לתקן את הדירה שלו ואת עצמו כי היא וילו צ'אנס והיא מושלמת." תתקנו אותי אם אני טועה כי זה לא שסיימתי לקרוא את הספר הזה היום, אבל אני לא זוכרת שהיה קטע לספר הזה בכלל חוץ מלהיות קורות חייה של וילו. אוקיי, כן היה קטע על "משפחה והאנשים שמבינים אותך זה הכי חשוב"- זה יכל גם לבוא בצורה של נער מדוכא בן 17 שמפגר מאוד בלימודים וכולם טוענים שאין לו עתיד. למה להפיל עלינו איזה דמות מושלמת שתגרום לכולנו להרגיש כמו לוזרים בזמן שהיא בקושי אנושית והיא בת 12 לעזאזל? אני לא אומרת שלא היו לה רגעים קשים ושמוות זה לא דבר כואב, כי זה *מאוד* כואב וכן היו רגעים שהרגשתי רע בשבילה... עד שהיא עשתה משהו מושלם שדי בטוח שילדה אמיתית בת 12 לא הייתה מסוגלת לעשות. וברור ש(ספוילר) סוף טוב הכל טוב מצאו לה אפוטרופוסים שהיא מכירה איזה חודש, האישה שגרה במוסך של סלון ציפורניים פתאום מוציאה בוכטות של כסף שהיא החביאה כל הזמן הזה וקונה את כל הפאקינג בניין, כי למה. פאקינג. לא? אני די בטוחה שעשיתי בלגן שלם מהביקורת הזאת ולא הבנתם כלום (אופסי), אבל הנה זה. הביקורת הראשונה שלי שברור שהיא שלילית כי אני חתיכת בן אדם עצבני. ביי ילדים, תזכרו לא להסתכל לצדדים כשאתם לא חוצים את הכביש כי יש הסגר. (תתעלמו מההומור המעפן שלי בבקשה. זה מביך בשביל כולנו.)

אז, יש לנו גיבורה שקוראים לה וילו צ'אנס והיא, מסתבר, "מחוננת ביותר". בואו אני אשבור לכם את הבועה. מחוננים הם לא גיבורי על שהכל מצליח להם והם משנים את העולם ביומיים כי הם יכולים. אני מחוננת (לא "ביותר", מצטערת על האכזבה) ואני חוגגת כשאני מקבלת 61 במתמטיקה. ליטרלי. עכשיו, לא באתי להתבכיין לכם על בעיותיי בתיכון כי אם זאת הייתה המטרה שלי כבר הייתם שומעים את המשפט "אין לי חברים" לפחות חמש פעמים. באתי לומר שהספר "החיים חלקי 7", עם כל ה"שונות, משונות וגאונות" שבתוכו, הוא חתיכת ספר מעצבן. קודם כל, וילו. מה יש לומר על וילו? היא גאונה, כי ברור, למה לא. טעות. היא גאונה ברמות מגוחכות, לא ריאליסטיות, מוגזמות, מושלמות, והעיקר- יש תירוץ. פרט שולי קטן- היא בת 12. בת 12 שמצליחה לשנות את כל העולם ואשתו, כל כך מיוחדת שהיועץ לא מצליח לשייך אותה לאף קבוצת אנשים (ברור), איכשהו הכל הולך לה טוב חוץ מהקטע הקטן בהתחלה כש(ספוילר ספוילר ספוילר)מגלים שההורים שלה מתים, קטע שבקושי משפיע על העלילה חוץ מזה שצריכים למצוא לה מישהו שהיא תגור אצלו או וואטאבר ולפעמים היא חושבת על ההורים שלה כשיש לה זמן הפסקה מלעזור לאיזה נהג רנדומלי שהסיע אותה פעם אחת והיא אבחנה אצלו איזה בעיה רפואית בשתי שניות האלה שהיא הסתכלה עליו. מדהים. או שכשהיא לא לוקחת על עצמה לשפץ בניין כי בא לה והיא וילו אז ברור שזה יצליח. היא גם פילוסופית, כי ברור למה לא. חמודה, כשהייתי בת 12 קראתי לילדי פליימוביל שלי ליליאן (ליטרלי לכולם קראו ליליאן, גם לבנים) וגרמתי להם לעשות מלחמות עד המוות. אה כן, והיא אובססיבית עם המספר 7 ואיכשהו כל דבר שקשור למספרים אצלה מתחלק בשבע או יש בו את הספרה 7 או שהוא ליטרלי 7. לפעמים הספר הזה ברצינות גרם לי לשנוא את העובדה שנולדתי ביולי. העלילה עצמה- (תיזהרו כי יש ספוילרים קטנים) סלחו לי על השפה, אבל... מה. הפאקינג. פואנטה. מה לעזאזל הספר הזה בא לספר? "קחו את ההרפתקאות של ילדה בת 12 שחכמה יותר מכל העולם ביחד, היא מצליחה בהכל, מתעניינת בהכל כי זה לא כאילו שיש דברים משעממים בחיים, ההורים שלה מתו וזה נוראי אבל אחרי זה שום דבר לא משתבש לה, אחרי זה היא מבלה עם שני ילדים רנדומליים ואיזה לוזר אחד שהיא מוצאת זמן לתקן את הדירה שלו ואת עצמו כי היא וילו צ'אנס והיא מושלמת." תתקנו אותי אם אני טועה כי זה לא שסיימתי לקרוא את הספר הזה היום, אבל אני לא זוכרת שהיה קטע לספר הזה בכלל חוץ מלהיות קורות חייה של וילו. אוקיי, כן היה קטע על "משפחה והאנשים שמבינים אותך זה הכי חשוב"- זה יכל גם לבוא בצורה של נער מדוכא בן 17 שמפגר מאוד בלימודים וכולם טוענים שאין לו עתיד. למה להפיל עלינו איזה דמות מושלמת שתגרום לכולנו להרגיש כמו לוזרים בזמן שהיא בקושי אנושית והיא בת 12 לעזאזל? אני לא אומרת שלא היו לה רגעים קשים ושמוות זה לא דבר כואב, כי זה *מאוד* כואב וכן היו רגעים שהרגשתי רע בשבילה... עד שהיא עשתה משהו מושלם שדי בטוח שילדה אמיתית בת 12 לא הייתה מסוגלת לעשות. וברור ש(ספוילר) סוף טוב הכל טוב מצאו לה אפוטרופוסים שהיא מכירה איזה חודש, האישה שגרה במוסך של סלון ציפורניים פתאום מוציאה בוכטות של כסף שהיא החביאה כל הזמן הזה וקונה את כל הפאקינג בניין, כי למה. פאקינג. לא? אני די בטוחה שעשיתי בלגן שלם מהביקורת הזאת ולא הבנתם כלום (אופסי), אבל הנה זה. הביקורת הראשונה שלי שברור שהיא שלילית כי אני חתיכת בן אדם עצבני. ביי ילדים, תזכרו לא להסתכל לצדדים כשאתם לא חוצים את הכביש כי יש הסגר. (תתעלמו מההומור המעפן שלי בבקשה. זה מביך בשביל כולנו.)

אז, יש לנו גיבורה שקוראים לה וילו צ'אנס והיא, מסתבר, "מחוננת ביותר". בואו אני אשבור לכם את הבועה. מחוננים הם לא גיבורי על שהכל מצליח להם והם משנים את העולם ביומיים כי הם יכולים. אני מחוננת (לא "ביותר", מצטערת על האכזבה) ואני חוגגת כשאני מקבלת 61 במתמטיקה. ליטרלי. עכשיו, לא באתי להתבכיין לכם על בעיותיי בתיכון כי אם זאת הייתה המטרה שלי כבר הייתם שומעים את המשפט "אין לי חברים" לפחות חמש פעמים. באתי לומר שהספר "החיים חלקי 7", עם כל ה"שונות, משונות וגאונות" שבתוכו, הוא חתיכת ספר מעצבן. קודם כל, וילו. מה יש לומר על וילו? היא גאונה, כי ברור, למה לא. טעות. היא גאונה ברמות מגוחכות, לא ריאליסטיות, מוגזמות, מושלמות, והעיקר- יש תירוץ. פרט שולי קטן- היא בת 12. בת 12 שמצליחה לשנות את כל העולם ואשתו, כל כך מיוחדת שהיועץ לא מצליח לשייך אותה לאף קבוצת אנשים (ברור), איכשהו הכל הולך לה טוב חוץ מהקטע הקטן בהתחלה כש(ספוילר ספוילר ספוילר)מגלים שההורים שלה מתים, קטע שבקושי משפיע על העלילה חוץ מזה שצריכים למצוא לה מישהו שהיא תגור אצלו או וואטאבר ולפעמים היא חושבת על ההורים שלה כשיש לה זמן הפסקה מלעזור לאיזה נהג רנדומלי שהסיע אותה פעם אחת והיא אבחנה אצלו איזה בעיה רפואית בשתי שניות האלה שהיא הסתכלה עליו. מדהים. או שכשהיא לא לוקחת על עצמה לשפץ בניין כי בא לה והיא וילו אז ברור שזה יצליח. היא גם פילוסופית, כי ברור למה לא. חמודה, כשהייתי בת 12 קראתי לילדי פליימוביל שלי ליליאן (ליטרלי לכולם קראו ליליאן, גם לבנים) וגרמתי להם לעשות מלחמות עד המוות. אה כן, והיא אובססיבית עם המספר 7 ואיכשהו כל דבר שקשור למספרים אצלה מתחלק בשבע או יש בו את הספרה 7 או שהוא ליטרלי 7. לפעמים הספר הזה ברצינות גרם לי לשנוא את העובדה שנולדתי ביולי. העלילה עצמה- (תיזהרו כי יש ספוילרים קטנים) סלחו לי על השפה, אבל... מה. הפאקינג. פואנטה. מה לעזאזל הספר הזה בא לספר? "קחו את ההרפתקאות של ילדה בת 12 שחכמה יותר מכל העולם ביחד, היא מצליחה בהכל, מתעניינת בהכל כי זה לא כאילו שיש דברים משעממים בחיים, ההורים שלה מתו וזה נוראי אבל אחרי זה שום דבר לא משתבש לה, אחרי זה היא מבלה עם שני ילדים רנדומליים ואיזה לוזר אחד שהיא מוצאת זמן לתקן את הדירה שלו ואת עצמו כי היא וילו צ'אנס והיא מושלמת." תתקנו אותי אם אני טועה כי זה לא שסיימתי לקרוא את הספר הזה היום, אבל אני לא זוכרת שהיה קטע לספר הזה בכלל חוץ מלהיות קורות חייה של וילו. אוקיי, כן היה קטע על "משפחה והאנשים שמבינים אותך זה הכי חשוב"- זה יכל גם לבוא בצורה של נער מדוכא בן 17 שמפגר מאוד בלימודים וכולם טוענים שאין לו עתיד. למה להפיל עלינו איזה דמות מושלמת שתגרום לכולנו להרגיש כמו לוזרים בזמן שהיא בקושי אנושית והיא בת 12 לעזאזל? אני לא אומרת שלא היו לה רגעים קשים ושמוות זה לא דבר כואב, כי זה *מאוד* כואב וכן היו רגעים שהרגשתי רע בשבילה... עד שהיא עשתה משהו מושלם שדי בטוח שילדה אמיתית בת 12 לא הייתה מסוגלת לעשות. וברור ש(ספוילר) סוף טוב הכל טוב מצאו לה אפוטרופוסים שהיא מכירה איזה חודש, האישה שגרה במוסך של סלון ציפורניים פתאום מוציאה בוכטות של כסף שהיא החביאה כל הזמן הזה וקונה את כל הפאקינג בניין, כי למה. פאקינג. לא? אני די בטוחה שעשיתי בלגן שלם מהביקורת הזאת ולא הבנתם כלום (אופסי), אבל הנה זה. הביקורת הראשונה שלי שברור שהיא שלילית כי אני חתיכת בן אדם עצבני. ביי ילדים, תזכרו לא להסתכל לצדדים כשאתם לא חוצים את הכביש כי יש הסגר. (תתעלמו מההומור המעפן שלי בבקשה. זה מביך בשביל כולנו.)

היום החלטתי על יום ללא טלפון. ברור שלא הצלחתי- מה לעשות, אני משועממת ואין לי תחביבים. הלכתי לארון הספרים וראיתי את הספר הזה שקראתי לפני חמש שנים (מה יש לי עם ספרים שקראתי פעם בזמן האחרון?) לקחתי אותו כי אין לי עוד ספרים מעניינים לקרוא בכל מקרה אז למה לא. עכשיו, אני זוכרת שכשהייתי בת עשר ממש אהבתי את הספר. בכיתי בגללו. דיברתי עליו עם כל תולעי הספרים בכיתה שלי שגם קראו אותו. ואם אני מדברת עם מישהו, זה בטח בגלל משהו כל כך מלהיב ונדיר, עד כדי כך שאני אתקשר עם בני אדם אחרים. (אזהרה על ספוילרים מהקטע הבא): עכשיו אני, בגיל חמש עשרה ועשרה חודשים, סיימתי לקרוא את הספר (טוב, לא בדיוק סיימתי, דילגתי על איזה 140 עמודים. אופסי.) אני לא מבינה מה מצאתי בו. מה אנשים מוצאים בו. למה יש כל כך הרבה ביקורות של 5 כוכבים? אני באמת שואלת, למה? איך בדיוק זה ספר טוב? סגנון הכתיבה פשוט מתיש, השפה כל כך פשוטה שאפילו ההתחלות לספרים שכתבתי בגיל עשר ובחיים לא סיימתי יותר טובות מזה. ומה הולך עם העלילה? ברצינות, זה כמו לקרוא הודעה מחברה בשתיים בלילה כששתיכן מתנהגות כמו שיכורות מהתחת סתם כי זה מצחיק. אין לך מושג מה הולך פה. הולכים קדימה, אחורה, קדימה, אחורה, אופס קיידנס פסיכית עכשיו, אה לא היא תמיד הייתה קצת פסיכית לא משנה, קדימה, אחורה, קדימה, אה כן כולם מתו אוקיי ביי. דברים שלא אהבתי בספר: 1. סיפור האהבה- אני ידועה בקרב האנשים שמכירים אותי בתור "זאת ששונאת אהבה וכל מה שקשור אליה". אבל זה? זה כבר פשוט בחילה. אשכרה בחילה. אין לי בעיה עם סיפור אהבה טוב, כשהכל מתקדם לאט והם לא מתאהבים ומתחילים להתמזמז בחמישים עמודים הראשונים. איך בדיוק הסיפור הזה ריאליסטי? אוקיי, התכסיתם בשמיכה וקראת לו גאט שלי איזה שמונים פעם, כל הכבוד. אבל זה פרט שולי לעומת זה ש-(תכינו את עצמכם) . . . שרירי הבטן של גאט יכולים לרטוט! אומייגאד, הזלתי דמעה. או שהסיפור הזה היה מרגש או שנכנס לי קצת בולשיט לעין (כולנו יודעים מה התשובה). 2.א. צורת הכתיבה- זה באמת מעצבן כשאת כותבת את כל הספר שלך ככה. הבנתי שאין לך על מה לכתוב וגם מה שהיה לך לכתוב עליו לא משהו אבל את באמת חייבת לכתוב את זה ככה כאילו זה לא מספיק שהאותיות בספר שלך גדולות כמו האגו של פוליטיקאי? 2.ב. "הלב נשפך לי מבין הצלעות והתגלגל לתוך ערוגת הפרחים. הדם ניתז בפעימות מתוך הפצע הפתוח, ואחר כך מהעיניים שלי, ומהאוזניים, ומהפה. היה לו טעם של מלח ושל כישלון. אדום עז של בושת נטישה הציף את הדשא בחזית הבית שלנו, את שביל הלבנים, את מדרגות הכניסה. הלב שלי פרפר כמו דג סלמון בין פרחי האדמונית." (כל הזכויות שמורות לא' לוקהארט, כי אין מצב שהדבר הזה שלי) אני לא רופאה אבל אני חושבת שאם זה קרה את קצת, קצת, אולי טיפטיפונת אמורה להיות... מתה? לא יודעת. וזאת לא הפעם האחרונה שדבר כזה היה כתוב. א' היקרה, מה לעזאזל ניסית לעשות כשכתבת את זה? חוץ מלזעזע את הקוראים, זאת אומרת. כאילו, מטאפורות והכל, אבל וואוווווו, תרגיעי. את תיארת פה רצח שלא מתואר בכאלה פרטי פרטים גם בספרים על קרבות עד המוות. למרות שתכלס, סצנה כזאת יכולה להיות מגניבה אם זה באמצע קרב. שוב, לא יודעת. 3. המשפחה עצמה: אתם מתעללים בכלבים בשביל כסף. אתם מביעים את העושר שלכם עם פרוות ושנהב וכבד אווז ושלל מרהיב (לא) של התעללות בחיות. אני שונאת אתכם. נקודה. 4. קיידנס, פור פאקס סייק, מה את עושה? למה את נותנת את כל הדברים שלך לאנשים רנדומלים? טוב, כנראה שזה אמור להיות שיטת התמודדות עם המצב או מרד או אלוהים יודע מה אבל אם הכתיבה הייתה טיפה יותר טובה, זה היה יכול להיות הרבה יותר ברור. 5. אין לי מושג מה לעזאזל הולך עם המשפחה. אנשים באים, הולכים, מה...? אני לא יודעת מי אוהב את מי ומי שונא את מי ופשוט- מה. 6. "בואו נצית בית!" "אה טוב" "זה לא כאילו שזה מסוכן לחיים של כולנו וכל מי שמסביבנו, נכון?" 7. את הספר עצמו. דא. דברים שאהבתי בספר: 1. הוא משמיע אחלה של רעש כשהוא פוגע בקיר. הולך טוב מאוד עם אנחות ייאוש ודפיקה של ראש בשולחן. הלקח הנלמד: אל תקנו ספרים שג'ון גרין המליץ עליהם. יש לי יותר מדי כאלה בבית, ו-shocking! לא סיימתי לקרוא אף אחד מהם מההתחלה עד הסוף, ואם כן אז כנראה שהייתי בת פחות משתים עשרה. וואו, אני לגמרי הייתי צריכה לדעת את זה לפני.