ביקורת ספרותית על צעד גדול קטן מאת ג'ודי פיקו
ספר טוב

---

בעיתוי שלא יכול להיות יותר מוצלח מזה, לאור המקרה המזעזע שהביא למותו של ג'ורג' פלויד שחום העור במעשה ברוטלי מאין כמותו, הפגנות הענק והקריאה " I can't breathe" .
ליווה אותי ספרה המצוין והכה אקטואלי של ג'ודי פיקו על הפליית השחורים בארה"ב, התחושות, הפחדים, המבטים וכל העובר על אדם אשר נולד עם צבע עור כהה מה"נורמל"
ג'ודי נכנסת בהצלחה רבה לעורם של שחומי העור מעבירה בצורה חיה ואף בוטה את התחושה להיות חריג, חריג? על ידי מי? מול מי? מי החליט ששחומי העור הינם חריגים?

רות היא מיילדת , שחומת העור היחידה המחלקת יולדות, היא עשרים שנה שם, הגיעה אל מעמדה מעזרת דם יזע ודמעות, ובעיקר עבודה קשה, היא אלמנה מגדלת בן יחיד ומוצלח, החיים זורמים בניחותא עד לרגע בו מגיעים אל בית החולים ללידה זוג הדוגל בגזע הארי, גלוחי ראש עם קעקועי הפדרציה ועליונות הגזע הלבן על גופם.
ההנחיה... רות לא רשאית לגעת בתינוק, רות כועסת אבל... רצונם כבודם !!!
עד הרגע בו...התינוק נכנס למצוקה, רות האחות המשגיחה, להציל? לגעת למרות ההנחיה? לנקוט בפעולה? רגעי ההיסוס הללו
מגיעים אל בית המשפט לאחר מותו של דיוויס הקטן.

הספר מסופר בשלושה קולות, קולה של רות המספרת על הרקע שלה, על אימה אחותה והדרך הקשה למרות היותה שחורה.
קולו של אביו של דיוויס ודרכו אל הכת הדוגלת בעליונות הגזע הלבן על פני השחורים, היהודים וקהילת הלהט"בים.
קולה של עורכת הדין אשר עושה ימים ולילות על מנת להבין את רות ולהביא לזיכויה.

הספר נקרא בנשימה עצורה, לאור המראות בטלויזיה, ההפגנות הכאב שנשמע מאז ימי לוטר קינג ועד היום בעשור השני של המילניום.
המיעוטים באשר הם נאבקים על מקומם בחברה, הגזענות אשר לא מפסיקה להרים את ראשה המכוער בכל העולם.

וסיומו בהחלט מפתיע, הכח, ההבנה, הפיכחון ובעיקר האמירה no more !!!

נהנתי מאד.

» ביקורות נוספות של רונדנית
» ביקורות נוספות על צעד גדול קטן