ביקורת ספרותית על צוללן הערפל מאת ג'ואל רוס
ספר מעולה

---

***צוללן הערפל***

אמ;לק: כן או לא? לגמרי כן! זה כמו שילוב של "מלך הגנבים" עם דיסטופיה איכותית, אז איך לא תעופו על הספר? (תעופו, הבנתם? כי כל הסיפור בערך מתרחש בשמים...הבנתם?)

תקציר מגב הספר:
ערפל לבן וקטלני עוטף את כדור-הארץ כבר מאות שנים. האנושות נאחזת בפסגות ההרים הגבוהות ביותר, שם שולטות ביד רמה חמש המשפחות העשירות ביותר, בעוד האנשים שמזלם לא שפר עליהם נאבקים על קיומם בשכונות העוני ובמגרשי הגרוטאות שלמטה. בשעה שבשמים מפטרלות ספינות האוויר של הלורד קוֹדוֹק, השליט האכזר הכול-יכול, צֶ´ס בן ה-13 וצוותו שטים ברפסודת שלל ומחפשים בין ההריסות שבערפל חפצים שיוכלו למכור כדי להתקיים. צ´ס הוא צוללן הערפל, ערמומי ומהיר – וקשוח יותר מכפי שהוא נראה. אתו בצוות נמצאים הייזל הקפטנית האמיצה, שְוודי הטייס החסון ובּי הקטנה, המכונאית הגאונה.
אבל לצ´ס יש סוד שאותו הוא שומר כל חייו – סוד שהלורד קודוק מבקש לנצל לטובתו האישית ויעשה הכול על מנת ללכוד את צ´ס בחיים.
ג´ואל רוס ארג בדמיונו השופע הרפתקה חסרת גבולות בעולם עתידי שבו החיים מתנהלים בשמים, מעל הערפל הקטלני, וחבורה של נערי שכונת עוני הופכים לגיבורים בעל כורחם.
( =^.^= וזה אשכרה היה תקציר טוב! כבר הפסקתי להאמין שדברים כאלה קיימים =^.^= )
ג´ואל רוס כתב שני ספרי מתח למבוגרים, וזהו ספר הנוער הראשון שלו. הוא מתגורר בסנטה ברברה שבקליפורניה עם אשתו, לי נפתלי ( =^.^= אוי ואבוי, לקח לי בערך חמש דקות להפסיק לצחקק כמו סתומה =^.^= ), שגם היא סופרת במשרה מלאה, ועם בנו בן ( =^.^= גם פה צחקקתי בהגזמה למרות שבן הוא שם לגיטימי לגמרי, אני חושבת שאני צריכה ללכת לישון עכשיו =^.^= ), שהוא ילד במשרה מלאה.

ומה אני חשבתי:
well well well ספר, התרשמתי ממך מאוד. תמיד רציתם לדעת איך לכתוב ספר דיסטופיה והרפתקאות מעולה, קוראים יקרים, אבל אף פעם לא העזתם לשאול? הנה המתכון:
1. עולם מקורי, מושקע ומיוחד: כולנו אוהבים דיסטופיות, אבל בואו נודה, לפעמים קצת נמאס ממשטרים דיקטטוריים אכזריים שקמים מתוך מה שנשאר מארה"ב לאחר מלחמת עולם שלישית (ו*בטוח* נמאס מעולמות שמתבססים על רעיונות דביליים כמו הוצאת האהבה/הבחירה החופשית/השוקולד מחוץ לחוק, שכנראה אמורים להיות אלגוריה גרועה לכך שהממסד שולט בכולנו). "צוללן הערפל" לא דורך קרוב לתבניות האלה: מעולם לא היתה מלחמת עולם (וברצינות, למה זאת תמיד מלחמה שמחריבה הכל?יש כל-כך הרבה דרכים ציוריות ומלאות דמיון להחריב כוכב לכת, למה להישאר כל-כל חסרי מעוף?), מעולם לא קמה ממשלת נאצים-וונאביז – בעולם של הספר, אוכלוסיית השורדים כל-כך קטנה וכל-כך עסוקה בפשוט לשרוד, שבכלל אין ממשלה: רק משפחות פשע ואנשים פשוטים ועניים שמנסים לא לעצבן אותן יותר מדי. והעולם עצמו הוא לא משהו שנתקלתי אי-פעם במשהו דומה לו בספרים – לא הצלחתי להחליט אם זה יותר דיסטופיית-סטימפאנק (אני חושבת? יש להם גלגלי שיניים ומשקפי מגן מוזרים וטכנולוגיות מבוססות-ערפל, זו ההגדרה של סטימפאנק לא?) או דיסטופיית-פיראטים (כי בגדול כולם שם סוג כזה או אחר של פיראים. על ספינות אוויר), כך או כך זה היה לגמרייי מגניב.
2. דמויות נהדרות: אחת הבעיות הנפוצות בספרים שמציגים לנו על ההתחלה קבוצה של דמויות במקום לתת לנו להכיר אותן בהדרגה אחת-אחת, היא שעובר בערך חצי ספר עד שאנחנו לומדים להבדיל בינהן. לא כאן! כל ילד הוא פרחח מיוחד עם אופי שונה ומובחן, וכולם ביחד יוצרים דינמיקה צוותית מופלאה שלא נראתה כמותה מאז ארגו 2! (ואם כבר מזכירים את גיבורי האולימפוס, הייזל היא כל-כך בת אתנה שטרם התגלתה). זאת ועוד – בניגוד לגיבוריהם של הרוב המשווע של ספרי נוער וספרים בכלל, אף אחד מהם לא התנהג כמו אידיוט בשום שלב!
3. עלילה מותחת: לא היה רגע אחד שבו התוכניות של הגיבורים לא השתבשו בצורה האיומה ביותר שניתן להעלות על הדעת, לא היה רגע אחד שבו אפשר היה להגיד "טוב סבבה אני רגועה עכשיו אני יכולה להפסיק לקרוא לרגע, פאק חתול חמש בבוקר יצאת מדעתך את חייבת להפסיק לקרוא חייבתתת" – אי אפשר להפסיק לקרוא עד שהספר נגמר, אז אל תטרחו לנסות.
4. הומור: תקראו לזה "בדיחות בת הים הקטנה", אבל אני נקרעתי מצחוק כל פעם שהדמויות בספר התחילו לספר זו לזו על היסטוריית העולם העכשווי שלנו (האחד הכי אהוב עליי: "אז גולף הוא משחק שבו מנסים להכניס כדור לתוך חור קטן בעזרת אלה? נשמע כמו עבודה קלה לשוער, הוא רק צריך לחסום את החור עם כף הרגל שלו", "לא אם שאר חברי הקבוצה מרביצים לו עם האלות שלהם", "וואו, הגולפבול הזה נשמע משחק ממש אלים!").
5. אין סיפור אהבה! לא, אל תשפשפו את העיניים ואל תצבטו את עצמכם, זה אמיתי! אחרית הימים הגיעה, וגר זאב עם כבש ובן ובת יכולים להיות פשוט ידידים כמו שני אנשים נורמליים, ואפילו לדבר ביחידות (אלוהים ישמור!) בלי להיגרר לוידויים מביכים ומזמוזים!
זה לא שאין בכלללל חסרונות – יש קצת טעויות של סופרים ניובים כמו "כדי לא להרצות לקוראים שלי על הרקע של העולם בלי קשר לכלום, אגרום לאחת הדמויות לבקש מדמות אחרת להרצות לקוראים על הרקע של העולם בלי קשר לכלום, *זה* בטוח ישמע טבעי", אבל מה זה בכלל לעומת כל הטוב שתיארתי קודם?
בקיצור, אם אתם אוהבים דיסטופיות (או סטימפאנק. או פיראטים), או רוצים לנסות לאהוב דיסטופיות, או רוצים לגרום לילדים שלכם לנסות לאהוב דיסטופיות אבל חוששים לתת להם ספרים קשים ומדכאים מדי כמו משחקי הרעב – הספר הזה הוא בחירה מעולה.

» ביקורות נוספות של חתול השיממון
» ביקורות נוספות על צוללן הערפל