ביקורת ספרותית על היינו שקרנים מאת א' לוקהארט
ספר לא משהו

---

אני חייב להגיד שהספר בילבל אותי, הוא עשה לי כאב ראש פסיכולוגי ואני שמח שלא ביזבזתי כסף עליו.
מכירים את זה שאתם הולכים לחנויות של ספרים כשיש מבצעים במיוחד בשבוע הספר, ואתם יודעים שאין לכם כסף לקנות אותם אבל אתם עדיין בודקים אם יש משהו מעניין במבצע? אז זה מה שקרה לי, הייתי בקניון והחלטתי ללכת לאחד מהדוכנים של הספרים לבדוק מה המצב שם, הספר היחיד שתפס את העין שלי היה הספר הזה, הכריכה שלו הופיעה בכל מקום שהלכתי אליו והשם סיקרן אותי. הרמתי אותו וקראתי את התקציר, לא משהו מעניין במיוחד, הייתי שמח לראות מבצע על אחד מספרי הארי פוטר או משחקי הכס אבל עם ספרים יקרים ופופלארים כמוהם לא הופתעתי שהם לא נמכרו במבצע של 3 ב-100.
הייתי צריך ללכת אז התכוונתי להניח את הספר וללכת לדרכי כשאישה עצרה אותי ושאלה אם אני מתכוון לקנות ועניתי לה שכרגע לא ושאין לי צורך בשניים נוספים ורק האחד הזה עניין אותי. בלי להגיד מילה היא לקחה את הספר מהיד שלי, הלכה לקופה עם שניים נוספים, קנתה אותו, חזרה אלי ואמרה לי שאינלה צורך בספר נוסף חוץ מהשניים שהחזיקה בידה וזה יהיה בזבוז כסף אם לא תיקח ספר נוסף, היא נתנה לי אותו, הסתובבה והלכה לפני שהספקתי להגיד משהו, והתודה שלי פשוט ריחפה באוויר כשהיא מיהרה ללכת. הייתי די מופתע שקיבלתי סתם ככה ספר במתנה, חברים שלי כינו אותי "מזליסט" אחרי שסיפרתי להם, חבל שלא הה לי מזל גדול יותר עם הספרים שאני בוחר לקרוא.

***הביקורת תכיל ספויילרים***
כמו שאמרתי התחלה פשוט כאב ראש, בצורה מילולית חצי מהספר הזה סובב מכאבי הראש של קיידנס (שלאורך כל הספר קראתי לה קנדיס כי חשבתי על פיניאס ופרב) שעברה טראומה מהקיץ האחרון שלה ובני משפחתה ולא זוכרת כלום. למה אני תמיד נופל על ספרי נוער מעצבנים? בדרך כלל אני תמיד מצליח לפענח סופים של ספרים, נתקלתי בקושי בספר הזה, הכתיבה עיצבנה אותי רוב הזמן, זה הרגיש כאילו הילדה חיה בעולם פנטזיה משלה, ואני לא אתחיל לדבר על סיפור האהבה שהתרחש בו, פשוט נורא, לא ריאליסטי.
מצאתי את עצמי במצב שאני חושד שמישהו מבני המשפחה הוא רוצח שרוצה לרצוח את כולם בשביל לקבל את הכסף, כי זה מה שבאמת מעניין את כל משפחת סינקלר "הנהדרת" הזאת במשך כל הספר הזה, אנשים יפים ועשירים שלא יודעים איך להרוויח כסף ביושר.
באיזשהו שלב כבר הבנתי פחות או יותר שהילדים מתים, אני לא זוכר מתי בדיוק התחלתי לחשוד, עבר חודש מאז שקראתי את הספר הזה ואני בקושי זוכר את השמות. היו הרבה רמזים: כשקנדיס רוצה לקפוץ למים אחרי שאר השקרנים שקפצו בלי לפחד מהסכנה אבל כשקיידנס מנסה הם פתאום חששו לחייה, לא היה להם את הפחד מהסכנה כי הם כבר מתים.
שאר בני המשפחה לא רואים או מדברים איתם ( אני חייב לומר שהפלשבקים לעבר בילבלו אותי, כי באיזשהו שלב הייתי צריך להבדיל בין העבר וההווה בקו הזמן של הסיפור ובגלל הכתיבה לא היה ברור איפה אנחנו נמצאים).
אחת מהדודות בוכה עם הגקט של בנה
כל פעם כשניסו לספר לקיידנס מה קרה בקיץ ההוא היא שכחה הכול (הדחקה של טראומה)
אימיילים שלא נענו לקיידינס
ועוד המון רמזים לזה שאני לא אפרט או פשוט לא זוכר

אני חייב לומר שלא אהבתי אף דמות במיוחד, היה חסר להם תוכן או אופי, קיידינס רוב הספר ריחמה על עצמה ולא בצדק, בכללי כל המשפחה מפונקת ובני הנוער מתנהגים כמו בני נוער טיפוסיים והטיפשות שלהם לשרוף בית מבלי לתכנן את הכול ולהיהרג? שיא הטיפשות של כל הספר הזה. ובנוסף לזה הם הרגו גם את הכלבים כל הכבוד.
כן הרגשתי עצב בסיום הספר ובסופו של דבר האירוע הטרגי שינה את המשפחה וקירב אותם, לכולם היה אבל משותף.
מה כן אהבתי בספר? אני מניח שאהבתי את סיפורי הנסיכות שכביכול התאימו לאירועים המציאותיים בספר, זה הוסיף עניין לספר, אני לא זוכר משהו ספציפי אחר שאהבתי.
בואו נסכם שבספר בכללי היה פשוט כאב ראש של קיידנס, של בני המשפחה וכמובן כאב הראש שאני קיבלתי רק מלקרוא את הספר הזה, לא ממליץ.

» ביקורות נוספות של catnoir
» ביקורות נוספות על היינו שקרנים