ביקורת ספרותית על עיר של עצמות - בני הנפילים #1 מאת קסנדרה קלייר

---

עיר של עצמות - בני הנפילים 1 / קסנדרה קלייר

מגב הספר:
כשקליירי פריי בת החמש עשרה יוצאת לבלות במועדון לילה בניו יורק, היא לא חולמת שהיא תהיה עדה לרצח; רצח שמבוצע על ידי שלושה בני נוער מקועקעים, שרק קליירי יכולה לראות אותם. זהו המפגש הראשון של קליירי עם בני הנפילים, הידועים גם כציידי הצללים: כת לוחמים סודית שנשבעה להגן על האנושות מפני השדים החיים בקרבה. ביחד עם חברה הטוב סיימון ועם לוחם הצללים יפה התואר ג´ייס, קליירי עומדת לגלות שרחובות ניו יורק מלאים מכשפים, פיות, ערפדים ואנשי זאב, החיים בדו-קיום עם בני האדם, אך לא תמיד רוצים בטובתם. גם אמה של קליירי עצמה, כך עולה, היתה מעורבת פעם בעולם הסתרים הזה. ומוטב שקליירי תזדרז לפענח את סודות עברה, שכן מישהו - או משהו - חטף את אמה, וקליירי עלולה להיות הבאה על הכוונת...

זהו הספר הראשון בסדרת פנטזיה אורבנית מותחת, שנונה ומפתה, שכבשה את רשימות רבי-המכר בארצות הברית ומעובדת בימים אלה לסרט קולנוע (הסרט כבר התפרסם). הספר רואה אור בעברית במסגרת גרף צעיר, סדרת ספרי נוער בעריכת גילי בר-הלל סמו.

ומה אני חשבתי:
אני יודע שהספר וכל הסדרה הפכו למאוד מפורסמים, ורבים נהנו ממנה, וגם נעשתה סדרת טלוויזיה מאד מצליחה על הספרים הללו, שמשודרת בנטפליקס, ואפילו נעשה סרט המבוסס על הספר.
אבל אני לא הצלחתי להתחבר אל הספר בגלל מספר סיבות:

1) שוב הרעיון של יצורים אגדיים השורצים בעולמנו אבל מוסתרים בעזרת קסמים וכישופים כך שרק המיוחדים יכולים להבחין בהם, וכל השאר הם "סתמיים", כפי שמתוארים בספר. שוב אנשי זאב, ערפדים ופיות, השילוש הקדוש של כל פנטסיה אורבנית שמכבדת את עצמה. נכון שהגישה לכל הדברים הללו נעשתה באופן שונה על ידי קסנדרה קלייר, אך לדעתי זה לא הספיק בשביל להתעלם מהעובדה שהכול כבר מוכר, וחרשו את זה בהרבה ספרים אחרים.

2) המשולש / מרובע / מחומש / משושה הרומנטי של הספר היה מייגע. ההוא מאוהב בהיא, אבל היא מאוהבת באחד אחר, והוא דווקא מאוהב בזאתי. והכל התנהל בצורה מאד גמלונית ומוגזמת. למשל, אחת הדמויות הייתה דלוקה על דמות שניה, שהייתה דלוקה על דמות שלישית. אז הדמות הראשונה התייחסה לדמות השלישית בשנאה תהומית, בלי שבעצם הייתה לה סיבה אמתית לכך, הרי השלישית בתכלס לא עשתה כלום לראשונה, רק הייתה קיימת, זה הכול. היה דגש מאד חזק על אי היכולת של כל הדמויות להביע את רגשותיהן כלפי דמויות אחרות. אף אחד לא היה מסוגל לומר או אפילו לרמוז למושא אהבתו שהוא אוהב אותה / אותו. אפילו לא דמות אחת, זה היה ממש מייגע לקרוא את ההתפתלויות הרגשיות של הדמויות.

3) בהמשך לנקודה הקודמת, אין דרגות ביניים של רגשות. דמות שהיא עצבנית, היא אך ורק עצבנית. דמות יהירה, היא יהירה בלבד ולא מסוגלת להראות ענווה או מגוון אחר של רגשות. ודווקא הדמות הראשית של קליירי הייתה מעין פרווה כזה, שנמתח בין רצונותיהן של שאר הדמויות.

4) הספר לכאורה היה מלא בטוויסטים, אבל כמעט את כולם אני הבנתי מבעוד מועד. הבנתי שהולך להיות טוויסט תכף, וגם גיליתי מה הטוויסט לפני שקרה. למה? כי זה מסוג הדברים שכבר קראתי בהרבה ספרים אחרים, ולא נעשה ניסיון משמעותי לתת להם גוון אחר. רק שני טוויסטים בלבד הפתיעו אותי, אחד קצת אחרי אמצע הספר, והשני לקראת הסוף. לולא הטוויסט הזה באמצע הספר, כנראה שהייתי מפסיק לקרוא, כי אז זה פתאום התחיל לעניין אותי מחדש. והטוויסט בסוף נתן לי את הדחיפה לסיים את הספר, כי כבר הייתי די מתוסכל.

5) חלק רחב מהספר היה מיותר לדעתי. ברבע השני של הספר העלילה מתפצלת לשני קווים. קו העלילה הראשית שכרגע מוקפא ונותר ברקע בינתיים, וקו עלילה משני שבו הגיבורים יוצאים להציל את חברם ממשהו. לאחר שסיימו את העלילה המשנית, חזרו מיד לעלילה הראשית. בחלק המשני הזה גם יש היכרות מעמיקה יותר עם הערפדים בעולם. אבל, קו העלילה המשני לא תורם בכלום לקו העלילה הראשי. הוא פשוט עוד סיפור בתוך סיפור שלא קשור, ומכאן הערפדים עצמם לא קשורים לעלילה הראשית. אז הרגשתי שזה נועד בעיקר כדי להכניס את הערפדים פנימה, כי פשוט צריך, ולמתוח את הספר בעוד כמאה עמודים. לו חתכו את הקטע הזה, ממש רבע מהספר, אז כמעט שום דבר מהעלילה הראשית לא היה נפגע.

יש עוד מספר קטעים שלא כתבתי, כי הם היו יכולים לעשות ספויילרים.

דברים שכן אהבתי בספר:
הכתיבה היא יפה. קסנדרה קלייר כן כותבת יפה והשפה מעניינת, וגם מותאמת לדמויות. למשל, דמות שמדברת בשפה עממית, נשארת עם השפה העממית, ולא פתאום מתחילה לדבר בשפה גבוהה ומליצית. בנוסף, גם נעשתה פה עריכה טובה, וגם התרגום היה טוב. לא מצאתי טעויות כתיב או סתירות פנימיות בעלילה. והתרגום הצליח להעביר את הניואנסים מהאנגלית בצורה ברורה ובהירה.

2) לעומת ספרי פנטסיה לנוער אחרים שקראתי (כמו גוף מארח של סטפני מאייר וספרים נוספים), הספר הזה היה יותר מעניין, והיה יותר דגש על עלילה לעומת רומן ורגשות (שוב, זה ביחס לספרי נוער אחרים שקראתי, עיר של עצמות עדיין היה מלא בזה). ואני כן רוצה לציין לטובה את הניסיון לקחת את הידוע והמוכר והשחוק (אנשי זאב, ערפדים, פיות וכו') ולעטוף אותו בצורה חדשה ומעניינת יותר. זו בהחלט דרכו הנכונה של סופר. היה ניסיון יפה, אך לדעתי לא מספיק.


שקלתי להשאיל מהספרייה את הספר השני בסדרה, עיר של אפר, אבל ויתרתי. אני לא חושב שאחזור לסדרה הזו בקרוב.
כמו שאמרתי בהתחלה, קסנדרה קלייר היא סופרת מוצלחת ומפורסמת ומשגשגת ויש לה הרבה ספרים, ואני יודע שאני יוצא נגד הזרם עם הדעה שלי, אבל איש איש ודעותיו, ועל טעם וריח אין להתווכח, ועוד משפטי קלישאה מוכרים אחרים

» ביקורות נוספות של אילן גוייכמן
» ביקורות נוספות על עיר של עצמות - בני הנפילים #1