איך אתחיל לכתוב בכלל על הספר הזה?
הוא הרי גאוני!!!
כמו משוואה מתמטית מושלמת, אין בספר מילה חסרה או מיותרת.
מושלם.
הספר מתחיל במוות ממשיך במוות ונגמר במוות.
במקור הצרפתי, קאמי כתב את הרומן בצרפתית והשתמש בזמן עבר לא מותחם המתמשך אל ההווה, משתמשים בו רק לדיבור ולא לכתיבה מה שמעבר למרידה הספרותית של קאמי, אמור ליצור אצלנו הקוראים תחושה שהדברים מתרחשים לנגד עיננו, של דברים בהתהוות. אבל, כמובן שבתרגום, כל זה נאבד, כי בעברית יש רק זמן עבר אחד.
קאמי יוצר לנו דמות זרה, כדי לגרום לנו להסתכל על דברים שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם בדרך אחרת ומנקודת מבט שונה.
"היום מתה אמא. ואולי אתמול, אני לא יודע."
מרסו הוא דמות חסרת רפלקטיביות. הוא מתבונן מהצד, הוא איננו יוזם דבר הוא אדיש לכל הדברים שאמורים להיות הדברים החשובים בחייו של אדם, ויחד עם זאת שם לב לפרטים שרובנו לא היינו מייחסים אליהם שנייה של מחשבה.
מרסו הוא אדם המונע ע"י חושיו, ולכן לא רק מרסו הוא גיבור הספר, אלא גם השמש.
הרי היא זו שגורמת לו לרצוח.

בחלקו השני של הרומן מתקיים המשפט של מרסו.
לא קשה להבחין, שהוא לא עומד למשפט רק על רצח הערבי אלא בעיקר בגלל התנהגות שאינה נורמטיבית. מרסו הוא אדם "מוזר", הוא לא מסביר, לא מתחרט, לא מראה רגש או אשמה, לא מתאבל על אימו, לא אוהב את חברתו וטוען שרצח אדם בגלל השמש.
התכונות המייצגות את מרסו הן מנוגדות לחלוטין לערכי החברה בתוכה הוא חי.
לכן, הוא מאיים על החברה כפי שבית המשפט מייצג אותה. מרסו מייצג את כל הפחדים שמהן פוחדת החברה המושתתת על מחוות צבועות ווידויים תפלים. התובע מאשים את מרסו ברצח (גם אם מוסרי) של אימו, האשמה זו היא אנלוגיה לדברי פרויד אודות רצח האב ופירושו, כפשע המהווה נקודת סף לתרבות האנושית. רציחת האב מסמלת כפירה בחיים הנורמטיביים, שהתובע ובית המשפט הם מייצגם.
מרסו עובר שינוי בחלקו השני של הספר, לא במובן הדתי כמובן, אלא בדיוק להיפך. הוא נהיה מודע לזרותו ולהיותו שונה מסביבתו.
המשפט האחרון בספר ומה שהוא גורם לנו לחוש ולחשוב, הוא בדיוק הסיבה שבגללה התחלתי לקרוא ספרים והסיבה שבגללה אני ממשיכה.
לא אוסיף דבר, כי יש יותר מידי להוסיף, ויותר מידי רעיונות ופילוסופיות לדון בהם לגבי הספר הזה.
במקום לקרוא את הביקורת שלי, קחו את הספר ביד, הוא קצר, הוא זורם והוא בעיקר זר.
כדאי לכם, זו פשוט יצירת מופת!!!

נ.ב. הזר היה ספרו הראשון של קאמי ומיד אחריו באותה השנה, הוא כתב את המסה "המיתוס של סיזיפוס" בה הוא מביע את הרעיונות הפילוסופיים שהביע ב"הזר".
למי שרוצה להבין את ה"זר" טוב יותר מבקריאה רגילה.

אתם עדיין פה? עוד לא התחלתם לקרוא?
למה לעזאזל אתם מחכים?

יש מעט מאוד דמויות בספרות, אותן אני שונאת מכל הלב (בהתעלם מספרי שואה), למשל יוצי מ"כביסה", הסבתא והאמא מ"פרחים בעליית הגג" ועוד כמה וכמה. הילדה הרעה מדלגת בקלילות לתוך הרשימה הלא כל כך מחמיאה של דמויות מתועבות. בעיני היא הצטיירה כבר מתחילת הספר כיצור דוחה, אכזרי, חסר רחמים ובעל לב קר כקרח. כל מה שקורה לה או לא קורה לה בהמשך, לא עורר בי זיק של הזדהות או רחמים בהתאם לפתגם הידוע עם הכלב ויומו שיבוא...
גם ריקרדו "הילד הטוב", אם גבר רופס,מתרפס ואובססיבי הוא "כוס התה" שלכם, לא יוצא טוב מכל הסיפור. הפרואני האומלל, שהצליח להגשים חלום וחי לו את חייו בפאריז, מאוהב במשך יותר משלושה עשורים באישה אחת, שמתעללת בו וצוחקת עליו, אך הוא ממשיך לצטט באוזניה שירי אהבה בשלל שפות. מעבר להיותו גבר אובססיסי הוא מצטייר לי גם כסוג של אוטיסט חברתי. לא רק שהוא לא מסוגל, או לא רוצה, לנתץ את מעגל ההתעללות שיצרה הילדה הרעה, אלא גם מגביל את קשריו עם הסובבים אותו, כך שמסוגל להיות בקשר רציף עם אדם אחד בלבד, שהופך בין רגע לחברו הטוב ביותר למשך תקופה מסוימת עד שנעלם בצורה זו או אחרת.

על אף כי גיבורי הספר עיצבנו אותי כהוגן, לא הצלחתי להניח את הספר מידי.קריאת הספר הזה משולה בעיני לבהייה בתאונה. אתה יודע שמתרחש אסון, ולא יכול לעזור, אך בכל זאת מתקשה להפסיק לבהות. לטעמי, החיים של הילד הטוב והילדה הרעה, דומים לסוג של תאונה, המתרחשת בהילוך מאוד איטי ואף אחד לא מצליח למנוע או לעצור אותה.

מרתק, מה יש לומר?!

רומן בלשי-פארודי שנכתב על ידי גאון ספרותי, נאבוקוב.
פעם ראשונה שיצא לי לקרוא ספר שלו - ופשוט נלכדתי בזוהר מילותיו. שבויה בקסם הכתיבה של אמן המילים הזה...

לוליטה הוא רומן נשגב, עילוי של כתיבה, עלילה, דמויות.
הכל טווי ברשת עכבישית מטורפת שסוחפת את הקורא לעולמו ההזוי של גיבור הספר - איש מעורער בן 40, סוטה מין, מופרע, המחשבה עליו מקיים יחסי מין עם בת לוליטה בת ה-12 היא מטרידה ביותר. אבל יש פה יותר מזה.

מדובר פה על עולם "האני" סובייקטיבי שלם של הומברט-הומברט (הוא גם מתייחס לעצמו בגוף שלישי... הרומן מתחיל כוידוי שנכתב בכלא ומשם הופך למכתב אהבה, מדומדם, מטושטש, בו בזמן הוא גם רומן בלשי הטומן בחובו רמזים כה רבים לעתיד לבוא...) שבו הדבר הממשי היחידי שקיים הוא מה שהוא יצר בראשו, והוא קודם לכל ממשות אחרת...

עולמו של הומברט-הומברט כולא את אותה לוליטה בראשו-בליבו שלו, מבלי לחשוב על זה שהיא אמיתית. מבחינתו היא אפילו דמות ספרותית נצחית, שנעה בתוך ורידיו, ותנוע שם לנצח. יש לו קיבעון אדיר לגביה, אובססיה, הדרך שבה הוא מתאר את האהבה שלו אליה, יפה. אבל תחשבו, כמה מחולל, מטומא- תום הילדה. מבעד לשברירי האשליה שהוא יוצר לעצמו ישנה ילדה אמיתית, עם מחשבות אמיתיות, והוא שוגה בהלוצנציות מיניות לגביה, ועדיין טוען לאהבה רוחנית נשגבת. הילדה עצמה, נותנת, משוחררת, פראית, אבל לא רק להומברט עצמו, היא מתמסרת גם לאחרים ופה מתחילה קינאה הרסנית, ופה מוצא את עצמו הקורא בולש אחר כל מני רמזים... מי זה שגנב את ליבה של הנימפית הקטנה (כמו שהוא קורא לה) ומה יקרה לו בסוף...

יש כל כך הרבה מה לומר על הספר הזה. רק סיימתי לקרוא ואני כבר מתגעגעת, נכספת למילים. כל משחקי המילים שהומברט האינטלגנט, השנון משתמש בהם לתאר את "אהבתו" ללוליטה... מובן לכל קורא, שצריך לקרוא את לוליטה כמה וכמה פעמים בשביל להבין את הגאונות שעומדת מאחוריו...