יש מעט מאוד דמויות בספרות, אותן אני שונאת מכל הלב (בהתעלם מספרי שואה), למשל יוצי מ"כביסה", הסבתא והאמא מ"פרחים בעליית הגג" ועוד כמה וכמה. הילדה הרעה מדלגת בקלילות לתוך הרשימה הלא כל כך מחמיאה של דמויות מתועבות. בעיני היא הצטיירה כבר מתחילת הספר כיצור דוחה, אכזרי, חסר רחמים ובעל לב קר כקרח. כל מה שקורה לה או לא קורה לה בהמשך, לא עורר בי זיק של הזדהות או רחמים בהתאם לפתגם הידוע עם הכלב ויומו שיבוא...
גם ריקרדו "הילד הטוב", אם גבר רופס,מתרפס ואובססיבי הוא "כוס התה" שלכם, לא יוצא טוב מכל הסיפור. הפרואני האומלל, שהצליח להגשים חלום וחי לו את חייו בפאריז, מאוהב במשך יותר משלושה עשורים באישה אחת, שמתעללת בו וצוחקת עליו, אך הוא ממשיך לצטט באוזניה שירי אהבה בשלל שפות. מעבר להיותו גבר אובססיסי הוא מצטייר לי גם כסוג של אוטיסט חברתי. לא רק שהוא לא מסוגל, או לא רוצה, לנתץ את מעגל ההתעללות שיצרה הילדה הרעה, אלא גם מגביל את קשריו עם הסובבים אותו, כך שמסוגל להיות בקשר רציף עם אדם אחד בלבד, שהופך בין רגע לחברו הטוב ביותר למשך תקופה מסוימת עד שנעלם בצורה זו או אחרת.
על אף כי גיבורי הספר עיצבנו אותי כהוגן, לא הצלחתי להניח את הספר מידי.קריאת הספר הזה משולה בעיני לבהייה בתאונה. אתה יודע שמתרחש אסון, ולא יכול לעזור, אך בכל זאת מתקשה להפסיק לבהות. לטעמי, החיים של הילד הטוב והילדה הרעה, דומים לסוג של תאונה, המתרחשת בהילוך מאוד איטי ואף אחד לא מצליח למנוע או לעצור אותה.
מרתק, מה יש לומר?!
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
