ארתור גרין (בעל היסורים עמ' 293) הגדיר יפה את תפיסת האמונה לאחר ההשכלה: "האמונה היא פעולה של התרסה; לא הודאה סבילה באמיתות המסורת או באמיתות ההתגלות, אלא אמצעי תוקפני שהאדם משתמש בו כדי להדוף את הספקות".
"להיות לא דתי אפשר מתוך בורות, ומתוך עצלות, ומתוך סתמיות. אבל להיות חילוני הרי זה מתוך בחירה להיות חילוני... לא די להיות לא-דתי כדי להיות חילוני. ההבדל אינו רק כהבדל שבין שלילה לחיוב, ולא רק כהבדל שבין סביל ופעיל, אלא כהבדל שבין מציאות לאיבוד. רבים מן הלא-דתיים ומסיפים להיות לא-דתיים עד לרגע שנתקלים במעצור בחייהם, כשנחבט עליהם פתע משהו מעבר לשגרתי, או מאורע חוסם-דרך - וכמועדים שולחים הם אז יד להיתפס בדבר ולהיאחז במשהו יציב, בטוח יותר, אבהי. ברגעי תדהמה שלהם הלא-דתיות שלהם כאילו מצטמקת - נראית יום-יומית מדי, שטוחה מדי ובעיקר ריקה מכדי עמוד ברגע הקשה. רגע זה יאה לו קצת יותר טקסיות, וחגיגיות, ואולי אף כמין 'מבט אל מעבר מזה'... לא כן החילוני מתוך בחירה. במה הוא חילוני? קודם כל בנטילת אחריות, ובאחריות שאין לה מקור מחוץ לו...".
