<B>נער ושמו זשל"ב כותב ביקורת על ספר ושמו איש ושמו אובה</B>
אמא שלי תמיד אומרת, שאם כל החיים שלך אתה עצבני, יהיה לך שיער לבן כבר בגיל מוקדם. לא יודע אם זה הוכח מבחינה מדעית, אבל לפחות במקרה של אובה זה כנראה נכון.
על כריכת הספר 'איש ושמו אובה' של פרדריק בקמן, רואים אדם בחליפה שחורה ומהודרת, גבו מופנה אל הקוראים ואת פרצופו לא ניתן לראות, ושיערו לבן. וזאת למרות שהוא רק בן חמישים ותשע. זהו אובה.
ואובה, כמו שניתן להבין ממבט אחד מהיר בשיערותיו הלבנות, הוא אדם די מריר, שבכל יום ויום יש לפחות רגע אחד קטן שבו הוא מתלונן על האנשים שהוא פוגש, על המעשים שהם עושים ועל אורח חייהם. הרי בכל זאת, שיערותיו של אובה לבנות.
אבל אם נתקרב אל אובה עוד קצת, נסובב אותו כך שפניו יהיו גלויות אל הקורא ונכוון אליו זכוכית מגדלת (או אם פשוט נמשיך בקריאה) נגלה, שאולי שיערותיו של אובה צחות כשלג, אך הלב שלו הוא לב שחור. או חום. או ג'ינג'י. או אדמדם. או בלונדיני. או שטני. העיקר לא לבן, העיקר שיהיה ציבעוני. כי לאיש ושמו אובה, זאת עליכם לדעת, יש סיבות טובות מאוד להיות עצבני ונרגן. יש לו סיפור טרגי משפחתי ועוד כל מני דברים שהביאו אותו לכדי מצב כזה, ואולי זה גם פשוט הגיל והתרגיל שגורמים לו בנוסף להסתכל על פני הדברים בצורה קצת אחרת. כך או כך, קשה שלא להתאהב בדמותו החביבה והמקסימה (למרות הכל) של אובה, הדמות הראשית בספר, שבמהלך הספר עובר כל מני תהליכים שונים, שנגרמו עקב מצבים שונים, שבמהלכם הוא מוצא משמעות נוספת לחייו, מלבד להיות הזקן ההוא שאחראי על התפקיד להגיד לאנשים מה לא בסדר בהם ולהפוך את העיירה שבו הוא מתגורר למקום צודק ונכון יותר על פי תפיסת עולמו.
כתיבה ציורית וחיה כמו בסרט יש לפרדריק בקמן, וגם יכולת לספר סיפור מקסים, הרצוף במצבים קומיים ומשעשעים. אמנם היו רגעים שבהם הספר נראה לי מתאמץ מדי ולפעמים הוא סתם נמרח וחוזר קצת על עצמו. אבל לרוב, הספר הזה, כמו שמציינים בכריכה הקידמית, הוא פשוט ספר מקסים.
מומלץ.
כמה אנשים שהזכירו לי את אובה:
*הזקן ההוא מסרט האנימציה 'up' (למעלה) הנפלא - בכך ששניהם זקנים נירגנים, ואצל שניהם האישה שלהם מתה.
*הזקן מהספר 'הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם' - בכך ששניהם זקנים שבדים שנכתב עליהם ספר.
*סבא שלי - כי כשצריך לתקן משהו פונים אליו.
*את 'מחשבות' - תנסו לנחש בעצמכם למה.
אבל מי שהכי הרבה הזכיר לי את את אובה, הוא כמובן אובה עצמו, שלמרות כמה נקודות דימיון עם כמה דמויות, יש בו את הדברים הייחודיים לו.
