"הספר השערורייתי שנמכר במצריים ביותר ממיליון עותקים" , נכתב על גב הספר, אך ככל הנראה מה שנתפס כשערורייתי לקורא המצרי (או למוציא לאור - מסיבות ברורות) ,לא עורר בי זיק של טלטלה או שערורייה. "עזאזל" עוסק בחייו של רופא - נזיר נוצרי מצרי ששמו היפא, במאה ה-5 לספירה, תקופה בה האיסלאם טרם נכח באזורנו.עיקר המחלוקות והמלחמות הקרות והפחות קרות שררו אז בין זרמים חדשים בנצרות המתפתחת ושואפת לכבוש את המזרח התיכון ובין הנצרות לשאריות של פגאניות ועבודת אלילים. בסבך הכוחות הללו היפא מנסה למצוא את מקומו. מסעו הגשמי מתחיל במצרים עובר דרך ארצנו ומגיע לסוריה ואילו מסעו הרוחני עוסק בהתמודדות עם חיי הנזירות והסגפנות הכרוכה בהם כמו גם בשאלות קיומיות על הדת ועל פרשנותה. הביקורת העיקרית של היפא (ושל המחבר) נוגעת לשימוש באלימות כאמצעי לחיזוק מעמדה של הדת ולביסוסה. יכול להיות שבמצריים ביקורת כזו היא אכן שערורייתית (ואולי לכן המחבר החליט לכתוב על הנצרות ולא על האיסלאם), בישראל , למזלינו , ביקורת כגון זו מוטחת רבות בדת, גם כאשר מדובר באלימות בדרגה נמוכה בהרבה מזו שמופיעה בספר. לזכותו של הספר יאמר שהוא כתוב ומתורגם היטב. הדמויות ותחושת התקופה אמינות ומתקבלת ממנו תמונה צבעונית של החיים במזרח התיכון לפני 1500 שנה. הצרה היא שמכאן הספר לא מצליח להמריא - קרי לעורר את הטלטלה המדוברת. אולי טלטלונת. חלקים לא מעטים בספר דלים לדעתי מבחינה עלילתית והמונולוגים של היפא לא פעם גרמו לי טלטלה מהסוג שאם גורמת לתינוק שהיא מנסה להרדים. זהו ספר חביב, ומי שמתעניין בתקופה המדוברת או ,כמוני, רוצה לקרוא ספר של סופר ערבי (למרות השלום עם מצרים וירדן אנחנו לא חולקים עם המדינות הללו יצרות ספרות. גם כאן המוציא לאור הוא בריטי .. כביכול זידאן לא לגמרי מעורב) ימצא בו רגעים מהנים ומעניינים. לאחרים הייתי ממליץ לוותר.

"הספר השערורייתי שנמכר במצריים ביותר ממיליון עותקים" , נכתב על גב הספר, אך ככל הנראה מה שנתפס כשערורייתי לקורא המצרי (או למוציא לאור - מסיבות ברורות) ,לא עורר בי זיק של טלטלה או שערורייה. "עזאזל" עוסק בחייו של רופא - נזיר נוצרי מצרי ששמו היפא, במאה ה-5 לספירה, תקופה בה האיסלאם טרם נכח באזורנו.עיקר המחלוקות והמלחמות הקרות והפחות קרות שררו אז בין זרמים חדשים בנצרות המתפתחת ושואפת לכבוש את המזרח התיכון ובין הנצרות לשאריות של פגאניות ועבודת אלילים. בסבך הכוחות הללו היפא מנסה למצוא את מקומו. מסעו הגשמי מתחיל במצרים עובר דרך ארצנו ומגיע לסוריה ואילו מסעו הרוחני עוסק בהתמודדות עם חיי הנזירות והסגפנות הכרוכה בהם כמו גם בשאלות קיומיות על הדת ועל פרשנותה. הביקורת העיקרית של היפא (ושל המחבר) נוגעת לשימוש באלימות כאמצעי לחיזוק מעמדה של הדת ולביסוסה. יכול להיות שבמצריים ביקורת כזו היא אכן שערורייתית (ואולי לכן המחבר החליט לכתוב על הנצרות ולא על האיסלאם), בישראל , למזלינו , ביקורת כגון זו מוטחת רבות בדת, גם כאשר מדובר באלימות בדרגה נמוכה בהרבה מזו שמופיעה בספר. לזכותו של הספר יאמר שהוא כתוב ומתורגם היטב. הדמויות ותחושת התקופה אמינות ומתקבלת ממנו תמונה צבעונית של החיים במזרח התיכון לפני 1500 שנה. הצרה היא שמכאן הספר לא מצליח להמריא - קרי לעורר את הטלטלה המדוברת. אולי טלטלונת. חלקים לא מעטים בספר דלים לדעתי מבחינה עלילתית והמונולוגים של היפא לא פעם גרמו לי טלטלה מהסוג שאם גורמת לתינוק שהיא מנסה להרדים. זהו ספר חביב, ומי שמתעניין בתקופה המדוברת או ,כמוני, רוצה לקרוא ספר של סופר ערבי (למרות השלום עם מצרים וירדן אנחנו לא חולקים עם המדינות הללו יצרות ספרות. גם כאן המוציא לאור הוא בריטי .. כביכול זידאן לא לגמרי מעורב) ימצא בו רגעים מהנים ומעניינים. לאחרים הייתי ממליץ לוותר.

ספר ההרפתקאות הטוב ביותר שקראתי. ללא תחרות. הספר כתוב בצורה כל כך אותנטית ועל כן חילוקי הדעות שקימים עד היום לגבי אמיתות הדברים שמובאים בספר מבחינתי מובילים רק לשני הסברים אפשריים :1.שהדברים קרו ברובם באמת כפי שמסופרים ע"י הסופר. או 2: שהנרי שרייר הוא סופר בחסד עליון שמסוגל להעביר חוויות הזויות מעולם מטורף שאינן אמת בצורה הכי אמינה שקיימת. ככל הנראה האמת היא קצת מכל הסבר וכך או כך התוצאה הסופית היא ספר הרפתקאות נדיר שבאמת נדבק ליד . הסיפור המדהים על מתקני הכליאה בגיאנה הצרפתית של תחילת המאה ה-20 , על האסירים הצבעוניים שהיו שם והמחלוקות והקרבות בינהם נופל רק מהסיפור היותר מדהים על שרייר עצמו. האיש שמסמל מבחינתי מאז שסיימתי את הספר , את התעוזה, התושיה ויותר מכל את המאבק הבלתי מתפשר לעבר השגת המטרות העומדות בפניך . ויהי מה. אל תחכו , כנסו כמה שיותר מהר לעולם האכזר והמדהים במעבי הג'ונגלים של דרום אמריקה, מלווה באיש הכל יכול, רב התושיה , החכם , החזק והנאה (אך ספק גם הרוצח...) , הלא הוא פרפר.

השירים (דני סנדרסון), הציורים (פיקאסו וחיקוייו שנמכרים בכל פינה בברצלונה) ואינספור אזכורים באינספור מדיות הפכו את דון קיחוטה – או קישוט כפי שעוברת שמו, לבכיר רשימות הקריאה שלי. העובדה שהספר שומר על סטאטוס כה מכובד כל כך הרבה שנים רק הגבירו בי את הרצון לקרוא אותו ולראות הכצעקתה. הספר מחולק לשני כרכים שנכתבו בהפרש של עשר שנים. השנה מלאו 400 שנה לפרסומו של הכרך השני. בכרך הראשון מסופר על הרפתקאותיו של דון קיחוטה מהרגע שבו , למורת רוחן של אחייניתו ועוזרת הבית שלו, הוא מחליט ללכת בעקבות הגיבורים שעליהם קרא רבות בספרי האבירים שהיו נפוצים בעת ההיא. הוא יוצא מביתו אל הלא נודע ואיתו הוא לוקח את סנצ'ו פאנסה כנושא כליו .מכאן נפרשות עלילות גרוטסקיות, אומללות, מצחיקות וטראגיות שהמוטיב החוזר שלהן הוא אובדן בוחן המציאות של האביר האומלל שרואה ביצאניות נסיכות כלואות, בפונדקים טירות, באסירים מורשעים - מסכנים שנאבקים על חירותם וכידוע לרובנו, הוא אף נלחם בטחנות רוח אותן הוא תופס כענקים מאיימים ומסוכנים. לאור ההסתכלות העקומה הזו על העולם, דון קיחוטה מוצא את עצמו תוקף את הטובים , עוזר לרעים ובעיקר גורם לעצמו ולסאנצ'ו להיפגע שוב ושוב. הכרך השני נחמד במיוחד משום שהוא שבו דון קיחוטה הוא כבר הגיבור של הכרך הראשון. הדמויות שהוא פוגש מכירות אותו ,את מעלליו מהספר הראשון ואת שגעונו ושגעונו של סאנצ'ו. בכרך זה ממשיכים צמד השוטים להפוך בעיקר למושא חיבתם ושעשועם של דמויות שונות בעוד שהם (ובעיקר דון קיחוטה) ממשיכים לראות בדרכם הנאיבית את העולם כמקום הלקוח מאגדות האבירים הנלעגות, מלא בכישופים מוזרים , ממלכות , נסיכות ואבירים. אז למה כל כך הרבה אנשים, סופרים והוגי דעות חושבים ש"דון קיחוטה" הוא יצירת מופת (לציין שב-2012 במשאל בקרב 100 סופרים גדולים מכל העולם נבחר "דון קיחוטה" במקום הראשון)? הכתיבה של סרוואנטס באמת קולחת והמהדורה החדשה יחסית בעברית אף מוסיפה לספר תחושה שהוא צעיר הרבה יותר מ-400 שנותיו, אך זו בלבד אינה סיבה מספקת. רבים וטובים ממני חושבים שהספר טיפס למימדיו הגלובליים העל זמניים בגלל מספר סיבות. אחת מהן היא השילוב בין קומדיה לטרגדיה, צחוק ועצב. יש לא מעט קטעים משעשעים עבור הקורא הממוצע בספר ועוד רבים יותר עבור הדמויות בספר. הפן הטראגי שלהם הוא שברובם דון קיחוטה הוא הבדיחה ומכל המעורבים בספר, הקוראים והדמויות , הוא זה שצוחק הכי מעט. נקודה נוספת (שהמתרגם דן בה באחרית דבר מעניינת) היא הקו הדק שמפריד בין דמיון למציאות שעליו הולך דון קיחוטה וגם הספר עצמו שבו (בעיקר בכרך השני) מוזכרים פעמים רבות המחברים השונים האמיתיים והלא אמיתיים של הסיפור כך שהקו בין הדמיון למציאות נחצה הלוך ושוב פעמים רבות. אך גם סיבות אלו והרבה נקודות אחרות שאפשר, ואכן דנים בהם חוקרי ספרות כבר מאות שנים לא ענו לי עד תום על השאלה מדוע דון קיחוטה ולא אחר זכה באותו מעמד קדוש כמעט של רומאן. אני, בכל מקרה, נהניתי ברוב הקריאה שנועדה גם אך לא רק לענות על השאלה הזו.

ספר ההרפתקאות הטוב ביותר שקראתי. ללא תחרות. הספר כתוב בצורה כל כך אותנטית ועל כן חילוקי הדעות שקימים עד היום לגבי אמיתות הדברים שמובאים בספר מבחינתי מובילים רק לשני הסברים אפשריים :1.שהדברים קרו ברובם באמת כפי שמסופרים ע"י הסופר. או 2: שהנרי שרייר הוא סופר בחסד עליון שמסוגל להעביר חוויות הזויות מעולם מטורף שאינן אמת בצורה הכי אמינה שקיימת. ככל הנראה האמת היא קצת מכל הסבר וכך או כך התוצאה הסופית היא ספר הרפתקאות נדיר שבאמת נדבק ליד . הסיפור המדהים על מתקני הכליאה בגיאנה הצרפתית של תחילת המאה ה-20 , על האסירים הצבעוניים שהיו שם והמחלוקות והקרבות בינהם נופל רק מהסיפור היותר מדהים על שרייר עצמו. האיש שמסמל מבחינתי מאז שסיימתי את הספר , את התעוזה, התושיה ויותר מכל את המאבק הבלתי מתפשר לעבר השגת המטרות העומדות בפניך . ויהי מה. אל תחכו , כנסו כמה שיותר מהר לעולם האכזר והמדהים במעבי הג'ונגלים של דרום אמריקה, מלווה באיש הכל יכול, רב התושיה , החכם , החזק והנאה (אך ספק גם הרוצח...) , הלא הוא פרפר.

"הספר השערורייתי שנמכר במצריים ביותר ממיליון עותקים" , נכתב על גב הספר, אך ככל הנראה מה שנתפס כשערורייתי לקורא המצרי (או למוציא לאור - מסיבות ברורות) ,לא עורר בי זיק של טלטלה או שערורייה. "עזאזל" עוסק בחייו של רופא - נזיר נוצרי מצרי ששמו היפא, במאה ה-5 לספירה, תקופה בה האיסלאם טרם נכח באזורנו.עיקר המחלוקות והמלחמות הקרות והפחות קרות שררו אז בין זרמים חדשים בנצרות המתפתחת ושואפת לכבוש את המזרח התיכון ובין הנצרות לשאריות של פגאניות ועבודת אלילים. בסבך הכוחות הללו היפא מנסה למצוא את מקומו. מסעו הגשמי מתחיל במצרים עובר דרך ארצנו ומגיע לסוריה ואילו מסעו הרוחני עוסק בהתמודדות עם חיי הנזירות והסגפנות הכרוכה בהם כמו גם בשאלות קיומיות על הדת ועל פרשנותה. הביקורת העיקרית של היפא (ושל המחבר) נוגעת לשימוש באלימות כאמצעי לחיזוק מעמדה של הדת ולביסוסה. יכול להיות שבמצריים ביקורת כזו היא אכן שערורייתית (ואולי לכן המחבר החליט לכתוב על הנצרות ולא על האיסלאם), בישראל , למזלינו , ביקורת כגון זו מוטחת רבות בדת, גם כאשר מדובר באלימות בדרגה נמוכה בהרבה מזו שמופיעה בספר. לזכותו של הספר יאמר שהוא כתוב ומתורגם היטב. הדמויות ותחושת התקופה אמינות ומתקבלת ממנו תמונה צבעונית של החיים במזרח התיכון לפני 1500 שנה. הצרה היא שמכאן הספר לא מצליח להמריא - קרי לעורר את הטלטלה המדוברת. אולי טלטלונת. חלקים לא מעטים בספר דלים לדעתי מבחינה עלילתית והמונולוגים של היפא לא פעם גרמו לי טלטלה מהסוג שאם גורמת לתינוק שהיא מנסה להרדים. זהו ספר חביב, ומי שמתעניין בתקופה המדוברת או ,כמוני, רוצה לקרוא ספר של סופר ערבי (למרות השלום עם מצרים וירדן אנחנו לא חולקים עם המדינות הללו יצרות ספרות. גם כאן המוציא לאור הוא בריטי .. כביכול זידאן לא לגמרי מעורב) ימצא בו רגעים מהנים ומעניינים. לאחרים הייתי ממליץ לוותר.