“ספר שונה, על התפתחות הנצרות במאה החמישית לספירה.
זהו גם רומן המתאר תקופה, אורח חיים נוצרי, פגני , ערבי.
ספר מענין לאלו שראשם פתוח לנושאים אחרים שאינם יהדות וארץ ישראל.
התקופה היא הפילוג הגדול בכנסיה הנוצרית בין רומא וקונסטנטינופול. עד אותה תקופה, עולה הנצרות ומשתלבת במארג של האימפריה הרומית. הנצרות עוברת ממצב של נרדפות לרדיפה באמצעים אלימים וקשים ביותר.
כל זה תחת תיאולוגיה שאינה מתפשרת.
במאה החמישית, חל תהליך טבעי של פיצול. הרקע הרשמי הוא ויכוח תיאולוגי האם ישו ואמו היו ישות אלוהית ומכאן איחוד של השילוש הקדוש או אדם שהמסר האלוהי נגלה אליו.
הדבר בא לידי ביטוי בוועידת ניקאה ולאחר מכן הקרע הגדול בין הנצרות המערבית , קתולית, שמרכזה ברומא, לנצרות המזרחית שמרכזה בקונסטנטינופול. הנצרות המזרחית מתפצלת לתת זרמים כמו הנסטוריאנים, האריאנים ואחרים.
המיוחד בספר זה שהוא מובא כרומן,או קורות חיים של אדם אחד, ליפא, רופא נסטוריאני שנולד במצריים עילית בכפר קטן, ונודד במיזרח התיכון בכל הצמתים הנוצרים המענינים של התקופה.
אלכסנדריה, שבה הוא צופה במלחמת חורמה ב"פגנים",וכל מה שהם מייצגים, תרבות, מדע פילוסופיה ועוד ועוד.
המילחמה היא אכזרית , פנטית ואהובי נפשו נרצחים בשם האל.
הפינה הבאה מדבר סיני וירושלים של אותה תקופה. נזירות והתבודדות בכל מקום. הבולט ביניהם הוא חרייטון שמתבודד במערה ליד הרודיון.
גיבורנו מתגלגל צפונה עד אנטיוכיה וחוזר דרומה.
הסופר כותב בצורה ישירה. אומנם נוצרית, אבל ביקורתית, ספקנית ומפוכחת.
המוטיבים נוצריים. מלחמת השטן בטוב. אבל בתןך כך מתגלה מארג החיים היום יומי של התקופה.
דרך אגב , היהודים נפקדים כגורם שיש להתיחס אליו , חטאם ברור ועונשם ברור כך שאין להשקיע הרבה מאמץ ולתאר אותם.
הכתיבה מכילה הרבה תובנות ואצטט כמה.
כשהוא מתאר מעשה אהבה הוא כותב ( ע 79): "אינני מסוגל להעלות על הכתב את מה שקרה בינינו באותו לילה ראשון על הגג, הלילה שלנו, לילה מלא תאוות אסורות שבעטיין גורש האדם הראשון מגן עדן. מענין לדעת אם אלהים גירש את האדם כי המרה את פיו, או כי גילה את סוד הנשיות של חווה והבין את גבריותו ואת ההבדל בינו לאלהים, הגם שברא אותו בדמותו וצלמו"
והמובאה הבא: "לאחר שבעלי מת, רציתי להקדיש את עצמי לאלים ולשרת באחד מהמקדשים בעיר,...הוא ( אדון הבית), אמר לי שהאלים אינם זקוקים כיום למי שישרת אותם, אלא למי שיבכה עליהם.."
תובנות כאלו זרועות למכביר בספר יחד עם תיאורים יפים.
ולבסוף הארה פנימית שלי.
כשקראתי את האלימות שבהשלטת הדת על פגנים ואחרים שאינם זהים לשולט, הבנתי מדוע דווקה אליהו מקובל מאוד על הנצרות ( במוחרקה שבכרמל, יש פסל שלו בחרב שלופה כשהוא שוחט את נביאי הבעל).
המענין הוא שלא ירמיהו ונביאים אחרים הם המופת.
שווה לקרוא.”
