עם פיסקת פתיחה שהיממה אותי ביופייה הנדיר כמו שלא חוויתי כמעט עם אף ספר אחר, מתחיל הרומן המופתי הזה את סיפורה של ג'ייני קרופורד, היפה והאמיצה והשחורה.

הימים הם ימי העשור השני או השלישי של המאה ה-20, המקום הוא דרום ארצות-הברית. ג'ייני חוזרת לעיירת השחורים איטונוויל לאחר תקופת היעדרות, ומגוללת באוזני חברתה הוותיקה פיבי את כל קורותיה המסועפים. כמעט מיד נוטלת לעצמה את המושכות הסופרת, אשר מוסרת את הא

אם כבר שיתפתי אתכם בעבר והמלצתי על "הסדרה הקטנה" של הוצאת "כתר", אז עכשיו אני משתפת וממליצה על סדרה נוספת, מופתית, שנקראת "חוצפנית". זו סדרה של ספרים חכמים ונושכים מבית "הכורסא", ו"תשע נשמות", מה שנקרא "הוצאת בוטיק", שמתמחה במצוינות ובספרים יוקרתיים מחממי -לב, בקיצור פנינים ספרותיות ייחודיות מכל העולם.

את "גבירה אבודה" כתבה וילה קאתר, אחת מחשובי הסופרים באמריקה בסוף המאה ה-19, תחילת המאה העשרי

ויוויאן גורניק היא סופרת יהודיייה שנולדה בניו יורק בשנת 1935. ספר זה יצא ב1987.
הסופרת כותבת בפרוזה צלולה ובכישרון רב על יחסיה עם אמה יחסים מורכבים שיש בהם גם אהבה גם שנאה וגם חוסר ביטחון.
במהלך הספר מתוארות מערכות יחסים של הסופרת עם גברים עם כל גבר יש זוגיות שונה. הגבר הראשון אתו גורניק מתחתנת הוא בחור צעיר ואמן.
היחסים בין השניים מתוארים בפירוט רב ומגלים על הריחוק והקושי באינטימיות גם של האי

לפעמים תיאורים בספר הם שירה מדהימה בפני עצמה.

"ג'ייני התנמנמה אבל התעוררה בזמן לראות את אדון שמש מטפס לו ושולח מרגלים לפניו שיסמנו לו את דרכו בחשכה.הוא הציץ מעל מפתן העולם והשתעשע לו קצת בגוני אדום.אך הוא הניח לכל זה ופנה לענייניו לבוש כולו לבן" (עמוד 146)

"ואז ההוא עם הבהונות המרובעות חזר שוב לביתו.הוא עמד שוב בביתו הגבוה והשטוח שאין לו צדדים ואין לו קורת גג ובידו מונפת חרבו נטולת הנשמה.סוס

הרומן "עיניהם צופות באלוהים" פורסם בשנת 1937, סובב סביב ג'ייני קרופורד, ומתרחש בדרום ארצות-הברית של ראשית המאה העשרים, לאחר ביטול העבדות ותחילת חקיקת חוק ג'ים קראו ("נפרדים אך שווים").

יסודו בחיפוש אחר אהבת אמת וזורה ניל הרסטון מטיבה לתאר בעדינות, ברגישות עם מסרים, וביקורת פוליטית בנוגע לאדם הצבעוני, ומעמדה של האישה באותה תקופה.

זורה ניל הרסטון נועצת את עיניה בקורא ומציפה קונפליקט, בין עצמ

לפני כ-10 שנים, עוד בטרם התוודעתי אל ספרה של זורה ניל הרסטון, כבש את לבי משפט שכתבה, ומופיע כמוטו בספר "זכרון ארוך" של פרד ד'אגיאר (מומלץ מאד). "הייתי במטבחו של הצער וליקקתי את כל הסירים".

גם בפסקת הפתיחה של "עיניהם צופות באלוהים" התאהבתי.
"אוניות במרחק נושאות על סיפוניהן את משאלות ליבו של כל אדם. יש אנשים שהן מתקרבות אליהם עם הגאות. אצל אחרים הן נשארות תמיד בקו האופק, לעולם לא מחוץ לטו

סיימתי את הספר הזה בתחושה של הערצה כלפי הסופרת הזו. כל כך גאוני ואינטליגנטי לכתוב משהו שהוא כל כך אמיתי ופשוט ובאותו זמן גם נוגע בנושאים הרגישים ביותר, האנושיים והפוליטיים בעולם. זה תמיד מקסים אותי לקרוא סיפורים שנכתבו לפני זמן רב כל כך, בתקופה אחרת, במקום אחר ולאנשים שונים כל כך ממני ועדיין אני יכולה להתחבר ולהזדהות עם הדמות הראשית וגם עם הסופרת עצמה שמייצגת את כוחה של האנשות ושל הנשיות בעולם. (״

מתופף אחר הוא ספר קולח וכתוב בעוצמה רבה רווית אירוניה, לפעמים עד גרוטסקה.

הספר מעניין, ומפעיל את הרגש והמחשבה כאחד. לא פחות מעניין היה מסע הקריאה שהספר הוביל אותי אליו. שם הספר והמוטו שלו שלחו אותי לקרוא על הנרי דיוויד ת'ורו ומשנתו. רעננתי גם את זכרוני והרחבתי את ידיעותיי על מאבק השחורים לשוויון זכויות בשנות ה50-60 בארה"ב. הקריאה הנוספת אודות ההקשרים הרעיוניים וההיסטוריים של הספר, העמיקה את הבנ

לפעמים זה עניין של טיימינג. אני רוצה לומר ש"עיניהם צופות באלוהים" בא לי בזמן טוב. אני משום מה קצת חוששת להוסיף סימן קריאה ולומר שגם לכם, ויאללה רוצו לפני שיגמר. השפה של הרסטון מבקשת לחקור את החוויה הנשית השחורה שני דורות מסוף העבדות בארה"ב. היא מנסה לבדוק בלי הרף את עצמה שהיא מאה אחוז כנה ומבקשת לא למכור לנו, הקוראים, שבב נוסטלגיה או המתקה של החויה. במובן זה היא מתארת את קמטי הקהילה השחורה, על המק