הרומן "עיניהם צופות באלוהים" פורסם בשנת 1937, סובב סביב ג'ייני קרופורד, ומתרחש בדרום ארצות-הברית של ראשית המאה העשרים, לאחר ביטול העבדות ותחילת חקיקת חוק ג'ים קראו ("נפרדים אך שווים").

יסודו בחיפוש אחר אהבת אמת וזורה ניל הרסטון מטיבה לתאר בעדינות, ברגישות עם מסרים, וביקורת פוליטית בנוגע לאדם הצבעוני, ומעמדה של האישה באותה תקופה.

זורה ניל הרסטון נועצת את עיניה בקורא ומציפה קונפליקט, בין עצמאותו של האדם, לבין המוסכמות החברתיות, ועל אחת כמה וכמה שמדובר באישה צבעונית ללא גבר. גיבורת הספר כאן אינה מוותרת ומתעקשת. ג'ייני בת כ-40 ללא ילדים ולאחר שלושה פרקי נישואים. עובדה המעוררת שאלה גדולה ומעניינת; מדוע ג'ייני ויתרה על אימהותה ומאידך גיסא, מעניין שגם לסופרת לא היו ילדים. עובדה המעידה על כך שברומן הזה, תמצאו פיסות מידע אוטוביוגרפיות של הסופרת.

סיפורה של ג'ייני קרופורד מסופר לפיבי ווטסון (חברתה הטובה), והקורא סופג את הסיפור בהבזקים, בשלושה פרקים, בהתאם לנישואיה לשלושה גברים שונים.

מעט על העלילה:

לאחר מלחמת האזרחים הסבתא הרתה לאדונה הלבן. הסיטואציה אילצה אותה לברוח עם ביתה ליפי. ליפי נאנסה על ידי מורה לבן בבית ספרה, וילדה את ג'ייני. החוויה הטראומתית גרמה לליפי לנטוש את ג'ייני אצל הסבתא. שהסבתא נחשפה לאירוע מסוים היא החליטה לשדך לנכדתה את לוגן קוליקס-בעל חווה מבוגר. נישואים אלה לא צלחו. לאחר פטירתה של הסבתא ואכזבתה של ג'ייני מנישואיה, היא ברחה עם ג'ו סטרקס שעם הזמן הפך לראש העיר. סטרקס רואה בג'ייני רכושו הפרטי ולא חוסך את שבטו. גם כשחלה במחלה סופנית הוא לא חדל מהתעללותו המילולית. לאחר ההלוויה של ג'ו סטרקס, ולמרות החופש לו זכתה ג'יניי, היא התחברה לטי קייק הצעיר ממנה בלמעלה מעשר שנים. נישואיהם נהרו בעליות ומורדות אך אף על פי, יחדיו הם הפכו לטבור של חיי החברה במקום מגוריהם.

אירוע מכונן גרם לג'ייני להרוג את טי קייק לשם הגנה עצמית. היא הועמדה למשפט והמושבעים שכולם שהיו לבנים זיכו אותה. לאחר זיכויה היא שבה למקום מגוריה הקודם "איטונוויל", וחשפה שמפיצים עליה שמועות זדוניות.

הכתיבה של זורה ניל הרסטון מזכירה ציור. במכחול סופרים ובמלאכת מחשבת, היא מציירת את ציור חייה ומציגה אותו בפני הקורא.

במהלך מלאכת הקריאה הקורא נחשף לתקופה, להווי הקהילה, חוקי ההפרדה, הגזענות, ועוצמתה של האישה השחורה.

לתשומת ליבכם, ג'ייני בכלל לא ידעה שהיא שחורה, עד וכאשר בגיל שש, היא ראתה את עצמה בתמונה, בה היא ניצבת ליד ילדים לבנים, שאיתם גדלה בבית שהסבתא עבדה בו.

לג'ייני היה כושר לתרגם את הרגשותיה, תפיסותיה ותחושותיה למילים. רק מהפתיח אפשר להתאהב בה. "אוניות במרחק נושאות על סיפוניהן את משאלות ליבו של כל אדם. יש אנשים שהן מתקרבות אליהם עם הגאות. אצל אחרים הן נשארות תמיד בקו האופק, לעולם לא מחוץ לטווח הראייה, לעולם לא מגיעות, עד שהצופה מוותר ומפנה מהן את מבטו בהשלמה, חלומותיו גוועים בלעגו של הזמן. כאלה הם חייהם של בני האדם". (עמוד 9)

כיצד הסופרת מתארת את האיש הלבן ועורכת השוואה? "... מתוקה שלי, האיש הלבן הוא השליט של הכול, לפי מה שאני יודעת, אולי רחוק-רחוק מכאן, אחרי האוקיינוס, יש איזה מקום ששמה האיש השחור מחליט, אבל אנחנו לא יכולים לדעת כלום חוץ ממה שאנחנו יכולים לראות. אז האיש הלבן זורק לרצפה את כל המשא ואומר לאיש השחור להרים את זה.".... ומה לגבי האישה השחורה? "האישה השחורה היא הפרד של העולם, לפי מה שאני יכולה לראות. אני התפללתי שבשבילך זה יהיה אחרת. אלוהים, אלוהים, אלוהים!" (עמוד 25)

בסצנה נוספת מתואר כיצד אחרי סופת הוריקן, השלטונות אילצו לקבור את המתים הלבנים בארונות עץ, ואת המתים השחורים הניחו בקבר אחים. מזעזע, מבעית, מחריד, מקומם ומה לא?!!!

הספר נכתב בניב מדובר של אזור פלורידה והסביבה ולא באנגלית תקנית, עובדה שהקשתה על תרגום הספר. לאור עובדה זו, אני מורידה את הכובע בפני רעות בן-יעקב המתרגמת, שילדה כאן עבודה נפלאה.

ב"אחרית דבר" נכתב שהביקורות על הספר בשנת פרסומו – 1937 היו חלוקות. רק בשנת 1975 הסופרת אליס ווקר (הצבע ארגמן), פרסמה את המאמר In Seearch for Zora Neale Hurston ב-Ms Magazine. במאמר זה אליס ווקר התעכבה על מאמצי החיפוש שלה אחר קברה של הרסטון. בסופו של דבר היא מצאה את הקבר וסימנה בו נקודת ציון. אליס ווקר פרסמה ביבליוגרפיה מעבודותיה המרכזיות של זורה ניל הרסטון, וזו עוררה עניין מצד האקדמיה וההוצאות לאור. למעשה בפעולות אלה אליס ווקר הקימה את זורה ניל הרסטון לתחיה.

הספר "עיניהם צופות באלוהים" הינו ספר אוניברסלי, אקטואלי גם לימינו, שזור בפנינים, תובנות ומציף את הפמיניזם של האישה השחורה.

מה בסך הכול ביקשה ג'ייני? אהבה, חום והגשמה עצמית! כל כך פשוט ...

מרטין לותר קינג אמר: "אני רוצה להיות אחיו של האדם הלבן, לא הגיס שלו"... שהספר "עיניהם צופות באלוהים" פורסם, מרטין לותר קינג היה רק בן 8, והמשפט הזה נאמר על ידו מספר שנים לאחר פרסום הספר... ועכשיו אחרי שקראתם את מה שכתבתי כאן, תהרהרו על התקופה שהספר הזה פורסם.

אל תוותרו על הספר הקסום והעמוק הזה. הוא זועק ומסריו עדיין רלוונטיים למאה ה-21!!! (לצערנו).

לי יניני

הכורסא, פרוזה תרגום, 246 עמודים, 2017

לפני כ-10 שנים, עוד בטרם התוודעתי אל ספרה של זורה ניל הרסטון, כבש את לבי משפט שכתבה, ומופיע כמוטו בספר "זכרון ארוך" של פרד ד'אגיאר (מומלץ מאד). "הייתי במטבחו של הצער וליקקתי את כל הסירים".

גם בפסקת הפתיחה של "עיניהם צופות באלוהים" התאהבתי.
"אוניות במרחק נושאות על סיפוניהן את משאלות ליבו של כל אדם. יש אנשים שהן מתקרבות אליהם עם הגאות. אצל אחרים הן נשארות תמיד בקו האופק, לעולם לא מחוץ לטווח הראייה, לעולם לא מגיעות, עד שהצופה מוותר ומפנה מהן את מבטו בהשלמה, חלומותיו גוועים בלעגו של הזמן. כאלה הם חייהם של בני האדם.
אבל נשים שוכחות את כל מה שהן לא רוצות לזכור, וזוכרות כל דבר שהן לא רוצות לשכוח. החלום הוא האמת. ואז הן פועלות ועושות דברים בהתאם לזה".

ספרה של הרסטון, סופרת אפרו-אמריקנית, הופיע ב-1937. הרסטון לא הלכה בזרם המרכזי של האינטלקטואלים והסופרים השחורים באותה עת, ולא תקפה את הגזענות הלבנה. היא סיפרה על הפרט – האישה השחורה ודרכה ניסתה להעצים את הנשים השחורות ולהעביר ביקורת פנימית על הקהיליה השחורה. כך, הספר כתוב בקלילות, משלב עגה מדוברת וכוּון כנראה לפנות לקהל עממי. למרות זאת גלומים בו כמה רעיונות חתרניים מאד לתקופתם.

בספר, המתרחש בתחילת המאה העשרים, מספרת ג'ייני את קורות חייה לחברתה הטובה פיבי.
ג'ייני נולדה לאם שחורה שנאנסה ע"י גבר לבן. האם נעלמה וג'ייני גודלה ע"י הסבתא. הסבתא נולדה עוד בימי העבדות ולא יכולה הייתה להגשים את חלומותיה לגבי מה שאישה צריכה להיות וצריכה לעשות. אך היא זרעה בג'ייני את הרצון למצוא לעצמה זהות עצמית נשית ובעלת רוח חופשית, ונטעה בה את השאיפה להגשים חלומות. מצד אחר, הסבתא גם חסמה את דרכה, כאשר דחקה בה להינשא בגיל צעיר לגבר מבוסס כלכלית שבחרה עבורה.

ג'ייני לא אהבה את בעלה. זמן קצר אחר הנישואים הוא התחיל לזלזל בה ואפילו הִכה אותה. היא ברחה ממנו והתחילה במסע אל הגשמת חלומה - חיפוש אחר אהבת אמת. היה זה מסע חיים לא פשוט. דרך חתחתים של ממש. היא קמה ונפלה וקמה שוב, חשה מפח-נפש וייאוש אבל לא ויתרה על התקווה, שתקה לפרקים אך בסופו של דבר אמרה את דברה, גילתה את יכולותיה והפכה לאישה חזקה. היא הלכה אחרי ליבה, והצליחה לטפס מבורות עמוקים לפסגות של חלומותיה.

הרסטון, מראשונות הפמיניסטיות השחורות, ביקרה דרך סיפור חייה של ג'ייני את התפיסות השוביניסטיות של הגברים השחורים באותה תקופה והציפייה מנשים לציית להם ולשתוק. הנורמה השלטת הייתה זלזול באישה ואלימות כלפיה. גברים הבטיחו לג'ייני הרים וגבעות ולהתנהג אליה יפה. אך במציאות רובם גרסו שאישה מקומה בבית והיא מגודרת ומוגדרת ע"י נישואיה לבעלה, ולא בזכות עצמה.

נקודה מאד בולטת בספר היא כי לג'ייני לא היו ילדים, מאף אחד מבעליה, ובכלל סוגיית הילדים אינה עולה. גם להרסטון עצמה לא היו ילדים, (וזה אינו הפרט האוטוביוגרפי היחיד בספרה). תהיתי האם הדבר נבע מבעיה או מבחירה. האם יש כאן אמירה מהפכנית, "לפני שתהיו אימהות מצאו את עצמכן." או אחרת. ואולי יש כאן רק רצון לתחום את הדיון ליחסי נשים-גברים בלבד, מבלי להכניס למשבצת את נושא הילדים. אלו רק הרהורי לב – תשובה אין לי.

הרסטון מבקרת גם את הפסיביות של השחורים, ש"מזיקים לעצמם ומאשימים את הלבנים" וגם את הגזענות בתוך הקהיליה השחורה, שגם בה נמדדים אנשים על פי מידת כהות עורם השחור. מעמדם של השחורים הבהירים נוטה להיות גבוה יותר, והם מתייחסים בגזענות אמיתית לשחורים הכהים יותר.

אבל, לטעמי, הנקודה החשובה ביותר בספרה של הרסטון היא הקריאה לנשים צעירות לקחת את גורלן בידן, לקרוא תיגר על זלזולם ואלימותם של הגברים כלפיהן, לפעול ולנסות להגיע אל אופק חלומותיהן, גם אם הדרך אינה קלה.

צריך לומר שהספר לא התקבל באהדה רבה בתקופתו, לא ע"י השחורים ולא ע"י הלבנים. שאלתי את עצמי איזו השפעה הייתה לו על נשים בתקופתו, ונראה שזו לא הייתה רבה. רק אחרי כמה עשורים נחשף שוב הספר וזכה לתהילתו. אני מאד מקווה שהצליח להגיע לשכבה גדולה של קוראות אפרו-אמריקאיות ואולי גם אחרות, ונטע בהן מוטיבציה כמו זו שנטעה הסבתא בג'ייני, וברוח הדברים שג'ייני אמרה לפיבי "אני כבר הלכתי עד האופק וחזרתי"...זה דבר ידוע, פיבי, שצריך ללכת לשם בשביל לדעת מה יש שם".

********
בחרתי לא לדרג את הספר.
הסיפור לכשעצמו מעניין וקולח. קל מאד להתחבר רגשית לדמותה של ג'ייני. אני גם מודעת לחשיבות הרעיונות שעומדים בבסיס הספר, ולהיותם פורצים דרך בתקופה בה נכתב. אך אני גם חצויה לגבי מידת הרלוונטיות שלו לימינו.
ברור לי שנשים מוחלשות בכל חברה ימצאו בו מסרים מעצימים. מן הצד האחר, נראה לי שהסתפקות באהבת אמת כפסגת חלומות יחידה לא עומדת במבחן הזמן.
לנשים יש היום חלומות גדולים ורבים יותר לשאוף אליהם ולהגשימם.
בכל מקרה, הפיסקה הפותחת את הספר אותה הבאתי בתחילת הסקירה ודבריה של ג'ייני שציטטתי לקראת הסוף יהיו נכונים לנצח, וראויים שיעמדו לנגד עיני כל אישה ואיש מימי ילדותם לאורך כל חייהם.

סיימתי את הספר הזה בתחושה של הערצה כלפי הסופרת הזו. כל כך גאוני ואינטליגנטי לכתוב משהו שהוא כל כך אמיתי ופשוט ובאותו זמן גם נוגע בנושאים הרגישים ביותר, האנושיים והפוליטיים בעולם. זה תמיד מקסים אותי לקרוא סיפורים שנכתבו לפני זמן רב כל כך, בתקופה אחרת, במקום אחר ולאנשים שונים כל כך ממני ועדיין אני יכולה להתחבר ולהזדהות עם הדמות הראשית וגם עם הסופרת עצמה שמייצגת את כוחה של האנשות ושל הנשיות בעולם. (״אינני משתייכת לשום גזע ולשם תקופה. אז אני הנשיות הנצחית, ענודה בשרשרת חרוזים״) היא לא כותבת כדי כדי שנרחם עליה ונראה בה קורבן של החברה הבורה והביקורתית שקיימת עד היום, אלא היא כותבת כדי לתת לנו אומץ להיות מי שאנחנו רוצים להיות, מי שמגיע לנו להיות. ״העולם יכול להיות בידיי אם אצליח, ואין לי מה להפסיד״ הספר הזה ניתק אותי לגמרי וזורה סחפה אותי לתוך עולמה הקסום והמלא תקווה נחמה. גם התרגום מוצלח ביותר, זה היה כמו לראות הצגה. גם הסיכומים הקצרים בסוף עוזרים להבין את הספר עוד יותר טוב. ספר מומלץ וחשוב לקרוא ומזכיר לנו להסתכל במי שאנחנו ועם מי ומה שאנחנו אפשר ליצור עולם במלואו.

עם פיסקת פתיחה שהיממה אותי ביופייה הנדיר כמו שלא חוויתי כמעט עם אף ספר אחר, מתחיל הרומן המופתי הזה את סיפורה של ג'ייני קרופורד, היפה והאמיצה והשחורה.

הימים הם ימי העשור השני או השלישי של המאה ה-20, המקום הוא דרום ארצות-הברית. ג'ייני חוזרת לעיירת השחורים איטונוויל לאחר תקופת היעדרות, ומגוללת באוזני חברתה הוותיקה פיבי את כל קורותיה המסועפים. כמעט מיד נוטלת לעצמה את המושכות הסופרת, אשר מוסרת את האירועים כביכול מפיה של ג'ייני, אך בסגנון הספרותי של מספר-כל-יודע, לרווחת הקוראת.

ג'ייני היא בת-תערובת שגודלה על-ידי סבתה השחורה, ובגיל 17 נדחפה לנישואי תועלת נטולי אהבה מצידה. אך הזמן נוקף, יחסו של הבעל משתנה, וג'ייני לא מסוגלת עוד; היא בורחת לחיים חדשים.

ג'ייני תעבור בהמשך מסע ארוך בן כעשרים שנה: מסע של תהפוכות הגורל, של חיפוש אהבה ואושר. היא תעבוד, היא תשתעמם, רוחה תדוכא, לבה יתאהב, היא תשמח ותפרח, תיפגע ותכאב, ונפשה תשרוד הכל.

כתיבתה של זורה ניל הרסטון מעוררת הערצה, ומאופיינת באיכויות של פואטיקה מופלאה ועומק פילוסופי מהפנט. הרסטון כותבת רומן עשיר ברבדים של משמעויות, היא עוסקת בנפש האדם כפרט, בפרט כחלק מקהילה, באדם כמשתייך למעמד חברתי, בשבריריותו של האדם מול כוחות הטבע.

כמו ללא מאמץ היא מציירת במכחולה הספרותי את מנעד המניעים הרגשיים של הדמויות שלה, ומצליחה להעביר אל הקוראת עולמות פנימיים מתוך דיאלוגים קולחים ובחירת מילים וירטואוזית כדי לתאר התרחשויות.

הרסטון מתארת את הווי הקהילה השחורה באופן ישיר ואותנטי, רגיש וחכם, מתובל בהומור או בהתבוננות אירונית. מעל הכל, היא מעצימה את האישה השחורה כעצמאית ונחושה ומסוגלת.

עיניהם צופות באלוהים הוא אבן-חן נוצצת. קריאתו קלה וזורמת, וקשה להניח לו. הוא מסב הנאה אינטלקטואלית ורגשית עצומה.

לספר מצורפת מסה קצרה מאת המחברת, שגם היא נקראת כפרוזה מענגת ועוסקת ברגשותיה כאישה שחורה, ובאחרית דבר מאלפת מאת יפעת ירדאי.

שפתו של הספר במקור איננה קלה, שכן הדמויות משוחחות בניב המיוחד של השחורים דאז, כלומר אנגלית משובשת למדי. מסיבה זו, ונוכח התוצר המעולה, תרגומה של רעות בן יעקב ראוי לכל שבח. רעות אף משתפת את הקוראת באתגרים המקצועיים שהספר הציב בפניה ב"דבר המתרגמת" המופיע בסוף הספר.

מישהו אמר פעם שאדם שקורא ספרים, חי אלף תקופות חיים לפני מותו. כשסיימתי לקרוא את עיניהם צופות באלוהים, הרגשתי שחייתי עם ג'ייני לפחות כמה עשרות.

לפעמים זה עניין של טיימינג. אני רוצה לומר ש"עיניהם צופות באלוהים" בא לי בזמן טוב. אני משום מה קצת חוששת להוסיף סימן קריאה ולומר שגם לכם, ויאללה רוצו לפני שיגמר. השפה של הרסטון מבקשת לחקור את החוויה הנשית השחורה שני דורות מסוף העבדות בארה"ב. היא מנסה לבדוק בלי הרף את עצמה שהיא מאה אחוז כנה ומבקשת לא למכור לנו, הקוראים, שבב נוסטלגיה או המתקה של החויה. במובן זה היא מתארת את קמטי הקהילה השחורה, על המקומות הלפעמים מורכבים שהיא מייצרת, על המסורת כמקום שלא פעם דוחק רגליה של אשה צעירה שמבקשת גם לחיות.
ג'ייני נולדה וגדלה אצל סבתא שחיה חיי עבדות והשתחררה. הסבתא הרתה לאדונה וכשנקרא האדון למלחמה היא בורחת מגבירתה עם תינוקת רכה מאוד מתוך הבנה שזה הסיכוי היחיד להציל את חייה ואת חיי בתה. הבת גדלה ועוברת אונס ע"י המורה שלה ואז נעלמת לחלוטין מן הנוף וכך מתוצאות אותו האונס מגיעה ג'ייני לעולם והיא כולה פרץ חיים המבקש גם להינות מהמסיבה ולא רק לומר ש"היה מכובד". היא מבקשת לחיות, ולא רק לשרוד. זה עדיין לא לגמרי ברור אם הבקשה הזו לגיטימית.
אני מנסה שלא לפזר לכם שלל ספוילרים לפני שאתם תפזרו את ההפגנה, אבל רק אומר שיש כמה מערכות יחסים משמעותיות של ג'ייני שאנו נעים בתוכן ואף אחת מהן לא כוללת אימהות. נראה שהרסטון ביקשה מאוד לתת לנו מגע עם חייה של אישה, לאו דווקא כשהיא מקיימת את צו האבולוציה והחברה, אלא קודם כל היא ישות חיה בפני עצמה. כזו שמבקשת להתענג עם אהוב בצל עץ אגס. כזו שמבקשת לטעום בחיכה את טעם החיים ולא רק לציית לצו החברה.
נהניתי מאוד מהספר וגם מההרחבות בסוף על דמותה (המרתקת!!) של זורה, באמת עשה לי חשק לשבת איתה על כוס קפה בעולם הבא, אני איכשהו נושאת קרעכצים על התרגום, למרות שזה לא הגון בתור קוראת שטרם קראה את המקור, ועדיין - כנה איתכם שזו היתה התחושה.

ספר צבעוני בכל מובנה של המילה.

הספר נכתב ב-1937 ונכלל ברשימת 'טיים מגזין' של מאה הספרים הטובים ביותר בשפה האנגלית מאז 1923. המחברת נולדה ב-1891 ונחשבת לסופרת אפרו- אמריקאית פורצת דרך. ספר זה נחשב לטוב בספריה ולקלאסיקה אמריקאית. הרסטון נוגעת במקוון נושאים המעסיקים עד היום את החברה האמריקאית ככלל ואת החברה האפרו-אמריקאית בפרט.

בין מאפייני הביטוי האפרו-אמריקאים של הרסטון נמנים הדרמה, הרצון לקישוטיות, התרומה לשפה האנגלית במטאפורות ובדימויים, סלנג הדיבור האפרו-אמריקאי הרווח עד היום ומשפיע רבות על השפה האנגלית אמריקאית בכללותה. השפה בדיאלוגים בסיפור דומה לשפה האנגלית האפרו-אמריקאית המדוברת של איזור פלורידה והסביבה בתחילת המאה ה-20.
השפה וסלנג הדיבור יוצרים אתגר לא פשוט בתרגום הספר, המתרגמת רעות בן-יעקב עומדת באתגר זה בכבוד.

העלילה מתרחשת בדרום ארה"ב של ראשית המאה העשרים, התקופה שלאחר ביטול העבדות, עת חקיקתם של חוקי ג'ים קראו' החל ב-1896. חוקים שבאו לבסס את העקרון של אנחנו שווים אך נפרדים. ביטול העבדות הביא לגזענות והסתה ממוסדת ולאלימות מתחזקת במדינות הדרום והפגיעה בנפש הופכת לדבר שבשגרה. הקו קלוקס קלאן משגשגים.

הסיפור הוא סיפור התבגרות רומנטי של ג'ייני שמחפשת אהבת אמת, סיפור שמסתיים כל פעם במפח נפש ובסופו בטרגדיה של ממש. כתוב בצורה עדינה, רגישה ורומנטית מאוד.המחברת מעבירה מסרים ביקורתיים ופוליטיים רבים בנוגע למעמד האישה והאדם השחור תוך כדי תאור הווי החיים היום יומי והצד הרגשי וההומוריסטי שבחיי האדם השחור. לאורך כל הסיפור ג'ייני מתמודדת עם הקונפליקט שבין לחיות כאדם עצמאי בעל מחשבה חופשית לבין הדרישות החברתיות מאישה שהיא גם שחורה, ללא גב משפחתי ולעיתים גם ללא גבר דבר שנתפס כחריג.

הסיפור כשלעצמו מעניין וכדי להנות ממנו במלואו שווה לקרוא מעט על התקופה ועל המחברת לפני שניגשים לסיפור. ממליץ לקרוא את אחרית הדבר שבסוף הספר לפני קריאת הסיפור. מי שלא בקי בתקופה וברקע ההיסטורי שלה יפספס הרבה מהעומק שבספר.

ציון כולל: 4 ספר טוב
עלילה: 5 קצבית וסוחפת
דמויות: 4 מוגדרות ומובחנות
תובנות: 3 לא ישירות, קשורות היטב לעלילה
אירוניה : 3 מבצבצת ביו השורות ולעיתים כהבהק.

ג'ייני מופיעה בסיפורנו כנערה כושית שחיה בסיום מלחמת האזרחים בין הצפון והדרום.
היא משוחררת מרגשות נקם, או כעס ומקבלת את העולם כמות שהוא.
זאת הסיבה שהיא " נסחפת" עם חייה. היכולת הטבעית שלה להכיל ולספוג מצבים שונים , מביאה אתה יכולת של לתאר אירועים, חוויות אישיות וכלליות, של הכושים ה"משוחררים", ותהליך הבניה של התודעה החברתית שלהם.
הספר הביא אותי להזדהות עם ג'ייני כאדם , להבין אותה כאישה לשני בעלים שונים באופיים, ולפתח כישורים לעצמאות חברתית וכלכלית.
כאן המקום לציין כי ג'ייני אינה נראית "כושית גמורה" כמו שכותב עגנון, אלא בעלת עור ועיניים בהירות יותר. היא גדלה והתחנכה כבת במשפחה לבנה.
לכן, ניתן לראות בג'ייני טיפוס מייצג למעבר מעבדות לישות השחורה בארה"ב, שתלך ותקבל זכויות עם הזמן , ובתוך כך תגדיר את זהותה.
ג'ייני נישאת לשני גברים שונים באופיים , טרנר, שהופך לראש עיר של שחורים ובתוך כך מנצל הזדמנויות עסקיות שנפתחות לפניו, בימינו הוא היה מושא להפגנות בשדרות רוטשילד בתל אביב.
עם מותו היא נישאת לטי קיי, נווד בעל כושר מסחרי.
שניהם מכבדים את ג'ייני ונושאים אותה על כפיים בדרכם שלהם.
כאן אשאיר לקוראים את חוויית הקריאה של הספר.
הספר זרוע בתובנות, מרביתן סמויות.
העיקרית שבהן היא כי לכל אדם יש משאבים מוגבלים, הוא בוחר היכן להשקיע אותם. אם להסתובב בטל ולרגון על כל העולם ואשתו, או לנצל אפשרויות ומצבים ולהתקדם.
תכונה זאת משחררת את הנפש מלהיתקע בקיבעונות.
אי אפשר בלי מנגנוני שימור האפליה שהתקיימו אחרי סיום מלחמת ה"צפון כנגד הדרום".
אחרי הוריקן קשה באוורגליידס שבפלורידה, היה צורך לקבור גופות. אנשי המיליציה המקומית גייסו כל כוח אדם, בין אם הוא לבן או שחור כדי לאסוף גופות ולקבור אותם, בתנאי .. שקודם תעשה בדיקה אם הנפטר הוא לבן , ואז הוא זכאי לארון קבורה, או שחור ש.. "אין מספיק ארונות לכולם".
ולבסוף על אירוניה. הסופרת לועגת לבטלה והרכילות של הכושים בעיירה.
" כן, סם אומר שרוב האנשים האלה הולכים לכנסייה רק כי הם רוצים לקום לתחייה ביום הדין. כי ביום זה אמורים לגלות את כל הסודות בעולם והם רוצים להיות שם ולשמוע הכול."
.."הוא אומר שהוא בעצמו מתכוון להיות שם כדי לגלות מי גנב לו את מקטרת התירס שלו".

הספר כתוב יפה , קליל וראוי לקריאה.

ככל הנראה הגעתי עם ציפיות גבוהות מדי לספר הזה...היה נחמד, השפה יפה וכל כמה עמודים יש ציטוט שרציתי לזכור ואולי גרם לי לחייך אבל לא יותר מזה. אין פה איזו מסקנה בסוף או משהו שלמדתי, נקודת התבוננות חדשה על הדברים...יותר מזה, היו פרקים שסיימתי ופשוט לא הבנתי בשביל מה עכשיו היה פרק שלם של סיפור על משהו שלא רלוונטי ושגם ממנו לא למדתי כלום. כאילו אם לא היה הפרק הזה (והיה יותר מאחד כזה), הספר היה נשאר אותו הדבר. בספרים עבי כרס אפשר להבין אם מדי פעם מוסיפים איזה פרק או שניים שרק מלמדים על האווירה או האנשים ולא בהכרח רלוונטיים לסיפור אבל בספר כזה קצר זה יוצר מצב שבו נניח חמישית או רבע דנים בדברים שלא נוגעים לסיפור בכלל, אפילו בלי שבפרקים האלה מופיעות הדמויות שבספר, אלא סתם אנשים חיצוניים.

בקיצור - ספר חביב, לא יותר מזה.