ביקורת ספרותית על עיניהם צופות באלוהים מאת זורה ניל הרסטון
ספר מעולה

---

לפעמים תיאורים בספר הם שירה מדהימה בפני עצמה.

"ג'ייני התנמנמה אבל התעוררה בזמן לראות את אדון שמש מטפס לו ושולח מרגלים לפניו שיסמנו לו את דרכו בחשכה.הוא הציץ מעל מפתן העולם והשתעשע לו קצת בגוני אדום.אך הוא הניח לכל זה ופנה לענייניו לבוש כולו לבן" (עמוד 146)

"ואז ההוא עם הבהונות המרובעות חזר שוב לביתו.הוא עמד שוב בביתו הגבוה והשטוח שאין לו צדדים ואין לו קורת גג ובידו מונפת חרבו נטולת הנשמה.סוסו הלבן החיוור שעט על פני המים והרעים על פני האדמה.שעת המוות תמה.הגיע השעה לקבור את המתים" (תיאור של הים אחרי סופה ,עמוד 200)

"תניחי אותי בזהירות אני צלחת סדוקה" (סבתא של ג'ייני, עמוד 31)

מעבר לכל זה הסיפור כאילו רגיל ופשוט אשה מחפשת אהבה.
ואולי זה סוד הקסם שלו כי זה לא פשוט לרצות אהבה שאת אשה שחורה בת לאם שנאנסה על ידי המורה הלבן שלה וגדלת עם סבתא שלך בבית משפחה לבנה שהיא מטפלת בה.
אולי זה לא פשוט לאשה לרצות אהבה בכל צבע עור בשנת 1937.
אבל ג'ייני לוחמת ,בשקט ובהתמדה היא תשיג את רצונה וגם אז דברים יהיו קשים ומסובכים אבל תהיה לה אהבה וחופש יחסי.

סיפור חייה של זורה ניל הרסטון שזור בספר שהיא כותבת על ג'ייני. ילדה שחורה בין לבנים, כמיהה להכרה ואומץ.

*בסוף הספר מובאים קטעים נוספים: מסה מאת הרסטון בשם "ככה זה להיות אני השחורה", אחרית דבר וקורות חייה של הסופרת שמוסיפים לקריאת הספר רובדים נוספים.

*כל הכבוד לרעות בן יעקב על התרגום הנהדר שמצליח לשמר את סגנון הכתיבה והביטויים המאד מיוחד

» ביקורות נוספות של may
» ביקורות נוספות על עיניהם צופות באלוהים